15 דצמבר 2013 | 20:29 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

“שש פעמים״, ביקורת

“שש פעמים״. הנוער

פתאום קלטתי: ״שש פעמים״ היא מעין רימייק ל״אסקימו לימון״ – הבחורה שמסתבכת עם שלושה חברים: האדיש, החתיך והשמן. ההשוואה עם ״אסקימו לימון״ רלוונטית כדי להציג בפנינו את שתי נקודות המבט שבהן ״שש פעמים״ אמור לחדש לנו: האחת, נקודת מבטה של הבחורה בסיפור. אם יוצרי ״שש פעמים״ היו מספרים אותו ספור מנקודת מבטם של הבחורים, היינו מקבלים סרט אחר לחלוטין. הנקודה השניה היא נקודת הזמן: ״אסקימו לימון״ הוא סרט מ-1978 המביט בנוסטלגיה באירועי סוף שנות החמישים (או תחילת שנות הששים). מה שנתפס אז כמשובת נעורים הורמונלית – בין אם זה מה שקורה בין מומו לנילי, או מה שקורה בין הנערים וסטלה המגמרת – הוא כיום מעשה הנושק לפלילי (ובכלל, כל מה שקרה ב-1978 בקולנוע כבר לא תקין יותר פוליטית כיום: ״ילדה יפה״ של לואי מאל ו״תוף הפח״ של פולקר שלונדורף פחות או יותר אסורים להקרנה בימינו מתוך חשש לפדופיליה).

הבעיה הכי גדולה שלי עם ״שש פעמים״ היא שהסרט שאני הכי אוהב כרגע בקולנוע הוא את ״לשבור את הקרח״ של דיסני. אני מביט בביקורות הקולנוע של עמיתיי בעשרה הימים האחרונים מאז בכורת הסרט ואני מרגיש שנשארתי לבד במפלגה. אני רוצה קולנוע שמתקן את המציאות, שמאפשר לגיבורים שלו נחמה וגאולה – גם אם בחיים זה היה מתאפשר – כי זה מה שלדעתי אמנות צריכה לעשות. סרט שמציג כמה העולם מחורבן וחסר תקווה – לא משנה כמה טוב הוא יהיה עשוי – הוא סרט שאני מעדיף לא לראות. בשביל זה יש עיתונים (וגם אותם אני שונא על כך שהם מציגים רק מה שרע בעולם). נראה לי שרוב מי שנחשב ״בוגר״ ו״אחראי״ אמור להעדיף קולנוע שהצד הריאליסטי שבו דומיננטי יותר מהצד האסקפיסטי שבו (לכן האחים דרדן זוכים שוב ושוב בפסטיבל קאן וסרטי אנימציה של דיסני אף פעם לא), אבל אני כנראה לא בוגר ולא אחראי. אז אין לי בכלל כלים להתמודד עם ״שש פעמים״. ובכל זאת, זה לא מנע ממני לכתוב עליו ביקורת. הנה היא:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 11.12.2013

ב״שש פעמים״, סרט הביכורים של יונתן גורפינקל על פי תסריט מאת רונה סגל, אנחנו עדים דוממים לתהליך הטביעה של גיבורת הסרט, גילי (סיון לוי, בתפקיד מצמרר ואמיץ מאין כמוהו). זו טביעה מטאפורית, כמובן. גילי נשארת בחיים, אבל נשאבת לתוך ביצה טובענית של סקס וניצול. הסרט מכיל שש סצינות שמתחילות מפלירטוט קטן של נערה עם קראש על נער מהכיתה, והרצון שלה להיות אהובה ומקובלת גורם לה להסכים לדברים הכי איומים. הנער עד מהרה מנפנף אותה ומעביר אותה, כמו ג׳וינט, בין חבריו. תחילה אחד. ואז אחר, ואז ברבים. סגל, שהיתה עיתונאית מבריקה ועם מצפון זוהר לפני שהפכה לקולנוענית מבטיחה, כתבה את הסרט על פי כותרות העיתונים של כמה וכמה אירועים שדווח עליהם, של מקרי ניצול ואונס של נערות על ידי קבוצת נערים מבית הספר שלהם, כשהם אומרים להגנתם שהכל נעשה בהסכמה. סגל, שביצעה תחקיר בקרב בני נוער בבואה לכתיבת התסריט, מציגה היטב את הבעייתיות שבמילה ״הסכמה״ בתוך סיטואציה שבה חיבה היא סוג של סם, שנערות תעשינה הכל כדי לקבל עוד ממנה.

כשזה מגיע לעשיית הסרט אין לי אלא מחמאות אליו. אתם תשבו בו ותחשבו שאתם צופים בסרט תיעודי מהפך קרביים, ושהשחקנים קיבלו חופש לאלתר, ובפועל כל מילה בסרט – כל ״וואלה״ שהדמויות אומרות – הכל כתוב בתסריט (אם כי, אני חייב לסייג: זה תסריט במערכה אחת בלבד). אחרי התסריט המדוקדק, שכתוב בחסכנות ספרטנית – ללא אקספוזיציות או סיפורי רקע, ללא מהלכים דרמטיים וקטעי מעבר, רק תיעוד של מפגשים שבהם הגיבורה שלנו היא כמו פרפר לכוד – גורפינקל ביים את הסרט בישירות אגרסיבית, אחרי שבועות של חזרות עם השחקנים וכשהוא ממקם את המצלמה של שרק דה-מאיו קרוב לפניהם. זו לא רק העלילה, גם הבימוי חסר רחמים.

גורפינקל זנח את העולם הקומי שבו מצא פרנסה בעשרים השנים האחרונות (כבמאי לתוכניות מערכונים כמו ״ארץ נהדרת״ ו״רק בישראל״), ולסרט הביכורים שלו בחר לעסוק בחומרים שעושים התקפי חרדה. הסרט שהוא יצר כה סמיך, כה דחוס, כה אפל, אין בו רגע של נחת או נחמה, רק הידרדרות עקבית אל תוך סיוט. המהלך העיקרי של גיבורת הסרט הוא בכך שאם בתחילה היא חושבת שהיא בשליטה ושכל מה שקורה לה קורה ביוזמתה, הרי שבסוף הסרט היא מתעוררת ומבינה מה קורה סביבה, אבל אז כבר מאוחר מדי, היא תקועה בתוך הלופ של הניצול, שבו היא זו שמנוצלת. היא מתעוררת בסוף הסרט ומגלה שהמציאות היא סיוט הרבה יותר גרוע מהסיפור אותו היא סיפרה לעצמה. ואין לה גאולה.

אבל בעוד אני יכול למנות בזה אחר זה את ההישגים הקולנועיים של ״שש פעמים״ ואת האינטנסיביות הפועמת שהזריקו לתוכו יוצריו, אני גם חייב לתהות: לשם מה? הסרט הזה, לכל אורכו, לא גרם לי לתהות מה מוביל בני נוער להיות כה אטומים ואלימים ונצלניים, או לבנות להיות כה קלולסיות, הוא בעיקר גרם לי לשאול מה מהות הקולנוע? ולמראה ״שש פעמים״ אני יודע שהאופן שבו אני מגדיר קולנוע והאופן שבו יוצרי הסרט ומעריציו (הרבים, יש להגיד) נמצאים בשני קטבים שונים.

״שש פעמים״ הוא בעצם סיפור אזהרה. הוא סרט שמנענע את אצבעו בטון דידקטי ואומר לנו הצופים: ״היזהרו! כי הבנים והבנות שלכם הם הבאים בתור״. הוא סרט שמתעד דור (דור איום), ואולי מפליל איתו גם דור שלם על לא עוול בכפו. הוא אמנם סרט מאוד דק אבחנה – על האופן שבו יחסי הורים וילדים משפיע על מעשי הילדים, ועל המסרים הסמויים שילדים קולטים מהוריהם, ועל ההיררכיה החברתית בתוך עולם בני הנוער שבמורדה מידרדרת הגיבורה – אבל הוא נראה לי לעיתים כמו מצגת או אילוסטרציה לכנסים העוסקים בנושאים חברתיים כבדים, כמו אונס וניצול מיני. ייאמר לזכותו, ״שש פעמים״ הוא סרט שתמיד יהיה רלוונטי. בשנה מאז בכורתו בפסטיבל חיפה ועד לצאתו לבתי הקולנוע פורסמו כמה וכמה כותרות שנראו כאילו נתלשו מהסרט, כולל זו האחרונה עם אייל גולן ומעריצותיו הקטינות. אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני לא רוצה קולנוע שאומר לי כמה המצב איום, אני לא רוצה נקודת מוצא לשיחה, אני לא רוצה סרטים שהדיון סביבם הוא של יועצי חינוך או עובדים סוציאליים. אני מעריך את עבודת הקודש המצפונית שסגל וגורפינקל עשו, ואת העובדה שלסרט שלהם יש פוטנציאל להציל נערות ולעורר אותן מהמצב שבו הן נמצאות בעיוורונן, אבל אני גם רוצה לברוח מהסרט הזה – ומהעולם האפל וחסר התקווה שהוא מציג – כמו מאש.

בחלומי, אני רואה את האמנות כמקום לתקן את מגרעות המציאות. המציאות אכן יכולה להיות נוראית. אבל לכן אני מחפש את האמנות שתעניק לתלאות החיים משמעות ותקווה. הייתי מעריך את ״שש פעמים״ – אפילו מעריץ אותו – אם הוא היה מתנהג אל הגיבורה שלו יותר בחמלה, לפחות יותר מהחמלה שהיא מקבלת מהדמויות הטורפות שסביבה. שלפחות הבמאי יגיד לה ״יהיה בסדר״. אולי תגידו שאני נאיבי, שאני מחפש קולנוע של כדורי הרגעה, קולנוע סכריני שעוצם עיניים מול המציאות הבאמת קודרת של עולם שכולו ניצול והשפלה. אבל יודעים מה? אני באמת חושב הפוך. אני חושב שהתקווה היא החלק הכי ריאליסטי בקולנוע. שכל אדם, לא משנה כמה מצבו גרוע, יכול ברגע כלשהו, בנקודה כלשהי, לנצח את הנסיבות ולגאול את עצמו. יצירת אמנות שמונעת מהדמות את הגאולה היא קצת כמו כותרות העיתונים שמציגות רק את הסקנדלים, רק את הזוועות, בלי לעשות פולו-אפ לרגעים שבהם משהו משתקם, משהו מתעורר, והשליטה עוברת לידי הגיבורה.

כל המחמאות שאני קורא על הסרט הן בעיני כמו קטרוגים. ״סרט חשוב״? הוא אכן חשוב, בחיי. כשבנותיי יגיעו לגיל המתאים והרלוונטי ארצה שהן יראו את הסרט וילמדו להיזהר, משל היה זה סרטון זהירות בדרכים המחנך לחצייה בטוחה בכבישים. אבל הוא חשוב כמו סובין. טוב לבריאות, אבל רק בהוראת רופא, לא באופן וולונטרי. וכשאני רואה שהסרט לא מציע לגיבורה שלו שום שביב של נחמה, רק מועך אותה עוד ועוד, בטני מתהפכת ואני תוהה האם בזאת היא לא נאנסת בפעם השביעית.

נושאים: ביקורת

13 תגובות ל - ““שש פעמים״, ביקורת”

  1. ג'וני 15 דצמבר 2013 ב - 22:02 קישור ישיר

    בעצם הבעיה העיקרית של הסרט היא שמרוב נסיון להישאר אובייקטיבי (קשה לי לומר שריחמתי על גילי יותר משריחמתי על הבנים שמסביבה) הוא נשאר בגדר מסמך ריאליסטי ולא חוויה קולנועית רגשית.

    שאלה אחת קטנה: מה משמעות ההערה תסריט במערכה אחת בלבד?

  2. Shai 15 דצמבר 2013 ב - 22:30 קישור ישיר

    Off topic-Peter O’Toole has passed away at the age of 81

  3. איתן 16 דצמבר 2013 ב - 0:42 קישור ישיר

    כשהייתי בן 4 בערך, ולמתנ”ס השכונתי הביאו סרטים שנקראו בז’רגון המקומי “סרטי שוטרים וגנבים”, תמיד התאכזבתי כשבסוף תפסו את הרע. כבר בילדותי רציתי סרטי מציאות, סרטים שלא מייפים את האמת. כי קר שם בחוץ. ולא תמיד תופסים את הרע.
    סרטים שמשנים מציאות? אני מכיר שני סרטים של קן לואץ’ שגרמו לשינוי חוקים בפרלמנט הבריטי (אחד ממש מתחילת דרכו, “קאת’י חוזרת הביתה”, ואחר משנות ה-90, “ליידיבירד”, אחד הסרטים הכי קשים שראיתי בחיי). וקן לואץ’ לא מייפה את סרטיו (אולי רק עכשיו, בסתיו חייו, הוא עושה כאלו, נגיד, “לחפש את אריק” הזניח). אם אתה “רואה את האמנות כמקום לתקן את מגרעות המציאות” – אז צריך דווקא את הסרטים המטלטלים האלו, שלא ייפו את המציאות , שלא יתנו לנו סוכריה בסוף בדמות איזושהי גאולה מזויפת (ואפילו סרטים טובים מהעת האחרונה כמו “כח משיכה” ו”הכל אבוד” נופלים במלכודת ההוליוודית הזו).

  4. אסו 16 דצמבר 2013 ב - 0:43 קישור ישיר

    סופסוף.
    אני מסכים עם כל מילה שכתבת, אבל למה פירסמת רק עכשו את הביקורת. בין התגובות המשתפכות לא היה שום דבר שיאזן וחבל, כי הדיון על הסרט היה נדמה כמו הסרט עצמו – חוויה חד כיוונית וחד ערכית.

  5. ק 16 דצמבר 2013 ב - 8:54 קישור ישיר

    יאיר מעלה פה נקודה מעניינת שככל הנראה תישאר שאלה נצחית בעולמנו. איזה סרטים מעודדים את צופיהם לפעולה יותר- אלו שממלאים אותם באהבת אדם, מחממים את הבטן ומעלים לחלוחית תקווה לעיניים או אלו שמותירים חלל ריק, משתקים, מדכאים וחוזרים אחר כך בסיוטים. זה גם מעלה שאלה נוספת- אם הסרט שש פעמים לצורך העניין היה סרט שנותן תקווה לגיבורה והצופים ומסתיים בתחושה פחות מתסכלת האם הוא היה מגיע ליותר צופים? האם הזעזוע שהסרט יוצר, הגישה האכזרית וחסרת הפשרות לגיבורה והצופים אינה תנאי הכרחי לקיומו וחלק אינטגרלי לאמירה שלו שבסופו של דבר נושאת את בשורת הסרט בכח החוויה הקשה ליותר צופים מאשר היה עושה סרט שמתנקז לחוויה קלה יותר לעיכול. אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית. ובסופו של דבר מדובר בעניין של טעם וסגנון. אלו הבחירות שהיוצרים לקחו ואלו הדברים שרוה מסתייג מהם כמעט תמיד, לא רק מול הסרט הזה, ויחד אתו לא מעט צופים שכמובן מעדיפים את הסרטים שלהם קלים ומנחמים יותר בסופו של יום. עבורי אישית שש פעמים היא יצירה קולנועית חזקה ומטלטלת כמו שאני אוהב שעושים לי בסרטים ושמצליחה להדהד רגשות ומחשבות שלחלוטין חורגות מהשיח סביב האם הסרט ״חשוב״ או ״לא חשוב״. סרט פשוט מעולה.

  6. פידלר 16 דצמבר 2013 ב - 9:29 קישור ישיר

    אני פעיל למדי בתחום הפוליטי והחברתי ומה שהביא אותי לשם חוץ מהרצון לתיקון העולם הוא דווקא סרטים אמריקאים עם סוף טוב, בהם קם גיבור אחד, מנצח את הרוע ומראה לנו שעם מספיק נחישות אפשר לשנות. סרטים “מהחיים” עם סוף רע? הם רק מחזירים אותך הביתה עם תחושת דיכאון ש”ככה זה ואין מה לעשות”.

  7. דרור 16 דצמבר 2013 ב - 10:16 קישור ישיר

    הביקורות הראשונות ליוצרי הריאליזם היו שמדובר “בביב שופכין”. התשובה של יוצרי הריאליזם הייתה “רוצים לשנות את המחזות? שנו את המציאות”.הרבה זמן גם חשבתי כמוך, אבל סרט ריאליסטי (לרוב) ולא מתפשר וחסר חמלה כמו שש פעמים הוא לא נעדר תקווה, הוא מטיל את האחריות על הצופים, “זה בידיים שלכם”. התקווה לא תבוא מהדמויות בסרט, אבל אם אתם מזהים את עצמכם בדמויות תשתנו, תתעוררו, או אם אתם מזהים אותם בסביבתכם תתעוררו. דווקא בגלל זה יש בו יותר תקווה מהרבה יותר סרטים אסקפיסטים

  8. איילת 17 דצמבר 2013 ב - 15:28 קישור ישיר

    יאיר.מסכימה ומזדהה מאד עם הדברים שכתב יאיר.
    ובעיני זו גם סוג של אופנה. [אופנה מזויעה-ועדיין אופנה].
    לעשות את הכל שחור משחור.אופנה של אנשים שבעים.
    זה לא ראליזם.כי בחיים יש גם תקווה.וגם קרני אור וכו.
    כמו שמשקפיים ורודים מגוחכים.גם השחורים יש להם בעצם את הנטיה הזאת.רק שמאחרי מסך הדמעות והאשמה שהם יוצרים לא נעים לגחך.

  9. מרד הנעורים פוגש את רסטי ג׳ימס 18 דצמבר 2013 ב - 2:06 קישור ישיר

    בסרטי הנעורים הגדולים, של ניקוס ריי וקופולה, יש את מלוא כובד טרגדיית הנעורים, אך יש אמפתיה וחמלה לדמויות.

  10. נעמה 19 דצמבר 2013 ב - 9:16 קישור ישיר

    ביקורת טובה. ועוד משהו, חסר בסרט רגעים בין אקט לאקט. מה קורה עם הנערה בין האקטים. על מה היא חושבת, איך היא מתנהלת,על מה היא חולמת, מסוייטת? ההתמקדות באקטים יוצרת אפקט של אימה אך מרחיק אותנו ממנה ריגשית.
    הבחירה הזו לא רק מעקרת התחברות ריגשית לגיבורה היא גם מקבעת סטראוטיפים לגבי “הנותנת”.

  11. חיים צ' 29 דצמבר 2013 ב - 12:15 קישור ישיר

    הסרט המעולה הזה משקף את טבע האדם בכלל, ובפרט: בני נוער, חברה ישראלית, בני נוער בישראל. לא נעים? מוסיף דעת, מוסיף מכאוב. לקרוא לכל יצירה שמשקפת תמונה לא נעימה בשם “דידקטית”, זה הקטנה של יצירות אמנות רבות מספור. אולי גם “המלט” דידקטי?

  12. אלה 1 ינואר 2014 ב - 15:50 קישור ישיר

    אחד הדברים הכי חשובים בסרט הוא שהוא מפרק את מושג ה”הסכמה” שתמיד נשלף כשמדובר בפרשיות הללו, והוא אחד מאבני הנגף הגדולות ביותר בדרך לתיקון המצב. אם החברה לא תמעמוד כאיש אחד לצד הנערים (תמיד בשם ההסכמה), יהיה אפשר להתחיל לתקן.
    וכן, יש דברים שאין בהם נחמה (לפני מספר שבועות התאבדה ישראלית בטורנטו לאחר שעברה משהו כזה בתור ילדה), והם קיימים, והם לא מדוברים ומפורקים ומובנים בימינו.
    (בנוסף, התבאסתי לקרוא שתראה את הסרט הזה לבנות שלך ולא לבנים שלך…)

    ==================
    רוה לאלה: אני בזאת מתחייב שאם יהיו לי בנים, אראה את הסרט הזה גם להם.

  13. שלום 8 ינואר 2015 ב - 15:07 קישור ישיר

    זה פשוט סרט מזעזע, מי שלא קולט מה עובר על הבחורה המסכנה הזו הוא פשוט לא בנאדם. אני הזדעזתי קשות, ריחמתי עליה וראיתי מציאות אמיתית למדי!! באמת נורת אזהרה להורים. הישמרו לכם. שמרו על ילדכם. פחד פחדים והכל אמיתי!! (וזה לא אומר שכל בני הנוער ככה, גם בסרט מראים את הבנות “המקובלות” וה”ילדות טובות”)


השאירו תגובה ל - חיים צ'