13 יולי 2006 | 15:18 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

הרביעייה הסודית

תחרות וולג’ין מתחממת. חמישה מתוך שמונת הסרטים כבר הוקרנו לשופטים. אם עד אתמול זכייתו של “אביבה אהובתי” נראתה לי מובטחת, הרי שההקרנה אמש של “אדמה משוגעת”, סרטו החדשב של דרור שאול, הכניסה קצת יותר מתח לתחרות. האם יהיה פוטו-פיניש?
“אדמה משוגעת”, הפקה מרשימה ויקרה מאוד, הוא סרט שמוכיח שסוף חזק מחפה בקלות על פתיחה חלשה. החצי השני של הסרט, שמציג את שאול – בדחן קולנועי עד כה – בפאזה אישית וטראגית, מצליח להשכיח אקספוזיציה מקרטעת, ובניה דרמטית אפיזודית ומקוטעת. החצי השני, בו הסרט מפסיק להיראות כמו גלריה של דמויות ומתמקד ביחסים בין ילד ואמו המעורערת, עובד היטב. גם אם מבחינה תוכנית הסרט הוא קצת “נועה בת 17” פוגש את “הקיץ של אביה”, הרי שהעשייה הקולנועית, שעוברת בקלילות בין רגעים אינטימיים לרגעים עם נוכחות רחבת ידיים, נראית עכשווית ומדויקת יותר.

=============

עוד במסגרת הישראליים, הפעם דוקומנטריים: חשבתי ש”הבטחוניים” של שמעון דותן הוא סרט תיעודי-פוליטי מצוין, אבל אז ראיתי אתמול את “בלעין חביבתי” של שי כרמלי פולק ונפחתי את נשמתי. סרטו של דותן מסוגנן יותר, קולנועי יותר, אבל פולק יצר סרט שהוא פחות מסמך ויותר מפעל הומניטרי. מדובר באחד הסרטים התיעודיים המרשימים, המרגשים, אבל גם הנוקבים, החשובים, המפחידים ומעוררי הפלצות שראיתי כאן מאז פרוץ אינתיפאדה ב’. פולק אינו רק במאי וצלם, אלא בראש ובראשונה אקטיביסט. הוא לא נותן לאירועים לחלוף מול עדשתו, הוא נכנס בהם בכל הכוח. הייתי סקרן לראות את פולק מביים את “מחסומים”.
גם “בחברתו של חתול מת” הוא סרט עם אג’נדה דוומנטרית מרשימה. זה לא הסגנון הקולנועי המועדף עליי, אבל לא יכולתי שלא להתפעל מסרט שגם מגלה אמפתיה גדולה, גם חס על גיבוריו, וגם שואל את עצמו את השאלה הגדולה ביותר שבמאי תיעודי חייב לשאול את עצמו: מתי אני מפסיק לתעד, ומתחיל להתערב. האם אני רק מתבונן חיצוני, או שאני יכול – ואולי אף חייב מבחינה מוסרית – להושיט יד. “בחברתו של חתול מת”, המתאר את לילותיהם של הומלסים בפארק דרום תל אביבי, הופך מסרט מעניין לסרט שמעורר דיון מוסרי, בסצינה מופלאה אחת בה מניח הבמאי את מצלמתו. אחרי שנכנס לחייהם של גיבוריו, תיעד אותם, עקב אחריהם, ודובב אותם, הוא כבר לא הצליח להישאר אדיש. כשמישהו החל להציק לגיבורה שלו, הבמאי הניח את המצלמה על הדשא, ניגש לבריון, והכניס לו מכות. בשני המקרים של “בלעין חביבתי” ו”בחברתו של חתול מת”, פגשנו יוצרים, שמראים שמצלמה אינה רק צינור חלול להעביר דרכו דימויים ומידע. היא גם יכולה להיות לום או מחבט, היא יכולה לא רק לצלם, אלא גם להשיב אש.

=========

הנה הסרטים הישראליים הטובים שראיתי עד כה בפסטיבל בירושלים:

1. אביבה אהובתי
2. (תיקו) הדברים שמאחורי השמש
-. אדמה משוגעת.
4. מישהו לרוץ איתו.

“מכתבים לאמריקה” היה סרט לא רע, אם כי שותפותיי לשורה, שאת דעתן אני מחשיב, אהבו אותו מאוד.

===============

ותודה לאל, מתברר שיש גם סרטים ישראלים מחורבנים. לרגע חשבתי שהפכתי לעופר ליברגל ואני מתלהב מהדברים הכי משונים (אללי, איך הצלחת להתלהב מ”ידיים קשורות”? או כפי שאני קורא לו בחיבה: “שיגרון של לילה”. את לא רוצה שבקולנוע שלך יהיה קצת… נו… איך קוראים לזה… קולנוע? מה אתה, אורי קליין?)
אז הנה, כך נראית הביקורת שלי ל”מלח הארץ“, סרטו החדש של אורי ברבש, שמעניק פירוש חדש לצירוף “סרט אסונות”). ובונוס: יש גם ביקורת על “מסיבת שכונה של דייב שאפל”. אני מבטיח לכם, עוד לפני שראיתי את “שודדי הקריביים 2”, שזה הסרט הטוב, המהנה והנבון ביותר שיוצא השבוע למסכים. לכו לסרט עם כל החברים.

=================

ומחר, סוף סוף, יש תחושה שיהיו גם כמה סרטים טובים לראות בפסטיבל. האם “12:08” הרומני או “דרומה” הצרפתי יצליחו לעמוד בציפיות? משהו ראה? יש למישהו המלצות?

7 תגובות ל - “הרביעייה הסודית”

  1. ב.י.ח. 13 יולי 2006 ב - 19:55 קישור ישיר

    יאיר

    היה תענוג לקרוא את הדברים שלך על “מסיבת שכונה”.
    ראיתי אותו בלב לפני שבוע ומהרגע שבו הכותרות הצבעוניות נמרחות על הגדר שמאחורי שאפל, נמרח לי על הפרצוף חיוך שלא ירד ממנו עד סוף הסרט.
    פשוט Feel Good movie.

  2. רון 13 יולי 2006 ב - 20:01 קישור ישיר

    מה לא ראית את “בידיים קשורות”? דווקא לי זה נראה הסרט המקומי המעניין מכולם.

  3. איתן 14 יולי 2006 ב - 1:55 קישור ישיר

    פעם, בעת שהתנגן שיר של גלי עטרי ברדיו, מישהו שאל אותי אם אני אוהב את הזמרת הזאת. עניתי לו שבעיקרון כן, אבל איכשהו, תמיד יש לי הרגשה שבכל השירים שלה, הפוטנציאל לריגוש לא ממוצה עד הסוף, ומה שנותר הוא שיר נעים לאוזן, אבל גם טעם של החמצה. היום ראיתי את “מישהו לרוץ איתו”, וזו אותה הרגשה. סרט יפה, שווה לחלוטין את הכסף, והיו רגעים שהרגשתי שהנה, עוד שניה, יבואו דמעות- אבל הן לא באו. אני חושב (ואני חייב לסייג- לא קראתי את הספר) שהתסריט חוטא בטעות נפוצה- אם אתה מספר סיפור בשני מישורים מקבילים, כדאי שתקפיד ששני המישורים יהיו מעניינים ומרתקים את הצופה למסך באותה המידה. כאן, כמו במקרים רבים אחרים, המצב לא כך. הסיפור של הבחורה מרגש ומעניין, אבל סיפורו של הבחור שמחפש אותה פחות. לא הבנתי מהו המניע העמוק שלו למצוא אותה, ומדוע הוא מוכן לעבור את מה שהוא עובר בכדי למצוא אותה. כך גם יוצא שכאשר הסיפורים מצטלבים בסוף, נוספות עוד כ-10 דקות מיותרות ומשמימות לסרט (כשבסופן טוויסט קטן לסיפור- לדעתי הסרט היה עובד גם בלעדיו). הבימוי דינמי וסוחף, הצילום, המלוכלך בכוונה, טוב, המשחק טוב והשירים טובים (יש פסקול למכירה?), ובסך הכל, למרות ההסתייגות, הסרט יפה, מרגש ומומלץ.

  4. ערן 14 יולי 2006 ב - 17:41 קישור ישיר

    גראבויצה הבוסני – סרט יוצא מהכלל, דרמטי, כואב, רגיש, נגיש (שזו לא מילת גנאי בעיניי). מזכיר במשהו את “כנפיים שבורות”, אבל לטעמי יותר מעמיק ומחובר יפה לטראומות שעברה בוסניה לפני 15 שנים.


השאירו תגובה ל - איתן