13 יולי 2006 | 14:18 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

כל הזכויות

אני לא לומד: הפוסט הזה נכתב לראשונה בשלישי בלילה, אבל לחיצת כפתור פזיזה (טעות אנוש. או כמו שאלן ברלינר היה קורא לזה “טעות מעייפות”) העלימה את חציו. ומאז ועד עכשיו לא התפניתי לשבת ולכתוב אותו מחדש. הנה הוא.

==================

“אנשים לא קולטים שזה האורח הכי חשוב שהגיע השנה לפסטיבל”, אומר לי אחד מבכירי התעשייה כשאני שואל אותו מי זה האלמוני שיושב בספריית סינמטק ירושלים ומשוחח עם מפיקים. וואלה? זה האיש הכי חשוב? אני מביט בו שוב. לא, אין לי מושג מי זה. זהו קרייג עמנואל, עושים לי היכרות עם האלמוני, הוא אחד מעורכי הדין הבכירים ביותר בהוליווד לחוזי תעשיית הבידור ומומחה לענייני תמלוגים. בין שאר לקוחותיו תמצאו את מייקל ווינטרבוטום, אלכס פרויאס, גארי אולדמן ורוברט רודריגז. הוא גם עורך דינה של קתי שולמן, המפיקה שזכתה באוסקר על “התרסקות”, והוא גם מתמחה בסגירת קצוות בהפקות עצמאיות. הוא שותף במשרד לואב & לואב בלוס אנג’לס, הוא הגיע מיוזמתו הפרטית לפסטיבל והסכים לנצל את ביקורו כדי לספר לאנשי התעשייה משהו על ענייני תמלוגים. אז איך זה יכול להיות שבשעה שמתנהל כעת מאבק סביב נושא התמלוגים שבהרצאתו בסינמטק יושבים מולו לא יותר מעשרה אנשים, רובם מפיקים, מפיצים, במאי אחד ועורך דין אחד? איפה היוצרים (הם היו באותה שעה בהפגנה מול משרדי נגה תקשורת בתל אביב)?
אני חייב להודות שהשיחה עם עמנואל הותירה אותי מבולבל. האם המאבק של איגודי הבמאים והתסריטאים בהוט ושאר הזכיינים בכלל ממוען למקום הנכון?
עמנואל, שניהל משאים ומתנים בנושאי תמלוגים עם עשרות ואולי מאות תסריטאים ובמאים, טוען שבעל זכות החתימה מול הזכיין בעניין התמלוגים והזכויות הוא המפיק. היוצרים בחוזיהם מול המפיקים, מעבירים את זכות החתימה והייצוג בענייני תמלוגים למפיק. המפיק, בחוזה שלו מול הזכיין, מייצג גם את היוצר ואמור להבטיח לו את חלקו. המפיק, טוען עמנואל, הוא זה שאמור לגבות מהזכיין את התמלוגים ולהעבירם ליוצרים או לנציגיהם (תל”י, לצורך העניין). סכסוך בנושא תמלוגים, טוען עמנואל, ייפתר רק כשהמפיקים והיוצרים יתאחדו יחד נגד הזכיין. בשעה שכרגע מטה המאבק של היוצרים נלחם בזכיינים וגם במפיקים.
אסף אמיר, יו”ר איגוד המפיקים, נראה מבסוט. “זה מה שאני אומר כבר מזמן ליוצרים”, הוא אמר במפגש, “אבל מאז שהיוצרים התנתקו מהמפיקים, הם ק הלכו ואיבדו את מעמדם מול הזכיינים”.
האם מישהו מוכן להסביר לי סוף סוף מה קורה כאן? עד עכשיו הנחתי שאיגוד המפיקים הם בצד של הרעים: הם, כך הבנתי, עושים יד אחד עם הזכיינים כדי להכריח תסריטאים ובמאים לחתום על חוזים בהם עליהם לוותר על תמלוגיהם. התמלוגים נשארים בכיסם. עכשיו אני שומע מעמנואל, שאני מניח שיוצא לו לעבוד עם תאגידים חזקים וכוחניים בהרבה מהוט ומקשת, ומאסף אמיר, שאם היוצרים והמפיקים ישתפו פעולה, הרי שהבעיה אמורה להיפתר. המפיקים גובים מהזכיינים את רווחי ההפקה, ובתוכם מגולמים גם התמלוגים ליוצרים.
אז שמישהו יסביר לי מה קורה בפועל? למה חברות ההפקה מגישות ליוצרים חוזים בהם עליהם לוותר על זכויותיהם ותמלוגיהם? למה הוט לא מוכנה לשלם ליוצרים את התמלוגים? הרי נדמה, מהשיחה הסינמטקית, שכולם יודעים שתמלוגים צריך לשלם, האם השאלה שתוקעת את כולנו היא רק מאיזה כיס לאיזה כיס יעבור הכסף? יצאתי מבולבל.
שאלתי, בתום המפגש, את כתרי שחורי האם לקרן הקולנוע, בתור גוף הנמצא בעמדת פיקוח על הקשר בין המפיק, היוצר והזכיין, אין יכולת לאכוף – כתנאי מוקדם לכניסה להפקה – את חתימתו של הזכיין על חוזה המבטיח את כויות היוצרים. שחורי אמר שזה בדיוק מה שקורה. שזכיינים דווקא ניסו להתבכיין שבעבור הסכומים שהם משלמים על הסרטים להשאיר את כל התמלוגים בידיהם, אבל שהקרן לא מסכימה לאשר את החוזים האלה.
אז מה קורה פה? לפיצ’רים ישראליים המופקים דרך הקרן כן משולמים תמלוגים? האם לקרן יש חוזה שונה מול הזכיינים מאשר ליוצרים העובדים על תוכניות טלוויזיה ולא על סרטים? ואולי הפתרון הוא שכל יוצר יקח לעצמו גם קרדיט של מפיק, ובמקום לקרוא לזה “תמלוגים” יקראו לזה “רווחי הפקה”. זה בטח יקפיץ את המפיקים.
בקיצור, המפגש עם קרייג עמנואל עשה אצלי דבר והיפוכו: מצד אחד, הוא הבהיר לי שהעסק הזה פתיר. שאת המלחמות והניסוחים החוזיים כבר עשו לפנינו. מצד שני, הוא בלבל אותי לגמרי. מי לא מסכים למה? מי דורש מה? מי הרעים ומי הטובים? עכשיו אסף אמיר הוא לצד היוצרים? למה זה לא נראה ככה קודם? ולמה אתמול, בהקרנה של “ידיים קשורות”, סרטו של דן וולמן שהופק בתמיכת הוט, אני הייתי היחיד שלבש את חולצת המחאה נגד גזל התמלוגים של הוט?

===============

תיקון טעות לקוראי “פנאי פלוס”: לדמות שמגלם צחי גראד ב”מישהו לרוץ איתו”. קוראים פסח בית הלוי, ולא כמו שכתבתי אתמול במדורי. פדיחה.

===============

לפני כמה ימים בחדר העיתונות בסינמטק ירושלים: פרופ’ זהר שביט, העוסקת בחקר ספרות ילדים ונוער, ניגשת נרגשת לעודד דוידוף, במאי “מישהו לרוץ איתו” ומספרת לו כמה היא אהבה את סרטו. “הוא אפילו יותר טוב מהספר של גרוסמן”, היא אומרת לו. “וזה הספר הטוב ביותר של גרוסמן בעיני”, היא מוסיפה. זו לא מחמאה זניחה כלל: את פרופ’ שביט, שמדי פעם יוצא לנו לשוחח על קולנוע, מאוד קשה לרצות. לפחות כשזה מגיע לסרטים.

תגובה אחת ל - “כל הזכויות”

  1. רון 13 יולי 2006 ב - 14:52 קישור ישיר

    אתה לא טועה. בארץ המפיקים הם הרעים – כאן זה לא אמריקה.
    מי שמכיר כמה מהפיקים בארץ (חלקם אגב הפכו פתאום לבמאים) יודע שמדובר באנשים קשים, נטולי מוסר, רמאים, חמדנים, תחמנים וחלקם שונאים קולנוע.
    הטרגדיה היא שכשיוצרים צעירים ונאיבים נתקלים במפגן רשעות כזו, חלקם מרימים ידיים ופורשים מובסים.
    לאותם מפיקים יש מהלכים בקרן הציבורית (דבר אגב שלא קיים באמריקה). כך שמי שלא מוכר את נפשו לשטן או מי שהוא לא אדם חזק מאד קשה לו עד בלתי אפשרי ליצור את סרטו. וזוהי בעצם מטרת העל של המפיקים בארץ. שאף אחד לא יפריע להם לזלול לבד את כל העוגה (ןאל תבלבלו להם את הראש עם אומנות, איכות וכדומה).


השאירו תגובה