"נברסקה״. רגעים קטנים של חסד

יש משהו ב״נברסקה״ שהזכיר לי קצת סיפור קצר של ג׳יימס תרבר, ״הנסיכה שרצתה את הירח״. זה סיפורו של איש, שמתנהג כמו ילד קטן, שמאוד-מאוד רוצה משהו שנראה לכולם מופאך ולא הגיוני, אבל הם משתפים איתו פעולה בפנטזיה.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 5.2.2014

לפני כמה שבועות אמרה לי מישהי, שהתעצבנה על הביקורת המעט פושרת שלי על ״היא״, שאני יותר מדי עסוק בלהשוות את הסרט עליו אני כותב לסרטים אחרים. זה, לדעתה, מרדד את הדיון סביב הסרט. זו גישה לא בלתי נפוצה: יש כאלה שהיו רוצים לקרוא ניתוח (או סתם המלצה) על סרט כיצירה אוטונומית העומדת בפני עצמה, כאילו זהו הסרט הראשון והאחרון עלי אדמות. יש קולנוענים אגב, וגם את זה שמעתי, ששונאים כשמבקרים (כמוני) משווים את סרטיהם לסרטים של אחרים או מנסים לחפש ציטוטים או השראות מתוך סרטים קודמים בתוכם. חשבתי על זה מעט. ואז הלכתי לראות את ״נברסקה״, סרטו החדש של אלכסנדר פיין. ושם הבנתי שזה בלתי אפשרי: כל המהות של הקולנוע, וכל המהות של יצירה אמנותית כלשהי, היא שהיא נבנית על גבי סך הידע שיוצרי הסרט אחזו בראשם בבואם לעשייתו. הידע הזה מתחיל ברמה האישית והביוגרפית, סך החוויות שהם חוו, אבל גם סך הרעיונות שם למדו וקראו, וסך היצירות שהם צרכו. כל אלה מרכיבים את התחמושת איתם מגיעים היוצרים ליצירה החדשה. את ראשית ההשכלה הקולנועית שלי קיבלתי ממבקרי קולנוע שידעו לקחת סרטים שראיתי ולמקם אותם על הספקטרום הקולנועי שקדם להם. זה גם נותן לסרט קונטקסט, וגם גורם לי, כקורא צעיר ונטול השכלה קולנועית מקיפה, ללכת ולהתעניין בסרטים נוספים על אותו נושא. זה גם מזכיר לנו שהעולם לא נברא אתמול, ושעשו כבר דברים לפנינו.

ובעיקר, נדמה שכמעט ואין סרט שאינו תגובה כלשהי ליצירה קודמת, אז למה שהביקורות יהיו אחרת. קחו, למשל, את ״נברסקה״. הרי כל בחירה ובחירה שעשה אלכסנדר פיין – אחד הבמאים והתסריטאים האהובים עליי באמריקה כרגע, שזהו סרטו השישי כבמאי – מגיעה מתוך רצון לחבור לתוך עולם שלם של ייצוגים תרבותיים של קולנוע ומוזיקה, שזכו למעמד מיתי. הסרט מגיב אליהם בצורה די מפורשת, ותפקידו של המבקר (ושל הצופה) הוא לזהות אותם ולנהל את הדיון שלו מול הסרט, כשהם נמצאים כרקע.

הסרט, למשל, מצולם בשחור-לבן. זו כבר הכרזה, שנועדה לגרום לנו לקשר את ״נברסקה״ עם סוגות קולנועיות ועם תקופות קולנועיות המנותקות מההווה. אני ממש יכול לדמיין את השיחות שניהלו ביניהם פיין והצלם שלו, פידון פפאמייקל (המועמד לאוסקר על הסרט). יש כאן געגוע לאמריקה ישנה, שכבר טופלה באופן דומה, ובאותו שחור-לבן, ב״הצגת הקולנוע האחרונה״ של פיטר בוגדנוביץ׳ לפני 40 שנה. אני מביט בקומפוזיציות של השוטים, ורואה מיד לנגד עיניי את הסרטים בהם (אני מניח ש)צפו פיין ופפאמייקל בעודם מנסים לגבש את החזון הוויזואלי של הסרט. מצד אחד, המערבונים המוקדמים של ג׳ון פורד, ומהצד השני, ״סרט לבן״ של מיכאל האנקה: אלה ואלה מצלמים נוף צחיח עם קו אופק נמוך בשחור לבן. והשראה אחרונה, ואולי הכי ברורה מאליה, היא עטיפת התקליט ״נברסקה״ של ברוס ספרינגסטין מ-1982. ואולי זו ההשראה לסרט כולו: לא רק צילום בשחור לבן, אלא סרט שנראה כאילו הוא הוקלט על טייפ אנלוגי ארבעה ערוצים.

אבל ההשראה הכי גדולה על אלכנסדר פיין, הוא אלכסנדר פיין עצמו. ״נברסקה״ הוא סרט מסע מריר-מתוק, שיוצא ממונטנה, עובר בדרום דקוטה ומגיע ללינקולן, נברסקה (ואז חזור). מבין ששת סרטיו של פיין כבמאי, זהו סרט המסע השלישי שהוא עושה (״אודות שמידט״ ו״דרכים צדדיות״ קדמו לו). וזהו סרטו הרביעי שמתרחש במדינת נברסקה, בה נולד (״האזרחית רות״, ״אודות שמידט״ ו״בחירות״ התרחשו שם גם הם).

במרכז הסרט ניצב וודרו (וודי) גרנט, קשיש בן שבעים ומשהו, אלכוהוליסט, שרמת הצלילות שלו נמצאת בדעיכה. יום אחד הוא פשוט קם ומתחיל ללכת. לאן יש לו ללכת? הוא קיבל מכתב בדואר שמבשר לו שהוא זכה במיליון דולר, ועליו להגיע למשרדי חברת הוצאה לאור בנברסקה כדי לקבל את הפרס. האמריקאים מכירים היטב את המכתבים האלה. זו טכניקת שיווק ערמומית וותיקה של מוציאים לאור ששולחים מכתב רשמי למראה שכתוב עליו ״ייתכן ואתה הזוכה בפרס הראשון של מיליון דולר!״, אלא שה״ייתכן״, כמו גם התנאי שכדי להשתתף בהגרלה יש לרכוש מנוי לאחד המגזינים של החברה המארגנת את התחרות, מודפסים באותיות קטנטנות. אבל לוודי זה לא משנה: הוא רוצה להגיע לאסוף את הפרס. וכך, כשהוא מבין שאביו מאבד את האחיזה במציאות, מחליט בנו לעשות עימו חסד, להעמיד פנים שאכן יש פרס בקצה המסע, ולצאת איתו לדרך. בדרך הם עוצרים בעיירה בה גדל האבא, שם לראשונה מגלה הבן מי זה אבא שלו, ושם גם העלילה מסתבכת, כשהרעיון שוודי קשישא עומד להיות מיליונר מציף את פני השטח סכסוכים ישנים וקרעי משפחה נושנים. כמו מחזה אבסורד, כולם רבים על דבר שאינו באמת קיים, אבל לוחץ לכולם על הכפתורים.

פיין, תסריטאי כביר שהפעם מביים תסריט של מישהו אחר (בוב נלסון), יוצר סרט עדין ומלא אירוניה והומור דק, שמציג אנשים שחיים בכלום, ללא שאיפות, ללא חלומות, חיים של בהייה וציפיה אדישה למוות. במידה מסוימת, יש משהו בסרט הזה, המתאר עיירה קטנה ונידחת ואת סיפורו הקטנטן של השתיין המקומי שחי חיים של החמצה, שמזכיר את ״רגעים קטנים של חסד״ מ-1983, עליו זכה רוברט דובאל באוסקר (וכעת ברוס דרן מועמד לאוסקר על תפקידו ב״נברסקה״. האם יזכה?).

״נברסקה״ מתרחש בהווה, אבל נדמה שכולם שם חיים בעבר, ומשום כך הצילום בשחור-לבן. הפער הזה, בין מה שהאדם יכול להיות ובין מה שהוא בפועל, מיוצג בשמו של הגיבור: וודרו גרנט. שם המורכב משמותיהם של שניים מנשיאי ארצות הברית: וודרו ווילסון ויוליסס גרנט. כשהוריו נתנו לו את שמו, הם מן הסתם ציפו ממנו לגדולות. אבל הוא פשוט ישב מהצד, שתה, והתבונן בחיים חולפים. וכעת, בשנותיו האחרונות, הבן שלו – שנראה שהוא צועד בדיוק באותו מסלול בו הלך אביו – מבלה איתו סוף שבוע ומגלה עולם שלם על אביו שהוא ידע עליו, מישהו שהיה גיבור לרגע, רומנטיקן לרגע, ואדם טוב לב שנוצל על ידי הסביבה, בעולם בו טובי הלב הופכים לפראיירים.

פיין מתמחה בסרטים על לוזרים כאלה, ועל ניצוץ מאוחר לתקווה שניצת בהם – ג׳ק ניקולסון ב״אודושט שמידט״, פול ג׳יאמטי ב״דרכים צדדיות״ ואפילו ג׳ורג׳ קלוני ב״היורשים״. אנשים שכבר התחפרו בתוך שגרה מנוונת, שחיים את חייהם בתרדמה מוחלטת (מוטיב השינה והיקיצה חוזר בסרטיו), ושפתאום, לא ברור מאיפה, יש להם מטרה בחיים. השאלה שאנו, הצופים, שואלים את עצמנו תדיר היא ״מה הגיבור רוצה?״, כי רק ככה אנחנו מבינים את פעולותיו ויכולים להזדהות איתן. האם וודי גרנט רוצה מיליון דולר? את זה אנחנו מבטלים כבר בתחילה, כשאשתו (ג׳ון סקוויב, שחקנית טלוויזיה ותיקה שמועמדת גם היא לאוסקר) רוטנת ״אם כסף היה מעניין אותו הוא היה מנסה לעבוד״. ואכן, אנחנו מגלים במהרה שכסף לא ממש עניין אותו בחיים. וכשם שהצופים רוצים לדעת מה הגיבור רוצה, כך גם בנו, כדי להבין איך עליו להתנהג עם הרצון המעט מטורף של אביו להמשיך ולהגיע עד לנברסקה, לאסוף כסף שלא קיים ושלא מחכה לו. עד שהוא מבין: אביו בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, רוצה להיות ווינר. זה הכל. זה סיפור קטן, על איש קטן, שרוצה שפעם אחת בחיים ימחאו לו כפיים.

=======================

פרפראה:

ברוס דרן הוא אבא של לורן דרן. לורה דרן שיחקה בסרטו הראשון של אלכסנדר פיין, ״האזרחית רות״. בקרוב תגלם לורה דרן את אמה של שיילין וודלי בדרמה לבני הנעורים, ״אשמת הכוכבים״. וודלי התגלתה ב״היורשים״ של אלכסנדר פיין, בתור בתו של ג׳ורג׳ קלוני. מה זה אומר? כנראה כלום.

ציוץ