״גן עדן לאוהבים״. גיהנום לצופים

יפה ראיין אבנר שביט את אולריך זיידל ב״וואלה״ על ״גן עדן לאוהבים״ שלו. שביט רואה בסרטו של זיידל ״דרמה אנושית ויפה להפליא״ וזיידל מודה לו על כך, שכן יש כאלה שרואים בו פרובוקטור ציני וחסר אנושיות. ובכן, זה אני. אני חושב שאולריך זיידל הוא מפלצת. (כלומר, לא האיש, שיתכן והוא האדם הכי עדין ומרבה בגמילות חסדים שיש על גבי כדור הארץ הזה, אלא ״אולריך זיידל״ הבמאי, עם בחירת נושאיו ודרך טיפולו במציאות). אני רואה בסרטיו רק ציניות. אני בסרטיו אדם שמתענג על הצגת המכוער, הנלעג והמגוחך שבחיים. רק מה: הוא מקפיד למסגר את הכיעור הזה בשוטים מושלמים, עם קומפוזיציה מדויקת ומשך נשימה ארוך. ההיכרות הראשונה שלי עם זיידל היתה ב״ימי שרב״ שלו, שהוקרן בפסטיבל ירושלים, סרט שבשיאו דמות אחת דוחפת את ראשה של דמות אחרת לתוך אסלה. הדימוי הזה הפך בעיניי למטאפורה העיקרית של חוויית הצפייה שלי בסרטיו של זיידל: הוא דוחף לי את הראש לאסלה, וקורא לזה ״אמת״.

הציניות של זיידל זולגת לתוך המהלך השיווקי של הסרט הזה בארץ, כאן תרגמו את שמו המקורי ״Paradise: Love״ ל״גן עדן לאוהבים״. לכאורה, תרגום מצוין כי כל המילים במקור מופיעות גם בתרגום, רק הקונטקסט נעלם. כל מי שיבוא לסרט מתוך ציפיה לקבל סרט שנאמן לשם ״גן עדן לאוהבים״ – שם רומנטי, פסטורלי – יחטוף שבץ מהניכור הבלתי-אנושי שהסרט הזה מתפקע ממנו.

״גן עדן לאוהבים״ הוא חלק מטרילוגיה שיצר זיידל בשנתיים האחרונות (כל אחד מהסרטים הוקרן בבכורה בפסטיבל בכיר אחר), שבה הוא לוקח את הדברים שאנשים חיים למענם – אהבה, אמונה ותקווה – ולוקח אותם לחצר כדי לירות להם בראש. הוא מציג אנשים קיצוניים ברגעים הכי אומללים שלהם. והוא קורא לזה ״אמת״. שלושת הסרטים הוצגו בפסטיבל חיפה האחרון. ראיתי שניים מתוכם (את ״אהבה״ ו״אמונה״), את השלישי (״תקווה״) כבר לא יכולתי להביא את עצמי לראות.

ב״גן עדן: אהבה״ (או ״גן עדן לאוהבים״) אנחנו מתוודעים לאשה, מבוגרת, שמנה, מהוהה, היא עובדת כמטפלת במוסד לבעלי פיגור שכלי (זיידל פותח את הסרט בתיעוד חבורת מפגרים ביום כיף בלונה פארק במתקן מכוניות מתנגשות. אני רואה בסצינה הזאת אך ורק ניצול ציני ליצירת גרוטסקה מוקצנת. אבל הוא קורא לזה ״אמת״). בתה לא שמה עליה. ולחופשת הקיץ, האשה מאפסנת את בתה ואת חתוליה אצל קרובת משפחה, וטסה לכפר נופש באפריקה. שם, היא שומעת מחברה, כל העניין הוא לתפוס אפריקאי אחד ולעשות איתו סקס. זה משהו משהו. זיידל מצלם את העולם כפי שהוא, ללא שיפוט, וכשהוא מציג נשים אוסטריות מדברות באופן גזעני ומתנשא על האפריקאים הוא היה רוצה שנאמין שהוא מתעד את הגזענות שלהן, ולא שלו. וכך הוא מתעד נשים שמנות בעירום, וגברים שחורים רוקדים מולן בעירום. ללא שיפוט. אבל עם הרבה בחילה.

ציוץ