14 דצמבר 2008 | 12:50 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"רייצ'ל מתחתנת", הביקורת

מכיוון ש”רייצ’ל מתחתנת” הוא סרט בו הדמויות עסוקות כל הזמן בלעשות אנליזה האחת לשנייה, אני רוצה לרגע לנסות לנתח את התסריטאית, ג’ני לומט. בסרט שלה לשתי הגיבורות יש – בין שאר הבעיות – גם תסביכי אבא. אז מה זה אומר שאת בתו של אחד הבמאים הכי מפורסמים באמריקה אבל את לא חושבת לרגע לתת לאבא שלך לביים את התסריט שלך? ג’ני לומט, בתו של סידני לומט, היא מורה לדרמה בחטיבת ביניים שכבר 13 שנה מנסה להתעסק בתסריטאות (על פי הראיון הזה). “רייצ’ל מתחתנת” הוא התסריט הראשון שלה שמופק, ולומט בחרה בג’ונתן דמי כבמאי.

על פניו זה מאותם תסריטים שעובדים על דפוס מוכר: משפחה מתכנסת לרגל אירוע, ובמשך כמה ימים סיר הלחץ המשפחתי של הדחקות, הסתרות ושקרים מגיע לנקודת רתיחה. ברגע זה ממש תוכלו למצוא את המבנה הנראטיבי הזה בבתי הקולנוע ב”שבעה”, “סיפור חג” ו”הגרגר והדג”. בפרדיגמה האמריקאית, “רייצ’ל מתחתנת” מתכנס למשבצת האינדי שסרטי דינמיקה משפחתית חומצתית כמו “לסגור מעגל” ו”מרגו בחתונה” מילאו בשנה שעברה. סרטים שהמבקרים האמריקאים אוהבים אבל המפיצים הישראליים שונאים. (ותגידו, מה עושים איתם? אי אפשר להפגין? למחות? להגיש בג”ץ? מה יהיה הסוף עם זה שהמפיצים בארץ גונזים סרטים בלי לדפוק חשבון לאף אחד?).

“רייצ’ל מתחתנת” הוא הסיפור על איך סרט שהתחיל מעצבן כבש את ליבי. ג’ונתן דמי הוא במאי שאני אוהב רק כשמגיע לו. ולא תמיד מגיע לו. בפתיחת “רייצ’ל מתחתנת” גלגלתי עיניים: למה דמי עשה דווקא את הבחירות האלה? אם הוא עושה סרט על משפחה בבית בקונטיקט בשלושת ימי חתונה והוא רוצה לגנוב ממישהו את הסגנון שלו, למה הוא לא גונב מרוברט אלטמן, שעשה את זה ב”חתונה”, למה הוא צריך לרוץ ישר לזרועותיו של קאסאווטס? מצלמת כתף, צילום כמו-תיעודי, תחושת ריאליזם חונקת. אין טיפת חמלה וחסד בצילום האפרורי שלכאורה מנסה להראות את החיים “כמות שהם” (בוז לקולנוע שמנסה להראות את החיים “כמות שהם”). אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר שדמי, לא יעזור, הוא במאי חכם מאוד. הסגנון שהוא בחר, באופן הפוך משיטת דוגמה (ואין ספק ש”החגיגה” הוא סוג של השראה על הסרט), נועד דווקא כדי להבליט את המימד הצורני ולא כדי להעלים אותו מעינינו. הסרט, כבר בדקותיו הראשונות, מחליף חומרי גלם כמעט כל סצינה: פילם, היי דפינישן, וידיאו ביתי: מהמראה החלק ביותר עד המגורען ביותר. ובהתאמה: הסרט שלו מלא במצלמות. לא מעט מאורחי החתונה – ובראשם אחי החתן – מחזיקים ביד מצלמות ביתיות (ובאחת הסצינות נראה בחטף רוג’ר קורמן, שחקן אורח כמעט קבוע אצל דמי, בתור אורח המחזיק מצלמה), עד שעולה התחושה שאנחנו אמורים להרגיש שאנחנו רואים למעשה את ימי חתונתה של רייצ’ל כפי שנקלטו בעדשת האורחים. וזה ממשיך הלאה: לסרט יש פסקול מולחן, אבל כל פסקול הסרט מנוגן חי על הסט. כלומר, כל המוזיקה הנשמעת בסרט היא רק זאת שבאמת מנוגנת בזמן הסצינה. אין מוזיקה המוספת לפסקול. המוזיקה, אין לי ספק כלל, היא התרומה הגדולה ביותר של דמי לתסריט של לומט, והמקום בו הסרט הופך להברקה אמיתית. בסופו של דבר, דמי ייזכר כנראה בתור במאי מוזיקלי: ראשים מדברים, ניל יאנג, רובין היצ’קוק – אמנים שהוא תיעד באופן מבריק את הופעותיהם. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להפוך את החתן למישהו שהתשוקה הכי גדולה שלו היא מוזיקה וכל הסרט הופך למעין מיוזיקל דוקומנטרי כשבזה אחר זה עולים להופיע להקת רוק, הרכב ג’אז, סאונד-סיסטם ג’מאיקני, בטוקדה ברזילאית, ועוד ועוד. ואת החופה מלווה שיר של ניל יאנג, כשבארוחה צץ רובין היצ’קוק לשני שירים.

וכך מחלק דמי את באי החתונה לשלוש מחנות: המשתתפים, המתעדים והמלווים. כלומר, כל מרכיבי הסרט פרוסים מולנו. וכך הסרט הוא כמו מזנון החתונה של רייצ’ל, בו האורחים, עם סינרים, אמורים להרכיב בעצמם את התפריט ואחראים על הרכבת הצלחת ובישול המזון. כך גם אנחנו: הסרט חושף את אמצעי הבימוי מולנו, מאפשר לנו להתקומם נגד קונבנציות ומניפולציות, ומציג מולנו את השחקנים הראשיים כמי שאחראים, בעקיפין, גם על הבימוי: הכניסה והעצירה של המוזיקה, ההתייחסות למצלמות המתעדות ולמיקרופונים. הסרט הוא ממילא על אירוע שיש בו מימד של שואו ותיעוד, לכן אלה דמויות שצריכות להסתתר כדי להיחשף, או לעיתים (בייחוד בדמות הראשית והאקסהביציוניסטית של קים, שזקוקה לתשומת לב תמידית) זה הפוך: הן מנצלות את נוכחות הקהל ואמצעי התיעוד כדי להיחשף עוד יותר, ולעורר פרובוקציה.

וכך, בזכות תסריט, שאחרי שהוא משטח את נקודת המוצא המוכרת שלו מצליח להפתיע עם רגעים יפהפיים (הרגע במספרה בו מתגלה סיפור שקרי שקים סיפרה הוא אחת ההברקות של הסרט), בזכות משחק מצוין של שתי השחקניות הראשיות – אן האתאוויי בתור האחות הקטנה הפרובלמטית ורוזמרי דה-וויט, מעין לורה ליני ברונטית, שגונבת ממנה את ההצגה בתור האחות המיושבת והמתחתנת (דווקא דברה ווינגר, בהופעת אורח נדירה, לא יושבת טוב על דמות האם המרוחקת) – ובזכות בימוי שאחרי שהוא מעצבן מתברר שהוא די חכם, “רייצ’ל מתחתנת” הוא סרט שמצליח לכבוש וליצור אינטימיות אדירה בינינו ובין הדמויות. ובזכות המוזיקה וההמולה, קשה שלא למצוא בסופו של דבר – ולמרות הקריצות המיותרות לקאסאווטס ולדוגמה – שמדובר בסרט מובהק של דמי, המשך ישיר ל”משהו פראי” ו”נשואה למאפיה”, שהיו גם הם סרטים בעלי אלמנטים קרניבליים, בהם המוזיקה השתלטה על העלילה והפכה טרגדיה פוטנציאלית למסיבה.

ומה עם האוסקר? אני די משוכנע ש”רייצ’ל מתחתנת” יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, במשבצת השמורה בדרך כלל לסרטים כמו “לסגור מעגל” ו”לארס והבחורה האמיתית”. אם יהיו מועמדויות נוספות הן ילכו, לפי סדר הגיוני, לאן האתאוויי (תפקיד ראשי), טים סקוויירס (עריכה) ורוזמרי דה-וויט (שחקנית משנה).

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"רייצ'ל מתחתנת", הביקורת”

  1. איתמר 14 דצמבר 2008 ב - 13:14 קישור ישיר

    סרט מעולה

  2. עמי 14 דצמבר 2008 ב - 13:53 קישור ישיר

    רוזמרי דה-וויט היא גרסה אמריקאית לטל ליפשיץ-כהנא
    ומה יש לך נגד קולנוע שמנסה להראות את החיים כמו שהם?

  3. דרורית 14 דצמבר 2008 ב - 17:21 קישור ישיר

    עכשיו יש לי חשק לראות את הסרט. תודה!

  4. איתי 14 דצמבר 2008 ב - 22:18 קישור ישיר

    רגע, יש לך משהו נגד קסאווטס?

    רוה: כן.

  5. בינימין 14 דצמבר 2008 ב - 22:19 קישור ישיר

    מ”אישה תחת השפעה”זכור לי בעיקר בעיות ,זה סרט כמעט מזוכיסטי לצפייה ,כל כך הרבה דיכאון האם זה גם מה שצפוי לי כאן?

  6. hod 15 דצמבר 2008 ב - 2:38 קישור ישיר

    לינק לשיר המעולה מהטרילר::)

    http://www.youtube.com/watch?v=9MOt5usKjEY

  7. סבסטיאן 15 דצמבר 2008 ב - 8:51 קישור ישיר

    פרסי תא המבקרים של שיקאגו:
    ביקור התזמורת מועמד לסרט הזר וואלס עם באשיר לסרט האנימציה

  8. Eran 15 דצמבר 2008 ב - 9:11 קישור ישיר

    כרגע סיימתי לצפות ב-House Of Saddam. המיני סדרה בת 4 השעות של HBO על סדאם חוסיין. עם יגאל נאור, אורי גבריאל, מכרם חורי וששון גבאי. בניגוד למה שהורגלנו לקבל מ- HBO זה לא נראה כמו סאגה קולנועית למהדרין אלא מעיין הסנדק-לייט טלוויזיוני. מעללי סדאם בגרסתם האמריקנית מחווירים כנגד הסיפורים שאנחנו מכירים. כך למשל שני בניו של סדאם, עודאי וקוסאי. הרוצח המתועב עודאי הוא כאן לא יותר מבריון מוג לב. מזכיר קצת את הדמות של כריסטיאן בייל מ”שאפט”. קוסאי הוא הבן השקול והפרגמטי החף מכל מעשה שלילי. נשמה טהורה ממש, על פי יוצרי הסדרה. ארבע שעות ושום מילה על ישראל. נאדה.

  9. איתן 15 דצמבר 2008 ב - 9:54 קישור ישיר

    ראיתי אתמול את “Slumdog millioner” של דני בויל. במשפט : בתור קומדיה זה לא רע בכלל. סרט רציני- זה לא.

    בטיפה יותר פירוט : אני מאוד מעריך את הכישרון של דני בויל ליצור וידאו קליפים קצביים, תזזיתיים, ערוכים במהירות מסחררת, מצולמים בזויות משונות, צבעונים ועשירים בניצבים. אבל אין כל אפשרות לקחת שום דבר מהסרט הזה ברצינות. עיני נותרה יבשה. סרט סתמי לחלוטין.

  10. דרורית 15 דצמבר 2008 ב - 11:30 קישור ישיר

    הכי אהבתי את קסאווטס בתור בעלה של מיה פארו ב”תינוקה של רוזמרי”.
    🙂

  11. ערן 16 דצמבר 2008 ב - 4:56 קישור ישיר

    לי די חבל שביל אירווין, שמגלם את אביהן של קים ורייצ’ל, מקבל התעלמות גדולה בכל הנוגע לפרסים.. הוא מצוין בסרט הזה, במיוחד בסצינת שטיפת הכלים שמפוצצת ברגשות

  12. מתחתנת 2 פברואר 2012 ב - 8:43 קישור ישיר

    תודה יאיר, איתן כמוך כמוני Slumdog Millionaire היה סרט טוב מאוד.


השאירו תגובה ל - hod