״החבובות מבוקשות״. חופשה מטורפת באירופה

"החבובות מבוקשות״ הוא, נו, סרט המשך קצת קל מדי וקצת מחופף מדי לסרט שעשה קאמבק לחבובות לפני שלוש שנים. הוא לא נטול הנאה, ויש בו כמה בדיחות טובות, אבל יש בו גם משהו מפוזר מאוד. אבל ממש כמו הסרט הקודם, גם כאן – הדבר הכי טוב הוא השירים של ברט מקנזי, חצי מהצמד ״טיסת הקונקורד״ (החצי השני, ג׳מיין קלמנט, מקבל תפקיד קטן בסרט החדש). מקנזי זכה באוסקר על אחד השירים מהסרט הקודם, והוא מצליח להבריק גם הפעם. למעשה, המגרעת הכי גדולה של ״החבובות מבוקשות״ היא שהסצינה הכי טובה בו נמצאת מיד בפתיחה, ושום דבר שמגיע בהמשך לא מצליח להשתוות לה. סצינת הפתיחה היא השיר ״We're Doing A Sequel״, שיר מודע לעצמו, מן הסתם, בו החבובות שרות על הצלחת הסרט הקודם והצורך בסרט המשך (למרות שכולם יודעים שסרט ההמשך אף פעם לא יהיה טוב כמו הסרט הראשון). עזבו אתכם מביקורת, כי אין לי באמת מה להגיד בה. הנה, בפשטות, השיר הזה. שיר השבוע שלי:

הגרסה הנ״ל שדיסני שיחררו ליו-טיוב היא קליפ של מיטב הקטעים מתוך הסרט ולא הסצינה עצמה של השיר. ולכן, חסרות כאן שתיים מהבדיחות הכי טובות בסצינה. בראשונה ד״ר באנסון האנידו עוצר את השיר כדי להגיד ״אני לא רוצה להיות קטנוני, אבל זה למעשה סרט ההמשך השביעי שלו לסרט המקורי של ׳החבובות׳״. ובשניה, מציע השף השוודי פיץ׳ משלו לסרט ההמשך: גרסת ״החבובות״, בשחור לבן, ל״החותם השביעי״.

ובכל זאת, שלוש הערות מסוגים שונים אפרופו ״החבובות״:

1.

אני במחלוקת עצמית לגבי הלוגו של דיסני בפתיחה של סרטי ״החבובות״. מצד אחד, יש משהו במנטליות האנטי-תאגידית שלנו שגורמת לנו להתעצבן מכך שתאגיד כל כך חזק ועשיר כמו דיסני קנה מותג כמו ״החבובות״. אני מודה, הלוגו עולה ואני מוצא את עצמי מתעצבן. מצד שני, אני יכול להבין אותם. האיש שמקבל את רוב ההחלטות הקריאטיביות בדיסני בשנים האחרונות הוא ג׳ון לאסיטר, ההוא מפיקסאר. הוא מבוגר ממני ב-11 שנים, ונראה לי שמאז שהוא נמצא בצמרת דיסני הוא רק הולך ואוסף לסלסלה שלו את הדברים שהוא הכי אהב כילד, שהם בדיוק אותם הדברים שאני הכי אהבתי כילד: החבובות, מארוול, ״מלחמת הכוכבים״ ועכשיו את אינדיאנה ג׳ונס. (טוב, בואו נדייק: לא הכל נקנה בקדנציה של לאסיטר. ״החבובות״, למשל, עברו לידי דיסני כבר קודם אבל עד בואו של לאסיטר הם לא ממש ידעו מה לעשות איתם ורק הוציאו סרטים עילגים לכבוד החגים. ״מארוול״ היתה בידיים של דיסני עוד קודם, והאמת שאנשי מארוול, בראשות קווין פייג ובניהולו הקריאטיבי של ג׳וס ווידון, יודעים לשמור על המותג שלהם לא רע בכלל, גם בלי העצות של דיסני). אני חייב להודות שאם פיתול לא-צפוי של הגורל היה מביא אותי לצמרת דיסני, יש סיכוי שהייתי עושה בדיוק אותו דבר (והייתי קונה גם את ״סקוטרמן״ ועושה לו רימייק אמריקאי ובכך מבטיח את פיטוריי). לכן כשאני מביט בתאגיד הגדול והנוראי שנקרא דיסני מבעד לעיניו של איש כמו לאסיטר, שאני מאמין שמותג ״החבובות״ או ״מלחמת הכוכבים״ יקר לו כפי שהוא יקר לי, אני בכנות מאמין שהרצון שלו הוא לעשות סרטים טובים ולא סתם מלכודות כסף. סרטי ״החבובות״ עוזרים לי להוכיח את הטענה הזאת. הם מהנים מספיק. אני מקווה ש״מלחמת הכוכבים״ והתחיה של ״אינדיאנה ג׳ונס״ לא יביאו אותי לשינוי דעה.

2.

בסופו של דבר הבדיחות הכי טובות ב״החבובות מבוקשות״ הן אלה שנשמעות כמו הומאז׳ לבדיחות של ג׳ים הנסון וחבורתו מימי תוכנית הטלוויזיה. מדובר בבדיחות קרש. כריסטוף וולץ רוקד ואלס (באנגלית זה נשמע יותר טוב). או דני טרחו מגלם דמות ששמה היא ״דני טרחו״.

3.

ונדמה לי שאפשר גם לחלץ שיעור בתסריטאות ובפיתוח תסריטים מתוך ״החבובות מבוקשות״. הבעיה הכי גדולה בסרטי המשך ובסדרות סרטים היא הגיבור הראשי. גיבור שיכול להחזיק סרט אחד, אבל לא סדרה. קרמיט הצרפרדע הוא בדיוק כמו הארי פוטר, בילבו ופרודו באגינס או לוק סקייווקר: הוא הסיבה לקיומו של הסיפור, אבל ככל שהעלילה מסתבכת הוא גם הופך לדמות הכי פחות מעניינת בסיפור. אלה הדמויות המייצגות את הטוב המוחלט. אנשים טובים, שרק רוצים לעשות טוב, וכמעט ואין להם קונפליקט מצפוני. כל סדרת סרטים נתקלת בבעיה הזאת באיזור הסרט השני או השלישי: איך להפוך את הגיבור הראשי, הטוב-המוחלט, לאפל יותר, ועל ידי כך למורכב יותר, ועל ידי כך לפחות צפוי. ההברקה ב״החבובות מבוקשות״ היא בכך שדי מהר הסרט נפתר מקרמיט כגיבור הסרט. דמות שהיא כולה חיובית וצודקת היא סוג של עוכרת שמחות כשזה מגיע לדרמה. הרעיון העלילתי אידיוטי: לקרמיט יש כפיל בדמותו של ארכי-פושע רוסי בשם קונסטנטין (ואולי זה סרט גזעני שטוען שכל הצפרדעים דומים), שזורק את קרמיט לגולאג והוא הופך להיות המנהיג של החבובות. אף אחד מהחבובות לא שם לב שקרמיט החדש מדבר עם המבטא של בוראט ושהוא מתנהג שונה לחלוטין, בעיקר כי לאף אחד לא באמת אכפת מקרמיט. יש כאן אמירה מעניינת על דמות הגיבור, ובזכות קונסטנטין המרושע, יש כאן לא מעט בדיחות טובות על חשבון הדמויות הכי אהובות בחבובות.

תוספת: עוד פסקה שכתבתי על הסרט ב״פנאי פלוס״, גיליון 2.4.2014:

גם הסרט השני בקאמבק של החבובות מגיע לישראל בגרסה מדובבת ובגרסה מקורית באנגלית. וגם כאן, הבנות התעקשו לראות את הסרט באנגלית. האמת, שכאן כבר לא היתה להם ברירה. למרות שבעשר השנים האחרונות התרגלתי כבר לסרטים בעברית, ואף נהניתי מהם, את ״החבובות״ אני בא כדי ליהנות מהקולות של הדמויות שאני אוהב ומכיר ולא מקול של שחקן ישראלי שינסה לחקות את קרמיט (אם כי, אפשר לטעון שסטיב וויטמיר כבר עשרים שנה מחקה את ג׳ים הנסון המנוח, שהיה הקרמיט המקורי). סרט ההמשך נראה ככזה שנכתב בחופזה ולכן הוא מבולגן למדי: החבובות יוצאים (או יוצאות?) לסיבוב הופעות עולמי, מבלי לשים לב שהאמרגן שלהם (ריקי ג׳רווייס) הוא בעצם נוכל שמשתמש בהופעותיהם ככיסוי למסע שודים ברחבי אירופה, והם גם לא שמים לב שאת קרמיט החליף צפרדע אחר, עם מבטא רוסי, שהוא בעצם הצפרדע המבוקשת ביותר בעולם. נניח לעלילה המרושלת ונתמקד בעובדה שזה סרט ילדים לרוחי, שמאפשר לילדים לצחוק ולהתרגש מהגיבורים של הוריהם. כשהייתי בן עשר ״החבובות״ היתה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי, ובמידה רבה השפיעה על כל ההומור שלי. כעת, בזכות ההזנקה מחדש שעשו דיסני למותג החבובות שהתחיל עם הסרט מלפני שלוש שנים, גם בנותיי נדבקו בווירוס הזה. ואני חייב להודות שברט מקנזי, כותב השירים של שני הסרטים האלה, עושה עבודה מבריקה. ״החבובות מבוקשות״, למרות שהוא פחות מוצלח מהסרט הקודם, מענג בזכות המוזיקה שלו. ויש בו כמה בדיחות מצוינות.

ציוץ