08 מאי 2014 | 09:14 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל דוקאביב: הסרטים של מישל גונדרי וסלבוי ז׳יז׳ק

סלבוי ז׳יזק בתוך ״תפוז מכאני״. ״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״

סלבוי ז׳יזק בתוך ״תפוז מכאני״. ״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״

פסטיבל דוקאביב (שייפתח הערב, חמישי) יציג שני סרטים שמנסים לתרגם לתמונות קלות לעיכול מושגים בפילוסופיה העכשווית. הראשון והמרשים מבין השניים הוא:

״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״. במאית: סופי פיינס

זה הסרט השני שבו חוברת סופי פיינס (אחותו של רייף) לפילוסוף/הסטנדאפיסט סלבוי ז׳יז׳יק, בפרויקט קולנועי שאפתני שבו הוא נכנס לתוך דימויי הקולנוע ומסה להסביר איך הסרטים הכי מפורסמים בעולם מייצגים הגות. זה התחיל ב״מדריך הסוטה לקולנוע״, בו הסביר ז׳יז׳ק מושגי יסוד בפילוסופיה ופסיכואנליזה על ידי סצינות מסרטים ידועים. כי זה הדבר שאנחנו לומדים על ז׳יז׳ק לפני הכל: רעיונותיו גבוהים-גבוהים, אבל טעמו הקולנועי משובח. מהבחינה הזאת, ״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״ מתעלה על הסרט הקודם בכך שהוא כבר לא מהווה מבוא, אלא מאפשר לז׳יז׳ק לבחור סרטים אישיים יותר עבורו, חלקם סרטי פולחן איזוטריים, חלקם קלאסיקות מיינסטרים שזוכות לקריאה חתרנית מבדרת (״צלילי המוזיקה״), והפרסונה של ז׳יז׳ק מציגה היטב את הפרדוקס של האדם החושב של ימינו: הוא מודע לכוחות הפרופגנדה העצומים המופעלים עלינו כיצורים הניתנים להשפעה אידיאולוגית או מסחרית, ועל כך שאנחנו חיים בתוך עידן של שטיפת מוח, מצד שני, נדמה שלצד הביקורתיות שלו על תאגידים כמו קוקה-קולה וכמו ביצת ההפתעה של קינדר, והשקרים המסוכרים שהם מוכרים, הוא לא חושש – באותה נשימה ממש – להראות שהוא נהנה מהם. שהוא, למרות הבנתו את מנגנוני ההשפעה ואת המשמעות הגלויה והנרמזת שבהם, הוא בכל זאת צרכן. לא רק של קוקה קולה, גם של הוליווד. התפקיד שלו הוא לחשוף בפנינו את מכונת המשמעות: איך מסתירים מפנינו את המציאות ומכסים אותה בדימויים. הסיבה שהסרטים האלה מוצלחים כל כך, היא העמדה של ז׳יז׳ק שלא מונעת מהצופה להתמסר גם מההנאה שבשקר. וכדי לחגוג את השקר, ז׳יז׳ק אינו קורע את המסיכה מעל הסרטים, אלא מצטרף לתוכם, כמעט כמשתתף העומד מהצד ומחכה לסימן שלו להיכנס לסצינה, ובינתיים מלווה אותה בקריינות (ובאינספור טיקים). ז׳יז׳ק מציג את הגרסה הצינית לאידיאולוגיה: ״אני יודע ומבין מה הם (השליטים) עושים, ובכל זאת אני לוקח בזה חלק״.

״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״, כפי שהשם רומז, מתמקד באופן שבו משווקים לנו, הצופים, רעיונות אידיאולוגיים. זו כבר לא פילוסופיה, זה כבר היישום. אנחנו נשלטים, ודרכי הפעולה של השולטים (ממשלות, תאגידים) היא באמצעות דימויים: סרטים בעיקר, אבל גם טלוויזיה ופרסומות. באחד הפרקים בסרט, ז׳יז׳ק מנסה לפצח גפ חידה מוזיקלית: איך קרה ש״האודה לשמחה״ של בטהובן הפכה ליצירה מוזיקלית שאומצה בהתלהבות גם על ידי הנאצים, הקומוניסטים ברוסיה, הקומוניסטים בסין, המשטר ברודזיה, גם מנהיגי הגרילה בפרו, וגם אנשי האיחוד האירופי, שהפך את היצירה להמנון הלא רשמי שלה. הסיבה לכך, מסביר ז׳יז׳ק, היא שהאידיאולוגיה לא באמת עוסקת במשמעות. אלא היא מחפשת את הכלי שלתוכו אפשר להכניס כמות גדולה של משמעויות, ליצור תחושה של ריגוש. של פתוס.

אחד הפרקים המעניינים בסרט הוא קריאה שלו את ״האביר האפל״, ואת האופן שבו הסרט מתאר את העובדה שכל שלטון – גם לכאורה כזה שמנסה להיות מיטיב ובעד האזרחים – מקיים את עצמו אך ורק באמצעות שקרים. כאילו שלאמת אין מקום בתוך מעאכת שלטונית. אמת היא כלי הנשק של הניהיליסט, של הג׳וקר.

ונתח גדול למדי של הסרט מקדיש ז׳יז׳ק למערכת האידיאולוגית הכי משפיעה ואוניברסלית מבחינתו: הדת. הוא רואה בשירה של אם המנזר ב״צלילי המוזיקה״ עדות חתרנית לקיומו של חוזה בין הנוצרי-הקתולי ובין ממסד הכנסיה הקתולית, שלמעשה שם את ממסד הכנסיה מעל לדת. הוא רואה בסיפורו של ישו, כפי שהוא מוצג על ידי מרטין סקורסזי ב״הפיתוי האחרון של ישו״, כעדות לכך שהנצרות היא למעשה יותר אתאיסטית מהאתאיזם. והוא רואה ביהדות דת של חרדה.

האבחנות שלו חדות, התובנות פוקחות עיניים – גם כשהן מתסיסות – וחוש הדרמה והשואו שלו מבדחים. עם אורך של שעתיים ועשרים, זה גם סרט שידחוס כל כך הרבה רעיונות לראשכם, שהוא עשוי להתפוצץ, או לפחות להתלהט. אבל זה בית ספר לניתוח קולנועי (אוסף כביר של ספוילרים).

״האם האיש שהוא גבוה שמח? שיחות עם נועם חומסקי״. במאי: מישל גונדרי

מכירים את זה שאתם יושבים בהרצאה ומשרבטים לעצמכם תוך כדי דבריו של המרצה? אז מישל גונדרי לקח את השרבוטים האלה ועשה מהם סרט. גם כאן, כמות המידע – המילולית והוויזואלית – שתזרום לכיוונכם תוציא אתכם נבוכים. ולמעשה, בכמה רגעים, תפיסת העולם של נועם חומסקי דומה לזו של ז׳יז׳ק, בכך ששניהם מנתחים את המשמעות הנסתרת של הדימויים שהורגלנו לקחת כמובנים מאליהם.

מסיבה לא לחלוטין ברורה (אותה ננסה לברר על הבמה בסינמטק תל אביב, כשאראיין את גונדרי אחרי הקרנת הסרט ביום חמישי הבא) החליט גונדרי להיפגש עם נועם חומסקי לכמה פגישות בין 2010 ל-2012, לשוחח איתו על כל מיני דברים, להקליט את הכל, לצלם מעט מהשיחות במצלמת בולקס ישנה, ואז להציג את הכל באנימציה, ידנית. רובה מצוירת בטושים.

גונדרי אולי רצה לפגוש פילוסוף, הוגה דעות ואיש מדע מהחשובים והמקוריים שבדורנו, אבל ״האם האיש שהוא גבוה שמח?״ הוא קודם כל הצצה די מסעירה לתוך המוח של גונדרי. הביטו אל המסך ותראו מה קורה לו בתוך המוח בזמן שהוא שותק ומקשיב. למעשה, את הסרט הזה אפשר לצרוך בשני אופנים שונים לחלוטין. אפשר לשבת בו, לעצום עיניים, ורק להקשיב לדבריו של חומסקי, מעין הרצאה של כמעט 90 דקות, בקולו הנעים והמרדים. ואפשר להתעלם מהטקסט לחלוטין, לשים אוזניות עם מוזיקה פסיכדלית, ולהפוך את הסרט הזה לטריפ של סמים ויזואליים. אבל כשהאנימציה מלווה את הטקסט, ורק לעיתים נדירות מאירה אותו, התוצאה היא לא אחת הסחת דעת גמורה. מנקודת מבט אקדמית זה אולי בעייתי, מנקודת מבט קולנועית, אודיו-ויזואלית, יש כאן משהו מעניין, ואולי חומר גלם למחקר עתידי של חומסקי: בסופו של הסרט, מה תזכרו ממנו? את ניסוחה של תורת הבלשנות של חומסקי או את הדימויים הצבעוניים של גונדרי?

ויש להבהיר: חומסקי מדבר עם גונדרי כמעט רק על בלשנות. שם הסרט, למשל, לקוח מתוך הדקות האחרונות בו, שם מסביר חומסקי לגונדרי איך ילדים שרק מתחילים לגלות את השפה מבינים לבד איך לבנות משפטים מורכבים באופן מוטבע ואינטואיטיבי, לפני שמלמדים אותם דקדוק. גונדרי מבקש מחומסקי שידבר איתו על המשפט הזה – ״האם האיש שהוא גבוה שמח?״ – כי הוא קרא אותו באחד מספריו ויש לו רעיון לקטע אנימציה חביב שיוכל להתלוות אליו. ואכן, חומסקי מסביר לו באריכות ענייני דקדוק ולשוון ומבנה המשפט, ואיך היינו מצפים שבאופן טבעי המשפט יהיה בנוי באופן אחד, אבל למעשה אנחנו מבינים שעליו להיות בנוי אחרת, והמוח שלנו מבין את זה מבלי שנלמד אותו. איך זה קורה? ובכן, גונדרי לוקח את כל השיחה הזאת, שמעיפה את המוח מרוב תובנות אפשריות על סוג של הבנה שהיא מעל לידיעה, והופך את זה למנטרה קליטה. ״האם האיש שהוא גבוה שמח?״.

מי שמצפה ממפגש בין במאי צרפתי שגר בניו יורק ובין בלשן יהודי (ואקטיביסט פוליטי) שחי בבוסטון, לדבר בעיקר על ״המצב״, על פוליטיקה, על דיכוי, על כיבוש, יתאכזב. למעשה, חומסקי, בפנכות האוטוביוגרפיות שהוא מספק לאורך השיחות, מציג תפיסת עולם חקרנית שהוא לא מנתק מהבית היהודי שבו הוא גדל. הרגע שהכי נחרת בזכרוני מהסרט הוא הזכרון של חומסקי מימי ילדותו כילד יהודי בפילדלפיה בשנות השלושים, ילד יהודי שמפחד לצאת לרחובות, כי האוכלוסיה האירית והגרמנית ערב מלחמת העולם השניה היתה אנטישמית ופרו-נאצית (חומסקי מספר שכשפריז נכבשה על ידי הנאצים, תושבי השכונה בה הוא גדל, חגגו).

במידה רבה, אני מרגיש שגונדרי עושה כאן משהו שמאוד דומה למה שחגי לוי עשה ב״המקוללים״: יוצר שמוחו טרוד ביצירה ובוער מרעיונות, אבל יש לו גם שאלות על העולם. ובהיותו אתאיסט, אין לו רב או כומר ללכת אליו כדי לדבר איתו על משמעות החיים, אז הוא הולך לפילוסוף. הוא רוצה לשמוע איך אדם שהקדיש את חייו למחשבה מנסח את העולם סביבו. היוצר מחפש גורו. חגי לוי הלך לפנחס שדה, מישל גונדרי הלך לנעם חומסקי. וגונדרי מזהיר אותנו בהתחלה: ברגע שבמאי מחבר תמונה לתמונה, הוא שולט בקונטקסט ולכן הוא שולט במשמעות, ולכן בקולנוע אין כזה דבר ״אמת״, יש רק ״מניפולציה״. את זה חגי לוי חושף בסוף הסדרה שלו, וגונדרי חושף בתחילה: אני מדבר על איש אמיתי, אבל עליכם לצפות בסרט הזה כאילו הוא בדיוני.

וגונדרי רוצה תשובות על היקום, ואני לא בטוח שחומסקי (למעשה, עלי לקרוא לו צ׳ומסקי, כמו כולם, אבל מאוחר מדי) נותן לו אותם. חומסקי אומר לו שוב ושוב שהוא עסוק בהטלת ספק בכל מה שהמדע והפילוסופיה לוקחים כמובנים מאליהם. כל השיחות ביניהם נעות סביב אי ההבנה של גונדרי, שהוא מייחס לאנגלית הגרועה שלו, אבל למעשה היא נובעת מכך שחומסקי פשוט לא מקבל את כל מה שקהילת המדע לוקחת כאקסיומות (כולל ההכרזה המרעישה שכדי להבין את חקר המוח האנושי, ואת חקר התקשורת האנושית והיווצרות השפה, צריך לזרוק את תורת האבולוציה הנוכחית לפח, כי היא לא עובדת).

וגם כאן, ממש כמו עם ז׳יז׳ק, בסופו של דבר זה גם מגיע לשאלות על אלוהים. וגם כאן, חומסקי מגלה סבלנות גדולה כלפי מאמיני העולם. הוא רואה בדת ובאמונה כלי קהילתי חיוני. אבל הוא עצמו חושב שהאדם נולד, ואז מת, ואין עולם שאחרי ואין משמעות לחיי האדם. וזו תמיד אכזבה עבורי, ואולי נקודת המוצא שאני הייתי בוחר בה אילו אני הייתי הולך לשרבט סרט על שיחות עם חומסקי או ז׳יז׳ק: איך יתכן שאנשים שמחשבתם כה מקורית, שרואים את מערכת ההפעלה של העולם, איך יתכן שהם חושבים שאין לאדם תכלית ואין לחייו משמעות.

(ביום חמישי הבא, 15.6, אנחה – בלי נדר, אם הוא לא יבריז – כיתת אמן עם גונדרי בסינמטק תל אביב אחרי הקרנת הסרט הזה. אני מניח שנדבר שם לא מעט על המפגשים שלו עם חומסקי, אבל אני מקווה שהוא יסכים לדבר גם על סרטיו ועל הקליפים שלו. אם יש לכם שאלות שהייתם רוצים שאשאל אותו, הרגישו חופשיים להשאיר אותם פה בתגובות, ואת הטובות אציג בפניו).

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “פסטיבל דוקאביב: הסרטים של מישל גונדרי וסלבוי ז׳יז׳ק”

  1. ג'וני 8 מאי 2014 ב - 13:03 קישור ישיר

    איפה משיגים כרטיסים לכיתת אמן עם מישל גונדרי?

  2. דן 9 מאי 2014 ב - 0:47 קישור ישיר

    מעניין אותי מאוד מה הוא חושב על יצרתייות והאם זו תכונה מולדת או שזה משהוא נרכש. ובכלל איך הוא מצליח להיות כל כך יצרתי וכזה ילדותי אבל בכל זאת להציליח עיסקית.


השאירו תגובה