12 מאי 2014 | 02:11 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

אמש בדוקאביב: ״הנסיך הירוק״, ביקורת

"הנסיך הירוק״. צילום: האנס פרום

“הנסיך הירוק״. צילום: האנס פרום

״הנסיך הירוק״, שהוקרן אמש בבכורה ישראלית בדוקאביב (אחרי שזכה בפרס חביב הקהל בסאנדאנס, ורגע לפני שהוא יוצא להקרנות מסחריות בארץ, שאחריהם יוקרן בערוץ יס דוקו, שסייעו בהפקתו), הוא השלישי בסדרת הביון הדוקומנטרית של נדב שירמן. תחילה עם ״מרגל השמפניה״ מ-2007 (על איש עסקים ישראלי אפור שהתגלה כמרגל נוצץ במצרים), ואז עם ״בחדר האפל״ (על הטרוריסט קרלוס ואשתו) מהשנה שעברה; וכעת עם ״הנסיך הירוק״, המבוסס על רב המכר ״בן החמאס״. ״בן החמאס״ הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב באמריקה מסעב חסן יוסף, בנו של חסן יוסף, אחד מראשי החמאס, שחשף את עצמו כמי שהיה משת״פ של השב״כ במשך למעלה מעשר שנים. בעוד ספרו מספר את סיפורו מנקודת מבטו, סרטו של שירמן משדרג את הסיפור על ידי הוספת הסיפור גם מנקודת מבטו של גונן בן-יצחק, מי שהיה המפעיל של מסעב בשב״כ, ובמידה הדמות המעניינת יותר מבין השניים.

השב״כ הולך חזק עכשיו בקולנוע הישראלי. אי אפשר לצפות ב״הנסיך הירוק״ ולא לחשוב על ״שומרי הסף״, שלרגעים הוא נראה ספין-אוף שלו, אבל הפעם במקום ראשי השב״כ שמספרים על מבצעים מנקודת מבטו של הקודקוד, פלוס מסקנות שהם למדו בדיעבד, זהו סיפורם של חיילי השטח – המפעיל והמופעל. אי אפשר לראות את ״הנסיך הירוק״ ולא לחשוב על ״בית לחם״, שמספר סיפור דומה אך שונה הקשור לקשר בין משת״פ פלסטיני ומפעילו הישראלי. השלושה כמו משלימים שלוש נקודות תצפית על עבודת השב״כ, ועל הקשר האישי שנוצר בין אנשים בתוך מלחמת גרילה ומודיעין. ושירמן, שעכשיו עובד עם שניים מהמפיקים החשובים ביותר בקולנוע התיעודי הבריטי (ומי שהפיקו את ״מחפשים את שוגרמן״ ואת ״איש על חבל״), הולך בדרכיו של ארול מוריס (ובמסלולם של ג׳יימס מארש של קווין מקדונלד, שני יוצרים שעבדו עם המפיקים האלה, ושלמדו היטב את שיטתו וסגנונו של מוריס ויישמו אותם בסרטיהם), כשהוא מצלם את מרואיין מביט ישירות למצלמה, וכשארכיונים ושחזורים מוצגים בערבוביה כרקע והמחשה למילים. מבחינה טכנית/אסתטית, מבחינת מבהה והגשה, מבחינת ערכי הפקה, הסרט הזה מרשים מאוד. שירמן מתחדד ומתמקצע מסרט לסרט, ומספר סיפורים שאינם דווקא על ביון, כמו שהם סיפורים על אנשים שמנהלים חיים כפולים. חיים שכולם אפופים בשקר. הכוונה היא ליצור מותחן. אבל, כתמיד בסוג כזה של סרט תיעודי, יש בעיה עם המתח: ברגע שאנחנו רואים את האנשים עצמם מדברים אלינו, המתג מתפוגג כי אנחנו יודעים שהם יצאו בשלום מהסיפור. ״הנסיך הירוק״ מציג כרוניקה מצוינת, של סיפור מרתק על עבודת המודיעין – סיפור גבורה של השב״כ, בעידן שבו גבורה ישראלית הופכת בעולם כמעט טאבו. אבל בהיעדר מתח ומיסתורין, הסרט גם נותר כמעט רק כרוניקה. להבדיל מהטון הקליל של ״מרגל השמפניה״, שהפך סיפור ריגול ישראלי לקומדיית אקשן אבסורדית, ״הנסיך הירוק״ נותר תיעוד של מונולוגים ועדויות של הנוגעים בדבר. העשייה משובחת, אבל יש בסרט הזה חור גדול.

שירמן לוקח בחירה סגנונית מעניינת אבל גם שנויה במחלוקת: הוא מצלם את הראיון עם גיבור סרטו, מסעב, בחדר שנראה כמו חדר חקירות של השב״כ. המרואיין מביט ישירות בנו. המסר בהיר: הוא הנחקר, אנחנו החוקרים. אנחנו לומדים במקביל על שיטות התשאול של סוכני השב״כ, המנסים לפצח נחקרים ולהפוך עצירים למשת״פים. אנחנו לומדים מהר. ופתאום הנחקר מולנו מתחיל להיראות חשוד. אני לא יודע אם התחושה הזאת מכוונת או שהיא אישית, אבל אני יצאתי מ״הנסיך הירוק״ בתחושה שסיפורו של מסעב עמוס חורים. הנה איש שהעביר את רוב חייו בשקר, הוא שיקר להוריו, לקרוביו, ובוודאי שגם למעסיקיו בשב״כ, וכשהוא מדבר מולי, אני חושד בו שהוא משקר גם לי. דומני שהוא פשוט לא מסוגל לומר אמת. השאלה העיקרית שהצופה רוצה לדעת היא מה גורם לבנו של אחד ממייסדי החמאס לבגוד באביו ולמסור מידע לאויביו, אלה שלפני רגע הוא רצה לרצוח? מסעב מוסר כמה וכמה נימוקים – כולל אכזבתו מהחמאס, כשגילה שהוא אכזר יותר מהישראליים, או הרצון שלו לשים קץ לפיגועי ההתאבדות ובכך להציל חיי אדם משני צדדי הסכסוך. סיבות טובות. אבל משהו מהותי חסר שם. בגידה כזאת של בן במפעל החיים של אביו לא יכולה לנבוע רק מנימוקים רציונליים של פוליטיקאי, חייב להיות שם משהו רגשי עמוק יותר. אכזבה, נקמה, כעס. ואני תוהה האם באמת שירמן, בתפקידו כחוקרו של מסעב, פספס את הנקודה הזאת, האם מסעב באמת מנותק מכל אספקט של התבוננות עצמית ויכולת ניתוח של מניעיו, או שיש שם סוד אפל שהוא הפיצוח לכל זה, ששירמן נותן יד להמשך הסתרתו. אלה הרגעים שבהם סרט עלילתי יכול להיות חזק יותר מסרט תיעודי המסופר בגוף ראשון: בגלל שלא באמת ברור לנו למה הוא עשה את זה, כל המהלך הרגשי והמצפוני של הגיבור נותר לא פתור. סרט עלילתי היה מרשה לעצמו להוסיף ספקולציות, והן הרי ממילא מסתובבות בראשו של הצופה, שרואה חורים ומנסה להשלים אותם בכוחות עצמו – על ידי ניסיון לבצע ניתוח פסיכונאליטי של הסןבייקט, המחפש בשב״כ ובמפעיליו תחליף אב. כישראלי, אני שמח שמסעב עזר לשב״כ להציל חיי אדם; כצופה קולנוע המחפש התרה רגשית ודרמטית, אני מאוכזב ממנו. אני לא יכול שלא לחוש שיש כאן סיפור אחר שמסתירים ממני.

ואני חייב להודות שגם לא לחלוטין הבנתי מה היו ההישגים של צה״ל במלחמתו בחמאס בזכות המודיעין שהשיג מסעב. הסרט שם דגש על הפיגועים שצה״ל והשב״כ לא הצליחו למנוע, ושם דגש עוד יותר גדול על מבצעי החיסול שצה״ל לא ביצע מחשש שהם יחשפו את המקור שלהם, יסכנו את חייו וימנעו ממנו להמשיך לספק מידע. אבל אם המידע שהוא מספק לא מוביל למבצע מעצרים, מה ערך יש במידע שלו? (אני משוכנע שהוא העביר מידע רב ובעל ערך, אבל עליו כמעט ולא שמעתי בסרט. כן שמעתי בעיקר על הכישלונות והוויתורים, כך שהתקשיתי להבין מה בדיוק היה הערך המודיעיני הרב בקיומו של המודיע הזה).

לאורך הסרט, במקומות של קטעי הארכיון, זיהיתי לא מעט שוטים מתוך ״הבטחוניים״, סרטו התיעודי של שמעון דותן, שהציג באופן עוצר נשימה את הדינמיקה של האסירים הבטחוניים בבתי הסוהר הישראליים (בין השאר, תיעד דותן את חסן יוסף, אביו של מסעב, באחד ממאסריו). אם היה סרט שפתח לי צוהר את עולמו של האחר, זה היה הסרט הזה. בשעה ש״הנסיך הירוק״ השאיר אצלי יותר מדי שאלות לא פתורות.

אבל למי שלא קרא את כתבות השער הנרחבות על הסיפור הזה כשהספר ראה אור והפך לשיחת היום ברחבי העולם, הסרט אכן מציג סיפור די מופלא, על הישג מודיעיני שנראה כאילו הוא יכול לקרות רק בסרטים. וצריך להודות שהרבע השעה האחרונה בסרט, המציגה את הסיפא של הסיפור, זה שמתעד מה קרה אחרי שהספר יצא לאור, הוא זה שנותן לסרט את שיאו. השיא שבו סיפור על הסוכן והמודיע שלו מפסיק להיות סיפור מבצעי על מודיעין, והופך לסיפור מרגש על ערבות הדדית ומחויבות אישית.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “אמש בדוקאביב: ״הנסיך הירוק״, ביקורת”

  1. hamlet 12 מאי 2014 ב - 9:50 קישור ישיר

    הסרט קיבל בגדול
    ביקורות חיוביות בעולם.

  2. שירי 12 מאי 2014 ב - 18:53 קישור ישיר

    תודה על הביקורת
    חייבת לציין שבדיוק סיימתי לקרוא את הספר בן החמאס
    וגם שם היה לי חסר האלמנט הרגשי לבגידה.

  3. ירון 14 מאי 2014 ב - 11:56 קישור ישיר

    כמה נקודות:

    1. נושא אמירת האמת – נראה לי שהיום, שנים אחרי שמסעב חשף את כל סיפורו בספר (סיפור שקיבל גיבוי גם מהגיבורים האחרים בו, כולל מפעילו בשב”כ), ובכך סיכן את חייו ונאלץ לחיות בסתר, המיר דתו לנצרות והשאיר את העולם הקודם מאחוריו – אפשר לתת לו טיפה קרדיט על כך שהוא לא מנסה לשקר לנו, “החוקרים”.
    אם כבר יש סרט שמתקבלת בו תחושה שהגיבור משקר לך, זה “המתחזה” – וגם שם זה בסדר, כי זה בדיוק מה שמוסיף את המתח ותחושת חוסר הודאות המטרידה.
    אגב, הייתי מוסיף לטקסט שלך: אי אפשר לראות את ״הנסיך הירוק״ ולא לחשוב על “המתחזה”. בחירת השוטים, הדיבור הישיר למצלמה, השיחזורים, המוזיקה, בניית המתח – הכל מעיד על כך ש”המתחזה” (שגם אותו הפיק סיימון צ’ין, המפיק של הנסיך הירוק) היווה את המודל העיקרי לסרט.

    2. נושא המניעים – אם אני זוכר נכון, מסעב מציין בשלב מסויים שהוא נאנס כילד ע”י מישהו שהוא מכיר, ושבגלל החברה שממנה צמח, בה להיאנס זה גרוע, אבל להיות עם מוניטין של נאנס זה הרבה יותר גרוע – הוא לא דיבר על זה, וכמובן לא קיבל עזרה או תמיכה ממשפחתו. סיפור זה יכול לפתוח צוהר למניעים שהביאו אותו לנקום / לבגוד במשפחתו.

    בנוסף, יש כאן גם פוטנציאל למקרה קלאסי של תסמונת שטוקהולם, בה הנחטף מתחיל להזדהות עם חוטפיו ומחליף צד בצורה קיצונית. יש לכך דוגמאות רבות מהעבר, וזה לאו דווקא דבר שהנחטף עצמו מודע אליו או למניעים הפסיכולוגיים שמאחורי פעולותיו.

    כן, זה היה יכול להיות יותר נחמד, או לצורך העניין יותר קולנועי / סיפורי (ונשמע שזה מה שחסר לך כאן) אם מסעב היה שוטח בפני המצלמה את מניעיו הנסתרים ומאכיל אותנו בכפית. אבל מה לעשות, זה דוקו, ואנחנו מתעסקים כאן עם אדם אמיתי, ואנשים אמיתיים צריך לפעמים לקרוא בין השורות. וכן, לפעמים מניעיו של הגיבור לא יהיו ברורים לגמרי, ככה זה בחיים.

    3. נושא מניעת הפיגועים – דווקא כן מתואר בסרט מקרה אחד לפחות שבו המודיעין של מסעב הוביל למעצר של מתכנני פיגועים ולהצלה של חפים מפשע. במקרה אחד עצרו גם אותו בצורה מבויימת, כדי לא לעורר חשד בצד השני על כך שכולם נעצרו חוץ ממנו. במקרה אחר, עצרו אנשי חמאס וביימו בריחה שלו שניה לפני שהשב”כ הגיע אליו, כולל סצנה שלמה בבית אימו ללא ידיעתה. אני מניח שאלו לא המקרים היחידים.

    4. במאי הסרט “שוגרמן” מת היום בגיל 36 🙁


השאירו תגובה