״גודזילה״. הזנב הארוך

גארת אדוארדס, עוררת את סקרנותי. ״גודזילה״ היה הסרט שהכי פחות חיכיתי לו הקיץ הזה (כן, אנחנו במאי, בהוליוודית זה אומר שאנחנו עמוק לתוך עונת סרטי הקיץ), מכל מיני סיבות. הראשונה שבהן היא: גודזילה לא ממש מעניינת אותי. לא אהבתי את המעטים מסרטי גודזילה היפניים שראיתי. ובהחלט שלא אהבתי את הניסיון לייבא אותה לאמריקה על ידי רולנד אמריש בסרט המקולל ההוא מ-1998. הסיבה השנייה: אחרי הגודזילה האמריקאית הקודמת, ניסיון להקים מחדש את המפלצת לצורך סרט הוליוודי נוסף נראה לי כזה שמגיע ממחשבה תאגידית אנטי-יצירתית. יש לנו את הזכויות, בואו נפיק סרט (כשהמחשבה היא, מן הסתם, שיש מספיק יפנים בעולם כדי להבטיח שהסרט הזה לא יכשל). הסיבה השלישית היתה גארת אדוארדס. וואט דה פאק? איך הגיע במאי בן 38, שברשותו סרט אחד לפיקוד על אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים והיקרים של השנה? ולא סתם סרט אחד, אלא סרט קטנטן אחד, שעבדו עליו חמישה אנשים ושני שחקנים והבמאי עשה בו כמעט הכל – כולל הצילום והאפקטים. מה שכן, לסרט ההוא קראו ״Monsters״ (״מפלצות״), אבל למרות שלא היו בו מפלצות כנראה שהאקזקיוטיב שהציע לו את ״גודזילה״ רק קרא את שם הסרט וראה את הנתון שהסרט הפצפון ההוא זכה להצלחה גדולה והזמין את אדוארדס לפגישה. סיבה רביעית: הטריילרים והפרזנטציות שהופצו לקראת הסרט לא הבטיחו לי סרט מרשים. להיפך, אני הרגשתי שהטריילרים מנסים לארוז סיפור מבולגן.

ובכן, אדוארדס התגלה כבמאי שאני רוצה לראות עוד ממנו. איזו קפיצת מדרגה מסרט בעל מיקרו-תקציב לסרט בעל מגה-תקציב. ״גודזילה״, עם כל מגרעותיו – חלקן פשוט אינהרנטיות למותג – הוא סרט שיצאתי ממנו מאוד מרוצה.

ואסביר גם ממה הייתי כל כך מרוצה: גארת אדוארדס התגלה כמישהו שלא סתם מעריץ את סרטיו של סטיבן ספילברג, הוא גם ממש מבין אותם. למרות שבראיונות איתו הוא מכתיר את ״מלחמת הכוכבים״ של לוקאס (שיצא כשהוא היה בן שנתיים) בתור הסיבה שבגלל הוא בחר להיות במאי, ״גודזילה״ הוא אולי המחווה הנפלאה ביותר שראיתי לקולנוע של ספילברג. כמה נפלאה? אומר זאת כך: אדוארדס עושה ספילברג הרבה יותר טוב מג׳יי.ג׳יי אברמס, שאמור להיות המעריץ הכי גדול ומצליח ומובהק של ספילברג בתעשייה העכשווית. ואני הרי מחבב את אברמס מאוד. אבל אדוארדס פיצח את ספילברג לרמת האטום, ואני חושב שהוא עשה את זה באופן מעולה (אחד האנשים שהוצע להם הפרויקט הזה היה גיירמו דל טורו, שוויתר והלך ועשה את הגרסה שלו ל״גודזילה״ עם ״פסיפיק רים״ מהשנה שעברה, שגם היה סרט מהנה מאוד – ועם קצת יותר הומור מהסרט הנוכחי).

אבל חזרה לאדוארדס: זה מתחיל ברמת הבנת המצלמה וזוויות הצילום. הייתי מאשים את אדוארדס בחקיינות והעתקה, אבל הוא הבין כאן משהו כל כל יסודי בבימוי, שאני לא רואה בכך מגרעת. להפך: יש לספילברג דרך מאוד יחודית להעמיד ולצלם סצינה, ועובדה שאחרי כל השנים האלה, ואחרי כל האנשים שמגדירים את עצמם ״בני טיפוחיו״ (רוברט זמקיס, כריס קולומבוס) או ״ממשיכי דרכו״ (אברמס), אף אחד מהם לא הצליח לחקות אותו ככה. ״גודזילה״, לפיכך, מנצח את ״סופר 8״ של אברמס בתואר ״סרט המחווה הגדול ביותר לספילברג״. אדוארדס, שוב ושוב, בנאמנות צייתנית, מראה את מראות ההרס מבעד לעיניהם של ילדים: בזווית נמוכה ועדשה רחבה, ועם מצלמה שמביטה בעיניים של הילדים רואים את המפלצת לפנינו. נקודת המבט הזאת מצליחה לשלב בין אימה ובין היקסמות.

אבל זה לא נגמר בישיבה עם הצלם להרכיב שוטים ספילברגיים, זה התחיל עם ישיבה עם התסריטאים כדי לפענח איך בנוי סרט ספילברגי. נניח בצד את המחחות הקטנות והמשעשעות ל״פארק היורה״ ול״מלתעות״ שיש בסרט, ונתמקד בסרט שהוא כנראה היווה מודל לחיקוי עבור הצוות: ״מלחמת העולמות״. בעיקר כי העלילה כמעט זהה. בשני המקרים, כדור הארץ נקלע לאסון שעשוי להביא להכחדת בני האדם בגלל איום על-טבעי שבוקע מבטן האדמה. סכנה שהיתה שם כל השנים, חבויה ורדומה מתחת לרגלינו, ומשהו מעיר אותה מרבצה. עד כאן, זה נאמן גם למיתולוגיה של ״גודזילה״ המקורית מ-1954. אבל החלק העלילתי המעניין יותר הוא זה שבו אנחנו מבינים שלגיבור הסרט שלנו אין בעצם שום קשר ממשי לעלילה העיקרית, שהיא סיפורה של המפלצת.

כדי לא להרחיב יותר מדי את הדיבור על ״גודזילה״, בואו ניזכר ב״מלחמת העולמות״. עלילת הסרט עוסקת במסעו של אב להביא את ילדיו בשלום לאמם, כשברקע כל העולם כמעט מושמד כולו בשל מתקפת חיזרים. מתקפת החיזרים הזו מגיעה לסיום בסוף הסרט, אבל בלי שום קשר למעשיו של הגיבור. כך גם (בערך) ב״גודזילה״: זהו מסעו של חייל צעיר הביתה לאשתו ובנו, כשבדרך הוא נעצר על ידי מתקפת מפלצות קדמוניות, ובהמשך הוא מגויס לצאת ולהילחם בהן, אבל הוא בעיקר משקיף עליהן מהצד, מנסה לברוח מהן ולשרוד. הסיפור שלו מנותק מהסיפור שלהם.

ואגב כך, יש כאן סיפור שלם על הקשרים בין אבות ובניהם, מוטיב ספילברגי מובהק. ודווקא כאן, אנחנו נחשפים למגרעותיו של הסרט, והרצון של אדוארדס וצוותו להפוך סרט מפלצות לסרט מרגש על מחויבות משפחתית. וזה המקום שבו אני מודה: ההתלהבות שלי מ״גודזילה״ מתחילה בערך בסביבות הדקה ה-45. רק כשהעלילה מגיעה להוואיי, הסרט באמת מתחיל מבחינתי. עד אז? יותר מדי רקע (ומשחק מופרז של בריאן קרנסטון, שמעולם לא אהבתי שום דבר שהוא עשה מחוץ לטלוויזיה).

״גודזילה״ מחזירה לקולנוע את החרדה מפני האנרגיה האטומית. ל״גודזילה״ המקורית, שנהגתה על ידי אולפני טוהו היפניים לפני 60 שנה, היו אבא ואמא: האבא היה קינג קונג, שגודזילה היתה הגרסה היפנית המובהקת שלו; והאמא היתה פצצת האטום, שהוטלה על הירושימה ונגסקי תשע שנים לפני כן. גודזילה היתה דרכם של היפנים לבצע עיבוד מנטאלי של אימי האטום: הפצצה עוררה את המפלצת הרדומה מהעידנים הפרה היסטוריים ממרבצה, והטעינה אותה קרינה רדיואקטיבית המחייה אותה.

ב-2014 הסיפור דומה אך שונה: צבאות העולם רודפים אחר גודזילה שנים, כל הניסויים לפיצוצי אטום בלב האוקיינוס בשנות ה-50 לא היו ניסויים כלל אלא ניסיונות השמדתה, מבלי להבין שפצצת האטום דווקא מחזקת אותה ולא הורגת אותה. כיום, אסונות הטבע מהשנים האחרונות באיזור יפן – רעידות אדמה וצונאמי, שגורמים לדליפות כורים – הם שמעוררים את גודזילה, אבל לא רק אותה. אם אתם מעריצי הסדרה היפנית, אתם עשויים להתמוגג: הסרט הזה לא משאיר את האקשן לסרטי ההמשך, הוא מפציץ את כל התחמושת כבר כאן: שלוש מפלצות בסרט אחד, וכאלה שאיתן אנחנו אמורים להבין שב-2014 – להבדיל מ-1954 – כבר יותר קשה להגדיר באופן מובהק מי זה ה״טוב״ ומי זה ״הרע״, מי הגיבור ומי הנבל.

מה שכן ברור הוא שמרגע שאנחנו רואים את לאס וגאס נחרבת כליל, באחד מרגעי הקתרזיס בסרט, אנחנו מבינים שגודזילה של שנת 2014 לא באה להרוס את העולם, אלא לתקן אותו.

=================

כמה תוספות מאוחרות:

א. את הדראפט האחרון של התסריט, זה שצולם, כתב פרנק דרבונט (ללא קרדיט). אפרופו ממשיכי דרכו של ספילברג, דרבונט היה לרגע הבכיר שבהם. כמה סצינות בסרט מתאימות לכתיבה של דרבונט.

ב. מכיוון שנזכרתי ב״מלחמת העולמות״ בעת הצפייה בסרט, יהיה נכון לציין ש״מפלצות״ של אדוארדס גם מכיל לא מעט אלמנטים מהסרט ההוא (והספר של ה.ג׳ וולס).

ג. משונה שלא הציעו את הסרט לבונג ג׳ון-הו, שביים את סרט המפלצות הכי טוב של העשור האחרון, ״המארח״. דאבל פיצ׳ר של ״גודזילה״ ו״המארח״ יתקבל בברכה בסינמטקים בעוד חצי שנה.

ציוץ