אסי דיין, יונה אליאן ואורי לוי ב״שלושה ואחת״ של מיכאיל קאליק

הסרט הזה הוא הברקה שלא כדאי לכם להחמיץ. ואם לא הברקה, אז לפחות אחד הסרטים יוצאי הדופן והנשכחים – אבל המעניינים – שהופקו בארץ. במסגרת המחווה שעורך השבוע ערוץ יס קולנוע ישראלי לזכר אסי דיין (14 סרטים, כל השבוע) ישודר בשבת הסרט הנשכח והנדיר הזה: ״שלושה ואחת״ שצולם ב-1974. הבמאי הוא מיכאיל קאליק, והוא אחד הסיפורים המרתקים – ואולי גם העצובים – בתולדות הקולנוע הישראלי.

הנה, לפני הכל, סצינה קצרה מהסרט, ואז נמשיך עם הסיפור המרתק סביב האיש שיצר את הסרט הזה:

אגב, המשך הסרט הרבה יותר עסיסי. וגם אסיסי: אסי דיין עושה פול פרונטל.

קאליק עלה ארצה ב-1971, אחרי ששנים נרדף על ידי השלטונות הסובייטיים בשל יהדותו. בברית המועצות של שנות הששים הוא היה אחד הבמאים הבולטים בדור חדש של יוצרים פיוטיים, אבל הוא חלם לעלות לישראל. ב-1971, אחרי לא מעט תלאות, הוא הצליח. יתכן וזו היתה טעות: קאליק רצה לביים בישראל סרט, דומה באופיו לסרטים שיצר ברוסיה, סרט שכולו סימבוליזם, הוא כתב תסריט לפני מלחמת יום כיפור, אבל צילם אותו אחרי המלחמה. כש״שלושה ואחת״ יצא הוא פגש כבר דור אחר לחלוטין שהקולנוע הזה ונושאיו לא דיברו אליו. הביקורות בעיתונים שחטו אותו, התעללו בו ממש. וזה תמיד קצת מביך, כי אלה אותם המבקרים שבוודאי היללו את סרטיו הסובייטיים עשר שנים קודם. כי פיוט וסמליות נראים יותר טוב בשפה זרה.

הנה, מתוך מאמר אקדמי של אנה וקסלר כצנלסון, תיאור של האופן שבו התקבל ״שלושה ואחת״ בארץ:

המאמר המלא כאן.

קאליק נפגע ופרש מעשיה קולנועית. רק 15 שנה אחר כך, אחרי נפילת מסך הברזל, הוא הוזמן לשוב לרוסיה ולביים שם סרט נוסף, המבוסס על זכרונותיו: ״שב הרוח״ מ-1991.

קאליק עדיין חי, ככל שאני יודע, והוא בן 87. הבה נערוך איתו היכרות קצרה: הוא נולד ב-1927. ב-1952 הוא נרשם ללימודים בבית הספר לקולנוע במוסקבה, VGIK. בשנת הלימודים השניה הוא נעצר, בהאשמה שהוא מפיץ ומלמד יהדות, נחקר, עונה ונאסר בסיביר למשך שנתיים. בינתיים סטאלין מת, חרושצ׳ב עלה לשלטון וניסה ליצור ״הפשרה״: שיחרר את האסירים הפוליטיים וקידם את האמנות. קאליק חזר ללימודי הקולנוע ויצר את סרט הגמר שלו בסוף שנות ה-50.

עכשיו, זה מה שמעניין אותי כאן: אנדריי טרקובסקי התחיל את לימודי הקולנוע שלו ב-VGIK ב-1954, כשקאליק היה במאסר בסיביר. מה שאומר שכשקאליק חזר לשנה שנייה או שלישית אחרי שחרורו, הוא הצטרף למעשה למחזור של טרקובסקי ושל אנדריי קונצ׳לובסקי. קאליק וקונצ׳לובסקי אכן עבדו עם אותו הצלם בסרטיהם המאוחרים יותר.

ואכן, בברית המועצות של שנות הששים, קאליק נחשב לבן דורו ולבן תקופתו של טרקובסקי, כאנשים שהביאו גל חדש לקולנוע הסובייטי. בתחרות ביניהם, אין ספק שטרקובסקי הוא הבמאי הנעלה והמשפיע יותר. טרקובסקי ממש המציא שפה חדשה. קאליק, לעומת זאת, נראה כמי שחייו השתנו כשהוא ראה את ״400 המלקות״ ואת ״ז׳יל וג׳ים״ ומעט מסרטיו שראיתי הכילו לא מעט הומאז׳ים לסרטים האלה.

סרטו המפורסם ביותר היה ״להתראות ילדים״ (ניתן לצפות בו במלואו כאן) – לא להתבלבל עם סרטו המאוחר יותר של לואי מאל עם השם הדומה – שמספר על שלושה נערים המאוהבים בבחורה אחת, מבנה דרמטי שאותו יקח גם ל״שלושה ואחת״ הישראלי. כשם ש״להתראות ילדים״ היה מעין משל על ברית המועצות, כך ״שלושה ואחת״ היה סרט שכולו סמלים הקשורים לתולדות המדינה: האב נקרא פלמחו, כי הוא פלמ״חניק שהתאכזב ממצבה של המדינה שהוא נלחם למענה; בנו הוא אבשלום (על שם בנו המורד של דוד המלך), והליהוק של אסי דיין כולו טעון סמליות – הוא גילם פלמחניק ב״הוא הלך בשדות״ והוא בן-של. כשיונה אליאן אומרת בקליפ למעלה ״כמה הוא דומה לאבא שלו״, היא לא מדברת על אורי לוי. אבשלום הוא הגבר הישראלי החדש, ״ביצועיסט״, קרא לזה קאליק בראיונות. הוא מתעניין בכסף, בחומריות. והגבר השלישי הוא היפי (בגילומו של אבישי אביבי, לימים ארט דירקטור של קולנוע וטלוויזיה). שלושתם מייצגים את האופי שהמדינה (שהיא הבחורה) צריכה לבחור בו.

אבל עיקר הסרט הוא המסע הזה, שכולו אהבה חופשית וחיפוש עצמי, לחופי סיני. מהבחינה הזאת, קאליק יצר סרט שדומה ברעיונותיו למה שעשה עמוס ספר ב״הטרמפיסט״, כמה שנים לפני כן (למעשה, ראיתי השפעות – מודעות או מקריות – של ״שלושה ואחת״ גם על ״פרדייס קרוז״ של מתן גוגנהיים בשנה שעברה) – הרצון לברוח מישראל של תל אביב וירושלים, אל מקום שהוא סוג של גן עדן אבוד.

״שלושה ואחת״ לא מצחיק בנלעגותו ובפאתוס שלו כמו ״הטרמפיסט״, אבל אולי גם אותו סינמטק תל אביב יכול להפוך לסרט פולחן, בעיקר כדי להזכיר שהיה רגע בתולדות הקולנוע הישראלי שבו חלמו להיות כאן היפים.

בסדרה התיעודית ״החיים כשמועה״ מספר אסי דיין (בפרק השני) שאחרי מלחמת יום כיפור, וכדי להתפרנס, הוא החליט ״למכור את גופו לקולנוע״, ולחזור לשחק בעבור תשלום גבוה, ולשים בצד לרגע את שאיפותיו להיות במאי גדול. כשהוא אומר ״למכור את גופו״ רואים שוטים שלו בעירום מתוך ״שלושה ואחת״. ובכן, אני לא מאמין לגרסה הזאת שלו (ובאופן כללי, אני חייב להגיד שרוב הגרסאות של דיין לסיפור חייו כפי שהוא מספר אותו, אני לא מאמין לו). את ״שלושה ואחת״ עשו אנשים שהיו מגוייסים לחזון אמנותי, והלכו שבי אחר טיפוס יוצא דופן שלא נראה קשור לקולנוע הישראלי, בדיוק כפי שדיין עצמו לא רצה להיות קשור לקולנוע הישראלי וחלם לעשות סרטים נפוליטניים דוברי עברית.

סרט נוסף שביים קאליק בברית המועצות ושזכה להצלחה רבה שם היה ״אדם בעקבות השמש״ מ-1963 (השנה שבה ביים טרקובסקי את ״נעורי איוון״). הנה סצינה מתוכו, בהשפעת ״400 המלקות״:

וכל זה, כדי להיזכר שהיה פעם במאי גדול, מפורסם ומעניין שניסה לעשות סרט ישראלי, מתוך ציונות לשמה, אבל הממסד הקולנועי הישראלי, שאוהב קולנוע זר רק כשהוא מגיע מחו״ל, בעט אותו החוצה. ההקרנה של הסרט הנדיר הזה בשבת היא הזדמנות להכיר את האיש. ומבחינתי, הקרנתם של סרטים כאלה היא בדיוק הסיבה לקיומו של ערוץ כמו יס קולנוע ישראלי. לא כדי לראות בפעם העשירית את ״הערת שוליים״, אלא כדי לגלות את הסרטים שנעלמו – או הועלמו – מסיפורו של הקולנוע הישראלי.

ציוץ