30 אוגוסט 2009 | 10:01 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "להיות ג'ון מלקוביץ'", הביקורת

ל”להיות ג’ון מלקוביץ'” הגעתי כמעריץ של ספייק ג’ונז מימיו כבמאי קליפים. ואני מודה שהסרט הזה קצת בילבל אותי. הרעיונות היו נהדרים אבל כל הזמן ציפיתי שהסרט יהיה מבוים אחרת. עשר שנים אחרי וג’ונז וצ’רלי קאופמן נותרו מהיוצרים המשמעותיים ביותר של דורנו (וזה היה מאותם שבועות שהכי אהבתי במדור, בו הסרטים משוחחים זה עם זה. גם “שלושה מלכים” של דיוויד או. ראסל, עם ג`ונז בתפקיד משנה, יצא אז).
הכותרת היא הומאז` לקליפ שג`ונז ביים לביורק, “It`s Oh So Quiet”.


פורסם ב”העיר”, 4.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה

נושאים: ביקורת, בשוטף

3 תגובות ל - “מן הארכיון: "להיות ג'ון מלקוביץ'", הביקורת”

  1. אזטל 30 אוגוסט 2009 ב - 14:50 קישור ישיר

    שמע, זה די מדהים איך לא אמרת מילה אחת על קאופמן שכתב את התסריט ההזוי הזה. למרות שג`ונז הוא הבמאי והוא במאי מעניין, די ברור שהתסריט הוא המעניין בתוך הדבר הזה

  2. איתן 30 אוגוסט 2009 ב - 14:55 קישור ישיר

    מצחיק שרוב הביקורת שלך על הסרט מתרכזת בדמותו של הבמאי ולא בסרט עצמו. “להיות ג`ון מלקוביץ`” היה המפגש הראשון שלי עם צ`רלי קאופמן. מבחינתי, לא היתה לי בעיה להבין על מה הסרט. זה נמסר בפוסטר של הסרט: ה tagline היה : Have you ever wanted to be someone else ?. ההערצה לאנשים אחרים, עד כדי ביטול עצמי, והמחיר של ההערצה הזו, זהו הנושא של הסרט, להבנתי. מבחינת סגנון, מדובר להבנתי בקומדיה מטורפת, שרק נעשית יותר ויותר מצחיקה ככל שהסרט מתקדם. למעשה, היו רגעים בסרט שהיו כל כך בלתי יאומנו מבחינתי ששכחתי לצחוק בהם. שיאו של הסרט מבחינתי הוא כשמלקוביץ` נכנס לתוך ראשו שלו, ורואה אין ספור השתקפויות של עצמו מדברות “מלקוביצ`ית”. מלא דמיון, מרתק, מטורף, ומצחיק מאוד. זה מה שהרגשתי בהקשר לסרט.

    מאז, ספייק ג`ונז עשה רק עוד סרט אחד. “אדפטיישן”. סרט שבעיניי היה מבריק, ומבויים נהדר, אבל באותה נשימה הרגשתי שכל מי אינו מקורב לתעשייה, וכל מי שאינו מתעסק ביצירה ו/או בביקורת על יצירה (כלומר: כל מי שאינו מכיר את קרביו של מעשה היצירה), הסרט הזה יעבור לו מעל הראש. ולכן הרגשתי שיש ב”אדפטיישן” משהו מתנשא מעט.

    וממש ממש בקרוב יש לג`ונז סרט חדש ומסקרן.

    וצ`רלי קאופמן הפך מאז לאלהים.

  3. אלמונית 2 ספטמבר 2009 ב - 12:50 קישור ישיר

    מעניין לראות ביקורות ממרחק כזה. מה שמעניין בביקורת הזו הוא שצארלי קאופמן לא מופיע בה (וכניראה בצדק, תסריטאים בד”כ לא מוזכרים). והסרט מיוחס לספייק ג’ונז- כאילו זה הסרט שלו. היום כשמדברים על הסרט הזה, מתייחסים בעיקר לקאופמן כיוצר, וכך גם לשאר סרטיו של קאופמן.


השאירו תגובה