לפני ארבע שנים וחודשיים התפעלתי מ״הדרקון הראשון שלי״. אחרי שנים של סרטי בדיחות מצחיקים, דרימוורקס פנתה אל הנתיב הפיקסארי ויצרה סרט הרפתקאות מרגש ומרהיב לעין (לא מעט בזכות הייעוץ הוויזואלי של הצלם רוג׳ר דיקינס, שנתן לסרט מראה מרוכך, ועם תאורה מוזהבת, שלא היתה נפוצה בסרטי אנימציה קודם). בעידן שאחרי ״אווטאר״, ״הדרקון הראשון שלי״ היה גם אחד הסרטים שהכי אהבתי את חוויית התלת מימד שלהם. ובכלל, סצינות המעוף והטיסה בו היו מהמרהיבות שראיתי. לפיכך, הציפיות מסרט ההמשך, ״הדרקון הראשון שלי 2״, היו רבות. מעבר להמשך העלילה, סיקרן אותי לראות איך ישתכלל הסרט, מבחינה ויזואלית וטכנית, ארבע שנים אחר כך.

כדי להיות הוגן, אם נסתכל על ״הדרקון הראשון שלי 2״ כסרט שעומד בפני עצמו, הוא לא רע בכלל. מהנה, קצבי, די מצחיק, ויש לו לב טוב. אבל כשאני שם אותו לצד הסרט הראשון (בסדרה, כי סרט שלישי כבר נמצא בעבודה), מדובר באכזבה גדולה. כמעט בכל קריטריון לבדיקה הסרט הזה נופל מהסרט הראשון.

אני מפנה אתכם לביקורת שלי על ״הדרקון הראשון״ הראשון, ובעיקר להפתעה העצומה שהיתה לי בו, מבחינת העלילה והדמויות. עלילת הסרט הזכירה לי אז את ״איתמר פוגש ארנב״ של דויד גרוסמן, על נער שמגלה שהדבר הזה – הדרקונים – שאביו לימד אותו תמיד לפחד ממנו, הוא בעצם לא דבר רע, מפחיד ומאיים. זה היה משל מקסים על דעות קדומות ושבירת מעגל של אלימות. וזה היה סרט מקסים בכך שהוא הציג בסופו דמות שיוצאת מהעלילה כשהיא פגועה: גיבור הסרט, היקאפ, יצא מהסרט ההוא כשהוא קטוע רגל.

סרט ההמשך מציע, כדרכם של סרטי המשך, עוד. עוד דרקונים, המון דרקונים, ועוד דמויות חדשות. אבל באופן משונה, הסרט כמעט חוזר בו מהקו הפציפיסטי של הסרט הראשון. בסרט החדש מגלה היקאפ שיש לוחם רע-לב שצד דרקונים ובעזרתם הוא מתכנן לכבוש ולהשמיד קהילות, ובדרך לצוד עוד ועוד דרקונים. כדרכו, יוצא היקאפ למסע דילוגים בניסיון להשכין שלום ולדבר אל ליבו של הנבל. אלא שאז הוא מגלה את מה שהוא לא גילה בסרט הראשון: שיש רוע בעולם. שיש אנשים שהם כמו אל-קעידה או חמאס – אני מניח שזה הנמשל בסיפור האמריקאי הזה – שאי אפשר לנהל איתם מסע אל המשא ומתן, שאי אפשר להגיע איתם להסכמות. אם בסרט הראשון היקאפ היה סוכן של שלום, בסרט השני הוא הופך להיות מפקד של מלחמה. וזה מיד הופך את זה לסרט פחות מעניין בעיניי – לא כי אני כזה פציפיסט, אלא כי סרטים כאלה כבר ראיתי. ובעיקר, כי זו בגידה בגיבור שלנו, שהסרט החדש מנסה לחנך אותו – ואולי אף להעניש אותו – על הנאיביות השמאלית שהוא גילה בסרט הראשון. אז, הוא שילם במחיר כף רגלו (השמאלית), הפעם הוא ישלם על כך מחיר כבר הרבה יותר.

ומסע העונשין הזה ממשיך: אם בסרט הראשון לימד אותנו היקאפ להתייחס לעולם מעבר למראה החיצוני שלו ולדעות הקדומות שלנו, והוא הוכיח שדרקונים אינם מפלצות אלא יצורים חיים שאינם יוזמים מלחמה אם לא תוקפים אותם ראשונים, והתוקף ראשון הוא זה שמפחד – בסרט השני, גם המסר הזה נמחק. הדרקונים, אנחנו לומדים כעת, הם בעצם כמו רוטוויילרים. אם מאלפים אותם, הם כלבי בית מתורבתים, אבל ברגע שתינתן להם האפשרות, החיה הבלתי מאולפת שבהם תפרוץ החוצה והם יחזרו להיות חיות טרף קטלניות. במילים אחרות: הדרך לשלום אינה דו-קיום והבנה הדדית, אלא אילוף ושליטה. חי נפשי, אם הסרט הראשון היה נאיבי והסרט השני מציאותי, החזירו אותי אל הגרסה הנאיבית. אהבתי אותה הרבה יותר.

ואם העלילה פחות מרשימה, אולי לפחות הבימוי והערכים הוויזואליים? ובכן, גם כאן אכזבה מסוימת. רגעי ההתעלות מהסרט הראשון – שכיום אני מבין שההתעלות לא היתה רק ויזואלית, אלא היא היתה מעוגנת בתוך קתרזיס עלילתי של תעופה מתוך שחרור – לא חוזרים כאן. הפעם סצינות התעופה, מרשימות ומהירות ככל שיהיו, הן סתם רגעי תעלולים של גיבור שנהיה קצת שחצן.

קטנוני? יתכן. בייחוד כשאני חוזר ומדגיש שהסרט הזה – בכל הקשור להנאת הצפייה – לא רע בכלל. אבל באתי לסרט ההמשך מתוך געגוע אמיתי לעולם ולדמויות של ״הדרקון הראשון שלי״ וגיליתי שמשהו עבר על הדמויות ועל הסיטואציות, ושכנראה קצת התרחקנו זה מזה.

ציוץ