פול האגיס ומורן אטיאס בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ביום א׳, מול כמאה סטודנטים

אחרי קריירה ארוכה בטלוויזיה, פול האגיס פתאום פרץ לחיינו הקולנועיים בסערה לפני עשר שנים בדיוק כשכתב את אחד התסריטים היפים של ימינו, ״מיליון דולר בייבי״ של קלינט איסטווד. ואז, שנה אחר כך, הוא חזר עם ״התרסקות״, עליו הוא זכה בשני אוסקרים – על התסריט ועל הסרט. פול האגיס: האיש שכתב שני סרטים זוכי אוסקר רצופים. היסטוריה. למרות כמה פרויקטים מעניינים שבאו אחר כך – ״בעמק האלה״ (תסריט ובימוי), ״גיבורי הדגל״ (תסריט) ו״קזינו רויאל״ (דראפט צילומים) – הישגיו המרשימים משנת 2004 (השנה שבה הופקו גם ״מיליון דולר בייבי״ וגם ״התרסקות״) לא שוחזרו.

סרטו החדש כתסריטאי ובמאי, ״גוף שלישי״, מתחיל עם סופר זוכה פוליצר שלא מצליח לשחזר את הישגי עברו. נדמה שאת מיטבו ככותב הוא כבר הגיש, מעכשיו זה חיפושי דרך ומיחזורים. משולחן הכתיבה של הסופר, שאת יצירתו החדשה הוא מייצר תחת עננה כבדה של רגשות אשם, תוך שהוא מנהל רומן נואש ומיוסר עם עיתונאית צעירה, אנחנו עוברים לסיפורם של כמה דמויות נוספות ולכאורה לא קשורות, על נשים שמנסות להשיב את ילדיהן. השאלה המתבקשת במעבר בין הסיפורים היא האם מדובר ביצירי הדמיון של הסופר? האם זהו הספר אותו הוא מנסה, בכוח רב, לכתוב ושאותו לבסוף ינטוש? או שאולי יש כאן חיבור אחר בין כל הדמויות וכל הסיפורים.

החיבור בין הסופר ובין הבמאי בוודאי אינו מקרי. האיש שמחזיק את העלילה ואת הדמויות בידיו ומנסה לספר מבעד דמויות בדיוניות סיפור אישי. לסופר שלנו (בגילומו של ליאם ניסן), יש מעין הפרעת אישיות קלה: הוא לא מסוגל לכתוב על עצמו בגוף ראשון. גם כשהוא כותב את יומנו האישי, הוא מרחיק עדות וכותב את מאורעותיו בגוף שלישי. ובכל סיפור יש גם את הגוף השלישי – האדם השלישי – הנעדר ממנו. לרוב זה יהיה ילד. וכך שלושה סיפורים שונים, כל אחד בעיר אחרת (ניו יורק, פריז, רומא) מתקפלים בעצם לתוך קו קיפול אחד, ומגיעים בסופם לתוך קתרזיס סימולטני.

הבעיה העיקרית של ״גוף שלישי״ היא ששלושת הסיפורים לא אחידים ברמתם, בלשון המעטה. למרות ההפתעה הגדולה מנוכחותה המרשימה של מורן אטיאס, הסיפור שהיא נמצאת במרכזו היה החלש מבין השלושה. דווקא הקשר ההרסני שבין הסופר והמוזה שלו היה זה שנראה הכנה ביותר, והבוער ביותר. הסיפור שנדמה שבו מעיז האגיס לספר לנו גם משהו על החיים בצל ההצלחה שהגיעה מהר וחלפה, והותירה אחריה שיתוק יצירתי והרס. זו האש שמבעירה את הסרט, ולא מעט בזכות הופעה לא צפויה של אוליביה וויילד, בתור סופרת מתחילה שאהבותיה קיצוניות, ותסביך האב שלה חולני.

בימים אלה עדיין מוקרן בארץ הסרט ״מנותקים״, סרט שבמשך שעתיים מנסה להזהיר אותנו כמו תשדיר שירות שהאינטרנט זה מקום מאוד מאוד מסוכן. המבנה רב-העלילתי של ״מנותקים״ כמעט זהה למבנה של ״גוף שלישי״. אבל בעוד ״מנותקים״ היה סרט כבד, מטיפני וצפוי מתחילתו ועד סופו, ״גוף שלישי״ מצליח להיות טוב יותר בעיקר בזכות העובדה שהוא אינו צפוי. יש בסרט המון מגרעות, הוא חוזר עצמו, הוא קצת סימטרי מדי, ויש משהו מגושם, אבל הוא מצליח לשמור על עניין. ויש לו גם משהו להגיד על עולם היצירה.

יש בסרט חידה. הסופר כותב סיפור שאנחנו מבינים שיש בו משהו מאוד אישי עבורו, אבל הוא לא כותב על עצמו אלא ממציא דמויות שהוא מחביא את סיפורו בתוכן. העורך שלו אומר לו שזו כתיבה איומה, ואיפה האומץ שהיה לו כשהוא רק התחיל. בהמשך הוא כותב טקסט אחר, שמספר סיפור של מישהו אחר, לא הוא, לא אישי, אבל כאן הוא מנצל אנשים ושובר טאבואים, והעורך שלו מבסוט וטוען שהוא גאון. אם אנחנו מקבלים את דברי העורך כלשונם הרי שכתיבה עזה היא טובה יותר מכתיבה חמקנית. אבל העורך טועה, כמובן. הוא מחמיץ את הטקסט האישי של הסופר, זה שצריך לכרות ממנו את הווידוי ואת הכאב ומעדיף את הפרובוקציה, ומגדיר אותה אמנות טובה יותר. נדמה לי שהאגיס חושב הפוך.

=====================

ביום ראשון הגיע פול האגיס (יחד עם מורן אטיאס, שלא רק משחקת בתפקיד מרכזי מול אדריאן ברודי, אלא גם היתה היוזמת של הסרט ושותפה להפקתו) למפגש עם סטודנטים לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. האגיס בא לשעה ונשאר שלוש. הוא נתן לכל מי שהיה שם לא מעט טיפים: על תסריטאות, על בימוי שחקנים, על עבודה עם צלמים, וגם ענה מתי צריך פשוט לזנוח פרויקט ולעבור הלאה, ומתי להתעקש עליו (״המגירות שלי מלאות תסריטים שכתבתי ושלא הופקו. היום אני יודע שהם היו רעים, ואין לי עניין לנסות להקים אותם מחדש״).

על הכתיבה של ״גוף שלישי״:

״לקח לי שנתיים וחצי לכתוב את התסריט הזה. אלה היו שנתיים וחצי של חמישה ימי עבודה, ושמונה שעות עבודה ביום, של כתיבה ושל טעויות. כתבתי וזרקתי. הסיבה שזה לקח לי כל כך הרבה זמן היא שהחלטתי לתת לדמויות להוליך אותי ולראות לאן הן יגיעו, וזו החלטה גרועה מאוד. תסריט לא אמור לקחת יותר מחצי שנה של כתיבה. ואתה אמור לתבנת את הדמויות שלך, ולא לתת להן להוביל. אבל עשיתי את זה בכוונה כאן, כי רציתי לאתגר את עצמי. אחרי הרבה שנים כתסריטאי אני כבר יודע את הטכניקה, אני יודע לספר סיפור. בסרט הזה החלטתי לזרוק את הידע הזה לפח. כתוצאה מכך, באיזשהו שלב החלטתי שתהליך הכתיבה עצמו יהפוך לאחד האלמנטים המרכזיים בסיפור עצמו.״

על בחירת פרויקטים:

״אחרי 'התרסקות' הציעו לי לביים כל סרט גדול בהוליווד, הציעו לי מיליוני דולר לביים סרטים מסחריים ענקיים. אבל אני החלטתי לביים את 'בעמק האלה'. זו היתה תחילת מלחמת עירק ואני הרגשתי שזו המחויבות שלי כאמן שאנחנו צריכים להוביל את הדרך ולא להשאיר את הדברים האלה בידי הפוליטיקאים. פוליטיקאים הם יצורים חלשים. בכל חברה אלה האמנים שצריכים להיות המצפון של החברה".

״לאמנים יש אחריות לאתגר סמכויות. אנחנו לא צריכים להסכים עם כולם. לא על הסט ולא בחיים. הסיבה היחידה לעשות סרט היא אם הנושא מפחיד אתכם למוות אבל אתם חייבים לספר אותו. ספרו על מה שמטריד אתכם, ולא על מה שנראה לכם שיקדם את הקריירה שלכם. וחיו עם התוצאה.״

אפרופו ״בעמק האלה״, שאלתי אותו האם הוא ניצל את ביקורו בישראל כדי לבקר שם, והוא ענה שלא.

האגיס כתב שני תסריטים שביים קלינט איסטווד. האחד הוא ״מיליון דולר בייבי״ שהפך לסרט צלול וזך, והשני הוא ״גיבורי הדגל״, שהיה פחות ממוקד, וגם התקבל בפחות התלהבות. שאלתי אותו על העבודה שלו עם איסטווד.

״קלינט איסטווד נותן המון כבוד לכותבים. הוא קיבל את התסריט שלי ל׳מיליון דולר בייבי׳ והתקשר ואמר שהתסריט מצוין ושהוא יצלם אותו כפי שהוא, בלי שום הערות או בקשות לשכתוב. והוא ביקש ממני לכתוב את ׳גיבורי הדגל׳. כאן לא רק עבדתי מול איסטווד אלא גם מול סטיבן ספילברג, שהפיק את הסרט. שניהם גיבורים שלי. אבל לא הצלחתי למצוא דרך לפצח את התסריט. ניסיתי לפרוש ממנו, אבל קלינט לא נתן לי. רק אחרי כמה חודשים הצלחתי לכתוב משהו. קלינט היה מרוצה. כבר שבועות אחר כך התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני חייב לכתוב דראפט נוסף. הוא שאל למה, אז אניתי ׳כי הדראפט הזה לא טוב!׳. הוא אמר בסדר. כתבתי. ולדעתי הוא מעולם לא קרה אותו. הוא צילם את הדראפט הראשון״.

עצה לקולנוענים:

״אל תחשבו מה יעבוד או מה יצליח. אל תעשו חשבונות לקריירה. תכתבו את מה שפאקינג מתחשק לכם. אני זכיתי להצלחה רק כשפיטרו אותי מהעבודה בטלוויזיה והחלטתי שאני יושב לכתוב את מה שמעניין אותי ואיך שמעניין אותי. ברגע שעשיתי את זה, יצרתי את ׳מיליון דולר בייבי׳ ואת ׳התרסקות׳. כי לא דפקתי חשבון לאף אחד״.

(ואני מוסיף כאן ערוץ פרשנות כדי למתן את דבריו. הוא גם הסביר לפני כן שהוא עבד שנים בטלוויזיה. בזכות העובדה שהוא שיכתב את תסריט הפיילוט ל״ווקר, טקסס ריינג׳ר״ הוא קיבל קרדיט כיוצר הסדרה. והוא כתב רבות ל״שלושים ומשהו״. הוא הסביר ששעות העבודה שלו בטלוויזיה לימדו אותו את טכניקת הכתיבה, את עקרונות המבנה והז׳אנר, עד שהם הפכו לו לטבע שני. ורק אז הוא היה יכול לקחת את החוקים ולנסות לשבור אותם. אני אומר את זה כי לדעתי – ונדמה לי שלשם גם כיוון האגיס – שמי שעושה מה שבא לו בלי שאין לו את הבסיס של יסודות הכתיבה והמבנה, לא צפויה לו אותה הצלחה שהוא זכה לה).

ציוץ