שני אירועים מוזיקליים/קולנועיים שהיו רבי משמעות לחיים שלי חגגו בימים האחרונים יום הולדת עגול.

1. יום הולדת 50 ל״לילה של יום מפרך״.

קשה להפריז עד כמה הסרט הזה היה משפיע באופן כמעט מידי על כל מה שנעשה אחריו בקולנוע.

ג׳ון לנון ופול מקרטני העריצו את פיטר סלרס. הוא היה הגיבור שלהם (לימים, הוא החזיר להם אהבה כשביצע גרסאות קומיות לשיריהם). סלרס היה בסוף שנות החמישים חלק מקבוצה קומית שהפיקה את הסדרה ״The Goon Show". ב-1960 החבורה הזאת חברה לבמאי פרסומות אמריקאי בשם ריצ׳רד לסטר, שהגיע ללונדון בחיפוש אחר אחר עבודה. הם יצרו יחד עם סרט הסלאפסטיק האוונגרדי ״The Running Jumping Standing Still Film״. ההבנה של לסטר, סלרס ושות׳ היתה שסלאפסטיק ואוונגארד מגיעים למעשה מאותו יסוד, של שבירת מוסכמות, של לצעוד לכיוון אחד, ואז באופן פתאומי, למעוד. המעידה הזאת מצחיקה, בין אם היא נפילה של קומיקאי, או קאט לא צפוי, או זווית צילום ״לא נכונה״. זה היה סרט פרוע, והוא הפך לסרט פולחן באנגליה של תחילת שנות הששים. שניים מהמעריצים הגדולים שלו היו לנון ומקרטני (וגם אורי זהר: ״חור בלבנה״ שלו מאוד מושפע מהסרט הזה, שבעצמו היה מושפע ממה שקרה באותה תקופה בעולם האוונגרד הניו יורקי, עם יוצרים כמו האחים ג׳ונאס ואדולפס מקאס).

ולכן, כשהביטלס נדרשו לעשות סרט קולנוע, כחלק ממסחור ההצלחה שלהם, הם ידעו היטב מי הם רצו שיביים אותו: הבמאי שעבד עם פיטר סלרס, ריצ׳רד לסטר.

לסטר, בהשראת הגל החדש הצרפתי, והקולנוע התיעודי הבריטי (דירקט סינמה) יצר סרט תיעודי על חייה של להקת פופ מצליחה, שהיה בעצם לא תיעודי כלל. והוא הניח את התשתית לא רק לרוב סרטי הרוקנרול שיגיעו אחריו, אלא גם לכל עולם הקליפים.

ככה זה מתחיל:

למרות שהסרט הזה יצא לפני שנולדתי, ההשפעה שלו עליי ועל חבריי היתה עצומה. שלושים שנה אחר כך עשינו לו מחווה ב״ברונו״, הסדרה ההיא עם שלמה בראבא בתחילת שידורי ערוץ 2. אמנון וינר ביים, אני צילמתי (דלגו לדקה ה-17:42):

2. יום הולדת 30 ל״Brilliant Trees״.

אם יום אחד אצטרך לעשות סיכום מוזיקלי לחיי, יש סיכוי שאכריז על השיר ״Brilliant Trees״ של דיוויד סילוויאן כשיר הכי מרגש, והכי משפיע על התבגרותי. עד היום כשאני שומע את החצוצרה הצרודה והמסונתזת של ג׳ון האסל בפתיחת השיר היא מיד מציפה אותי דמעות. התקליט הזה – שלימים הפך לדיסק הראשון שקניתי – הרעיש את עולמי ב-1984. דיוויד סילוויאן, סולן להקת ג׳פאן, פרש מהלהקה לקח את אחיו המתוף איתו ויצא ליצור תקליט סולו שיברח מכל מה שייצג עבורו את הפופ הבריטי של ימי הרומנטיקה החדשה של תחילת האייטיז. הוא קיבץ סביבו חבורת מוזיקאים – ביניהם הולגר צוקיי וריוצ׳י סקמוטו – ונתן להם חופש לנגן על בסיס הפלייבק שהוא יצר.

אנטון קורבין עדיין בתחילת דרכו, צילם וביים את הקליפ לסינגל הראשון מתוכו (סולו החצוצרה הוא של מארק איישם):

(אם תחזרו רגע לקליפ ההוא של ״ברונו״ שצילמתי, תבחינו שבקריירה הקצרצרה שלי כצלם, כל מה שעשיתי היה לחקות את אנטון קורבין. הנה הוכחה).

״Brilliant Trees״ הוא תקליט שלא התיישן. חוץ מהעובדה שהוא נורא נוגה, הוא עדיין עוצר נשימה. וכשאני נזכר בו, אני טובע בתוך הנוסטלגיה שלי. (אז לא ידעתי לזהות שהשיר הזה הוא בעצם ההומאז׳ של סילוויאן ל״נוסטלגיה״ של טרקובסקי, שיצא שנה קודם לכן).

וב״ציפורי לילה״ של מיכל ניב ושרון מולדאבי, ״Brilliant Trees״, על שמונה דקותיו, היה תמיד שיר הסיום. על הקלידים בשיר הזה: ריוצ׳י סקמוטו:

ציוץ