21 יולי 2014 | 11:48 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מונטי פייתון: הוואלס האחרון

wp-1405879585767

צילום פנורמי של הארנה של O2 ביום ראשון בערב, רגע לפני תחילת ההופעה של מונטי פייתון. צילום: ורד פלוק

אז איך היתה הופעת הפרידה של מונטי פייתון?

כשהתפרסמה בפברואר הידיעה שמונטי פייתון מתכננים חמש הופעות איחוד ופרידה סופיות בהחלט (לעת עתה) בלונדון, ידעתי שאני חייב להיות שם. אלא ששניות אחרי שמכירת הכרטיסים החלה, הכל כבר היה מכור וגמור. הפייתונים, שבחצי השנה האחרונה הוכיחו שיש להם ניהול עסקי פיקח מאוד, נענו לביקוש והוסיפו מיד – ממש כאילו המחווה הספונטנית הזו תוכננה היטב מראש – חמש הופעות נוספות. כעת, עם קצת פחות לחץ על אתרי הכרטיסים, עשיתי זאת: זוג כרטיסים להופעה האחרונה בהחלט. ארינה 02 בפאתי לונדון, אנחנו ועוד 15,000 איש, הופעה עשר מתוך עשר. 150,000 צופים. ובהופעה אמש, גם רבבות צופים מרחבי העולם שראו את מופע הפרידה בשידור חי בבתי קולנוע ברחבי העולם (וגם בישראל). בשבועות הקרובים יהיו גם הקרנות חוזרות (ומן הסתם גם די.וי.די ובלו ריי בול בזמן לכריסמס).

חלפו בערך 40 שנה מאז שג׳ון קליז, שתמיד היה הטראבלמייקר בחבורה, הודיע לחבריו שאם הם רוצים להמשיך את המותג ״מונטי פייתון״, הוא יסכים רק בתנאי שהם עוברים לעבוד על יצירות בפורמט ארוך. פורמט המערכונים הקצרים בתוכנית שבועית נמאס עליו. בחצי השני של שנות השבעים הפייתונים עברו לייצר סרטים והופעות חיות. הסידור הזה, של סרט או סיבוב הופעות כל עשר שנים בערך, היה יכול להמשיך לנצח, מונטי פייתון היו יכולים להפוך לג’תרו טול של הקומיקאים, אילולא מותו של גרהם צ’פמן ב-1989, שלמעשה היה עבור קליז התירוץ הסופי לפרק הכל ולתמיד.

עד עכשיו.

לא ברור מה שיכנע אותם לעשות את הופעות האיחוד. גירושיו הרבים של קליז נרמזו כסיבה כלכלית אפשרית. ארבעת האחרים מן הסתם לא היו פורשים כלל.

 

עליה לרגל. ה-02 מבחוץ. צילום: ורד פלוק

עליה לרגל. ה-02 מבחוץ. צילום: ורד פלוק

כבר בדרך ל-02, זה היה ברור: זו לא הופעה, זו עליה לרגל. אם עד אותו רגע הייתי עוד צריך לנמק לעצמי איזה דחף הניע אותי, נחשול האנשים – והידיעה שזהו נחשול עשירי בשלושת השבועות האחרונים – הפך את הכל נהיר יותר. להם, כמו לי, מונטי פייתון היו גדולים כמו הביטלס. כפי שאי אפשר לדמיין את הפופ ואת הרוק בלי הביטלס, כך בלתי אפשרי לספר את סיפורה של הקומדיה הטלוויזיונית והקולנועית (והבריטית) בלי פייתון.

מונטי פייתון בסוף הופעת הסיום. מסע הקסם המסתורי

מונטי פייתון בסוף הופעת הסיום. מסע הקסם המסתורי

נשארה רק שאלה אחת: מה הם יעשו במופעי האיחוד/פרידה האלה.

מה שקיבלנו הוא, אחת ולתמיד, קרקס מעופף. זו לא היתה הופעה של מיטב הלהיטים, או רצף גועש של מערכונים, זו לא היתה הופעה של מי מונטי פייתון היו, אלא למי הם נהייו.

זה היה רוויו בימתי מוזיקלי מושקע באופן יוצא דופן, מופק ומתוכנן ברמות שאני לא מכיר. זה היו יותר “ספאמלוט” מאשר “מונטי פייתון בהוליווד בול”.

 

צרכתי את מונטי פייתון בכל פורמט אפשרי. תחילה בסרטי הקולנוע המציגים את מיטב המערכונים, ואז בסרטי הקולנוע העלילתיים, ואז בקלטות וידיאו של סדרת הטלוויזיה, ואז בקלטות אודיו (קסטות) שליוו אותי בווקמן ושלימדו אותי כל מילה במערכונים ובשירים ולבסוף גם בספרים המלקטים את כל התסריטים למערכוניהם. ועכשיו, סוף סוף, על במה. במופע הקריוקי הגדול בעולם, בו הקהל לא רק שר יחד את שיר הפילוסופים השתויים (של פרופ’ ברוס ועמיתיו למחלקת הפילוסופיה של אוניברסיטת אוסטרליה), אלא גם דקלם יחד את הפאנצ’ים. כי אחרי הכל, אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית, אלא אם הוא מכיר את פייתון בעל פה, ויודע שיש בעיות במפעל.

 

חמישה פייתונים, עשרים רקדנים ורקדניות, תזמורת, קטעי וידיאו ואנימציה ישנים וחדשים, שיר אחד חדש וג’ון קליז, שתמיד הצליח לשבש רפליקות ולפספס, כדי להבהיר לכולם מי זה מי במופע הזה. ארבעה במאים יש למונטי פייתון, אבל רק כוכב אחד.

הופעת הפרידה הכילה הופעות אורח של מייק מאיירס (בכל הופעה הם אירחו קומי קומיקאי מפורסם אחר להשתתף בתוכנית הטלוויזיה “סחיטה”, שהיתה נבואית לשעתה), הפיזיקאי בריאן קוקס וסטיבן הוקינג. התמהיל של בוגרי קמברידג’-אוקספורד נשמר: הרבה בדיחות על פילוסופיה, דתות ומודרניזם. וסקס.

האם אדם שמעולם לא שמע על מונטי פייתון היה מבין מההןפעה הזאת למה הם כה נערצים לדור שלי? או שאולי זה כמו לראות את אלביס השמן מצחקק בנצנצים בלאס וגאס ב-1976?

מצד שני, זו הפריווילגיה של מי שעשו,אוונגארד קומי לפני לפני 40 ומשהו שנים, מי שהיה להם את האומץ לרסק מערכון אחד לתוך מערכון אחר ולוותר על הפאנץ’-ליין לטובת טוויסט שנראה כמעט רנדומלי. שכעת, הרצף האקלקטי הזה, של שיר, ריקוד, אנימציה, מערכון, נראה מיינסטרימי לחלוטין. זה היה ערב מרגש של הצדעה הדדית. לא פחות משאנחנו הרענו להם, ולתפקידם בחיינו, הם באו לשם כדי להריע לנו, ולתת לנו את השירים והמערכונים הישנים בתלבושת חגיגית.

 

ושיר אחד חדש:

 

python2

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה