27 יולי 2014 | 17:14 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״פרנק״, ביקורת

״פרנק״

״פרנק״

האם כל להקה רוצה להצליח? האם כל להקה אמורה להצליח? ולא רק להקות רוק, בואו נרחיב את השאלה הזאת לשאר תחומי האמנות: האם כל מי שעוסק באמנות עושה את זה רק כדי לזכות בהצלחה ובתהילה? ״פרנק״, סרטו הרביעי של הבמאי הדבלינאי לני אברהמסון (והראשון שלו שמגיע לישראל), לוקח מה שמתחיל כמו סיפור אמיתי משולי השוליים של הרוק, אבל הופך אותו למשהו אחר לגמרי. ״פרנק״ הוא, למעשה, סרט אנטי-רוק, על להקה שאיש לא ידע לבטא את שמה, שעשתה מוזיקה שאיש לא שמע, ובראשה עמד סולן שאיש לא ראה, והיא אכן, כאילו מעולם לא היתה קיימת.

״פרנק״ מספר את סיפורו של ג׳ו, נעבעך ג׳ינג׳י (בגילומו של דונאל גליסון, בנו של ברנדון גליסון) שעובד בעבודה משרדית שגרתית, גר עם ההורים, אבל חולם לכתוב שירי רוק. יש רק בעיה אחת: הוא לא מוכשר. יום אחד הבחור הלא מוכשר פוגש להקה לא שפויה, וכאן מתחיל הסיפור. הלהקה מחפשת קלידן, אחרי שהאחרון ניסה להתאבד. הג׳ינג׳י מצטרף ללהקה ומגלה קבוצה גבולית: אנשים שחיים את החיים ואת המוזיקה באופן קיצוני, הולכים עם האמנות שלהם עד הסוף, לא דופקים חשבון. נדמה שהם יוצרים רק כדי ליצור, לא כדי להישמע. אבל ג׳ו הג׳ינג׳י בא מהעולם המיושב והמסודר. הוא מכיר מוזיקה שנועדה לקהל, ובאמצעות טוויטר ויו-טיוב הוא מצליח ליצור עניין סביב הלהקה, ואף להביא אותה לפסטיבל הרוק האלטרנטיבי הנחשב SXSW. אבל יש רק בעיה אחת: כנראה שאף אחד חוץ ממנו לא רוצה את זה.

בראש הלהקה עומד פרנק, סולן שממציא שירים על המקום מכל דבר שהוא רואה מולו. את פרנק קל לזהות: הוא מסתובב עם ראש ענק מפלסטיק, אותו הוא אף פעם לא מוריד. חברי הלהקה מקבלים את זה כעדות לכך שפרנק הוא האמן הכי קיצוני בחבורה, כזה שכל הזמן נמצא בתוך הדמות שלו, ואין אצלן הפרדה בין ״על הבמה״ ו״מחוץ לבמה״, אבל בהדרגה נדמה שהעניין אחר לחלוטין.

את הסרט ביים אברהמסון על פי תסריט שנכתב בשותפות עם העיתונאי ג׳ון רונסון. רונסון, עיתונאי ה״גרדיאן״, פרסם ב-2006 כתבה שהיוותה בסיס לתסריט (הנה היא כאן), פתיחת הכתבה היא סצינת המפגש בין ג׳ו הקלידן ןהלהקה ממש אחת לאחת. בסוף שנות השמונים היה רונסון הקלידן בלהקתו של פרנק סיידבוטום. פרנק סיידבוטום היה שם הבמה של כריס סיווי ממנצ׳סטר, שזכה להצלחה  קטנה באנגליה של שנות השבעים, טאבל הפך לדמות פולחנית בשנות השמונים כשעלה לבמה עם ראש גדול מפיברגלס וקרא לעצמו פרנק סיידבוטום, שהיה מבצע קאברים לשירים של אחרים. הסרט ״פרנק״, המבוסס על זכרונותיו של הקלידן של פרנק סיידבוטום, הוא לכאורה סרט על הדמות הזאת, דבר שמקבל חיזוק כשרואים שהראש של פרנק בסרט זהה לראש איתו הסתובב פרנק סיידבוטום בהופעותיו, והסרט מוקדש לזכרו של סיווי (שהלך לעולמו ב-2010 מסרטן). אבל הוא לא. פרנק סיידבוטום היה דמות קומית, פרנק בסרט היא דמות טראגית. ואולי כאן הבעיה שלי עם הסרט.

אברהמסון יצר סרט מקורי מאוד, ללא ספק, אבל זה גם סרט עגום, חסר שמחת חיים, שלמעשה עוסק במחלות נפש. לאט לאט מתברר שג׳ו הג׳ינג׳י הוא האיש השפוי היחיד בלהקה, והלהקה הזאת – שאת שמה איש לא מצליח לבטא – היא אוסף של אנשים הסובלים כל אחד מהפרעה נפשית אחרת, והמוזיקה הלא קומוניקטיבית שלהם, אותה היא מבצעת במקומות שאוזן אדם לא שומעת, היא דרכה איכשהו לתפקד בעולם, בין ניסיון התאבדות אחד לשני. הניסיון של הלהקה לפרוץ אל המיינסטרים, לזכות בהכרה, קהל והצלחה הוא לפיכך הדבר הכי גרוע שקורה לה, שמוציא את כולם מאיזון. וכאן הסרט מתחיל בהדרגה להידרדר לשיגעון. כי ברגע ש״פרנק״ מפסיק להיות על רוקנרול או על אמנות והוא הופך בעצם להיות סרט על מחלת נפש הוא נהיה פחות מעניין. גם הבימוי של אברהמסון נותר שגרתי, בשעה שהוא מנסה לעסוק באנשים שלוקחים את אמנות שלהם למקומות קיצוניים. המבט היבש על הלהקה מחמיץ הזדמנויות לא רק להומור, אלא גם לאמירות משמעותיות על מהות היצירה האמנותית. וכך, ההחלטה של פרנק להסתובב עם ראש גדול אינה המחאה שלו נגד תרבות הסלבריטיז, הדרישה שלו לאנונימיות, או הרצון להישפט בכלים אמנותיים טהורים וללא קשר לחיצוניות, אין כאן אמירה על תרבות המוזיקה, אלא זו פשוט ההפרעה שלו. זו לא אמנות קונספטואלית, אלא ריפוי בעיסוק. מהבחינה הזאת, פרנק דומה יותר לדמויות מעולם הרוק כמו דניאל ג׳ונסטון, אנשים שעיבדו את מחלת הנפש שלהם לביטוי אמנותי, ושהבינו שאור הזרקורים דווקא יכול להיות הרסני עבורם. אם יש תובנה שיוצאים ממנה מ״פרנק״ היא זו שיש גם אמנות שנועדה להישאר במחתרת, במחשכים. יש להקות שהכישלון הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם. מהבחינה הזאת, ההחלטה ללהק את מייקל פסבנדר לתפקיד הראשי, אבל להחביא אותו מתחת לראש פלסטיק כמעט כל הסרט היא בעצם האמירה הגדולה העיקרית שלו. פסבנדר, שהולך ונהיה כוכב גדול יותר ויותר – אחרי מועמדות לאוסקר על ״12 שנים של עבדות״ ושני סרטי ״אקס מן״ – הסכים (ואולי אפילו התלהב) להסתובב סרט שלם עם מסיכה, וזה אולי המהלך הכי אמיץ של הסרט, ואמירה שהתסריט מחמיץ לחלוטין.

=====================

לסיום, הנה שיר מהסרט:

=====================

״רשימות קצמן״: החלה המכירה להקרנת הבכורה (תוכן חברי)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״פרנק״, ביקורת”

  1. איתן 27 יולי 2014 ב - 18:00 קישור ישיר

    1. מאוד התאכזבתי מ”פרנק”. בעיקר השתעממתי. נתתי לו 2 כוכבים, וניסיתי להסביר בפוסט שעליתי בבלוג שלי בסופ”ש.
    2. אופטופיק:
    עלה לרשת טריילר לחדש של פאתיח אקין. ופתאום: מכרם ח’ורי. האבא של הבן של אלהים מופיע בחדש של פאתיח אקין. בדקתי בימד”ב, וזו לא טעות. ובכלל: נדמה שהפעם אקין עשה סרט גדול יותר, מקיף יותר מהרגיל, ואם הבנתי נכון, הוא הולך לעצבן הרבה טורקים (נדמה לי שהסרט הוא על שואת הארמנים). עוד בסרט: טאהר רחים (“נביא”), סימון אבקריאן (“גט”) וגם אשתו של אטום אגואיאן. נראה מסקרן ביותר.

    לינק לטריילר:
    http://www.youtube.com/watch?v=qA7j6zvApPI

  2. דודי מיכ. 6 מרץ 2015 ב - 4:15 קישור ישיר

    שאפו גם הפעם ליאיר רוה ואיתן (פה בתגובות ובבלוגו), על קטילת סרט זה,
    כי רק מהעובדה שהדברים טיפה ייחודיים לא הופך אוטומטית את הסרט
    לגאוני, חכם, מרגש או מהנה.

    סרט מעייף, אפילו מזוייף בהרבה מקומות. על קצה המזלג- (ספוילר-)
    היחסים בין הצעיר הג’ינגי ג’ון- אל קלרה (מגי ג’ילינהול המצוינת בדר”כ) הם תמיד מתוחים וקמוצים, ואחרי תבונה מעמיקה, תוך שניה הבחורה מאבדת את זה (גילום סטריאוטיפי שלילי לנשים גם, על הדרך) ומחליטה לשכב איתו. ילדותי ופשטני.

    מבקרים אחרים שסחטיין על קטילה לסרט “פרנק”- טוביאס, קיצ’לס, שמיר.


השאירו תגובה