״בין כוכבים״, ביקורת
מסע. ״בין כוכבים״
א.
בסצינה ב״קונטקט״ (רוברט זמקיס, 1997) שבה ג׳ודי פוסטר נופלת לתוך חור התולעת, שישגר אותה למפגש עם חוצנים, היא מנסה לתאר למכשיר ההקלטה את המראה שהיא רואה בשעה שהיא חוצה יקומים ומימדים. לבסוף, מרוב ריגוש, היא מוצאת שאין לה מילים, ואומרת: ״היו צריכים לשלוח משורר״. אם יש לי טענה אחת עיקרית כלפי ״בין כוכבים״, סרטו החדש ועצום ורב המימדים של כריסטופר נולן, הוא שלא שלחו משורר לביים אותו. הסרט שמנסה לגעת בקצוות היקום והקיום סובל ממחסור מצער של פיוט. כך נראה סרט שבוים על ידי אסטרופיזיקאי.
האזינו: האם ״בין כוכבים״ הוא סרט מרגש? האם הוא מזכיר את ״2001״? וגם שיחה על הפסקול
ב.
לפני כמה שנים התארחו בפסטיבל חיפה כריסטין קובריק, אלמנתו של סטנלי קובריק, ויאן הרלן, אחיה/גיסו/מפיקו. הרלן סיפר סיפור נפלא שלא הכרתי: כמה שנים אחרי צאת ״2001: אודיסיאה בחלל״ (קובריק, 1968), הם קיבלו טלפון מארכיבישוף בוותיקן שביקש עותק של הסרט כדי להקרינו בפני הבישופים והארכיבישופים האחרים. הרלן הגיע עם העותק, ולפני ההקרנה בוותיקן הקדים הארכיבישוף ואמר לעמיתיו: ״הסרט שתראו היום נעשה על ידי יהודי, אגנוסטיקן, אבל הוא קלע בול״.
איזה ציונים העניקו שאר מבקרי הקולנוע של ישראל ל״בין כוכבים״?
סרטי מדע בדיוני הם המטאפורה הכי טובה לעיסוק באמונה, ולאחת השאלות הבסיסיות של האדם: האם אנחנו לבד בעולם? לא רק מבחינת קיומם של חיזרים אי שם, אלא מבחינת קיומה של ישות שבזכותה אנחנו קיימים, משגשגים ומתפתחים בתור מין. באותה מידה, ״קונטקט״ נכתב על ידי אסטרופיזיקאי (קרל סייגן), שהגדיר את עצמו אתאיסט מוחלט, אבל הספר וגם הסרט עוסקים בשאלות של אמונה (לא במקרה זהו סרט שעוסק במפגש בין מדענית ובין כומר, שמגלים שנקודות המוצא של שניהם שונות ורחוקות שנות אור זו מזו, אבל שבסופן של שאלות, המרחק ביניהם דווקא קרוב למדי). וכמו ״קונטקט״ כך גם ״בין כוכבים״ הוא חיפוש של דמות אחר אביה שבשמיים. בשבועות שקדמו ליציאת ״בין כוכבים״ ניסתה התקשורת האמריקאית לשכנע אותנו ש״בין כוכבים״ הוא ״2001״ של דורנו. הוא לא, ואפילו לא קרוב. אבל נדמה לי שנולן מעריץ (כמוני) את ״קונטקט״ ושהסרט ממשיך כמה מרעיונותיו (ולא במקרה: קיפ תורן, המדען שעזר לאחים נולן בתיאוריות הפיזיקליות בסרט, עבד בשנות השבעים עם סייגן). לפיכך, זה אמור להיות מכוון ולא מקרי שבשני הסרטים מופיע מתיו מקונוהיי (ב״בין כוכבים״ הוא בתפקיד ג׳ודי פוסטר), שמבצע בדיוק אותה פעולה עלילתית: ב״קונטקט״ הוא נותן לג׳ודי פוסטר מצפן, שיציל את חייה; וב״בין כוכבים״ הוא נותן לבתו שעון, שיציל את… טוב, לא משנה כרגע.
קראו גם: טרום ביקורת על ״בין כוכבים״ ומחשבות ראשונות על הסרט
ג.
בערך בשליש הסרט, אחת הדמויות ב״בין כוכבים״ מסבירות לגיבור שלנו (ולנו) מה זה חור תולעת. הוא לוקח דף נייר שטוח ואומר: ״דמיין שדף הנייר הזה הוא היקום שלנו, ואנחנו רוצים להגיע מצד אחד לצד השני״. ואז הוא מקפל את הדף ותוקע עפרון שמחורר חור בראש הדף, ומסביר: ״חורי תולעת הם כמו קיצור דרך במארג החלל-זמן״. אנחנו גם מקבלים את ההסבר שחורי תולעת יציבים לא יכולים להיווצר באופן טבעי, ויכולים להיות רק מעשה ידי אדם (או חיזר?), כלומר שאם יש בחלל חור תולעת שאנחנו יכולים לדלג דרכו אל תוך גלקסיה אחרת, סימן שמישהו או משהו שם אותו שם עבורנו. אבל הדימוי הוויזואלי הזה חיוני, בעיניי, להבנת הסרט. דמיינו את ״בין כוכבים״ עצמו כדף נייר, אבל כזה שמתקפל, וחור תולעת עובר בין שני צדדיו, ומחבר את תחילת הסרט ואת סופו. זהו מאותם סרטים שסופם יגרמו ללא מעט מבטים מבולבלים (מודה, גם אצלי לרגעים) וינקז אליו את כל השנאה של המתנגדים לסרט. כשלמעשה, הסוף הזה הוא עצם מהות הסרט וסיבת קיומו. כל הרעיון מאחורי הסרט הוא העניין העלילתי של הלופ, ואינספור הפרדוקסים שמתעוררים ממנו (ושככל שאני חושב עליהם יותר, כך אני מתבלבל יותר).
ד.
מתי מתרחש ״בין כוכבים״? במערכה הראשונה יושב קופר (מתיו מקונוהיי) לשיחה עם חמיו (ג׳ון ליתגו), שמספר לו שכשהוא היה ילד, ואוכלוסיית כדור הארץ מנתה ששה מיליארד אנשים, בכל יום המציאו משהו חדש (להבדיל מההווה של הסרט, שבו נדמה שכדור הארץ מושלך אל מצב טרום-טכנולוגי בגלל רעב ועוני). ליתגו מגלם מישהו שהוא בערך בן 70 בסרט, ומכיוון שההתייחסות שלו לימי הזוהר של האנושות המונה ששה מיליארד מכוונת ככל הנראה להווה שלנו כיום, הרי שהסרט מתרחש בערך 60 או 70 שנה בעתיד. וזה עתיד עגום מאוד: כדור הארץ נמצא על סף כיליון (תוך שניים-שלושה דורות כולם ימותו). השידפון השמיד את כל התבואה בעולם, והדבר היחיד שנשאר צומח זה תירס, אבל גם זה עומד בפני השמדה. אין אוכל. אוכלוסיית כדור הארץ גוועת, הממשלות פושטות את הרגל, וכל תקציב שלא מופנה לייצור עתודות מזון קוצץ. וכך, כל ההיי-טק של ימינו לא קיים יותר. תוכנית החלל וכל תקציבי הבטחון בוטלו, כל מכשיר טכנולוגי – למטרות מחקר או רפואה – פורק והפך לקומביין או למערכת השקייה. מטרתו של בית הספר הוא להכשיר צעירים לחקלאות, לא לסקרנות.
אבל מרפי, בתו של קופר, גיבור הסרט, גזורה מהחומר ממנו תפור אביה. רגליה על הקרקע, אבל היא חולמת על הכוכבים. וזה מסבך אותה: מתברר שבעוד 70 שנה הגרסה הרשמית שילמדו במערכת החינוך האמריקאית תהיה שהנחיתה על הירח מעולם לא קרתה, כדי שחס ושלום אף ילד לא יתחיל לחלום על כיבוש החלל בשעה שבני האדם גוועים ברעב על פני כדור הארץ. האנשים סביבו של קופר בטוחים לחלוטין שהאדם מעולם לא נחת על הירח. כאן נולן מתחיל לבנות את הטיעון שלו: המרחק שבין עובדה לאמונה הוא בערך מאה שנה. קופר, שיודע בכל ליבו, שהאדם נחת על הירח, כי הוא עצמו היה טייס ניסוי של נאס״א לפני שהסוכנות נסגרה, נחשב לסוג של פנאט בעולם שבו הוא חי. ואם מאה שנים אחר כך האנושות כופרת בנחיתה על הירח, דמיינו מה יהיה היחס לאירוע עתיק יותר, כמו השואה? או יציאת מצרים ומעמד הר סיני?
אבל קופר אינו פנאט דתי. הוא מהנדס וטייס, איש של מדע ורציונל. כשבתו מתעוררת בבהלה לילה אחד מרעשים בחדרה והיא משוכנעת שיש לה רוח רפאים בחדר, קופר מלמד אותה שאין כזה דבר ״רוח רפאים״, ושעליה להשתמש במדע כדי לבדוק את ההצהרות שלה: התבוננות, מעקב, חקירה, העלאת השערות ואז הוכחתן או הפרכתן. ועם נקודת מוצא כזו, ברור לנו שקופר יצטרך להגיע אל המקום שבו הפיזיקה הופכת למטה-פיזיקה, ושיהיה עליו לסמוך על האמונה יותר מאשר על הידיעה (ועם כל זאת שנולן גם הוא עוסק באמונה מול ידיעה בסרט, בסופו של דבר סרטו הרבה יותר ״חילוני״, לפחות בצד התיאולוגי, מאשר ״2001״ או ״קונטקט״).
ה.
כריסטופר נולן הוא תסריטאי מצוין וחכם להפליא. זה לא אומר שהגרסה שלו לתסריט המקורי שכתב אחיו אינה מלאת חורים וחורי תולעת, ושלל פרכות, אבל הוא יודע ללהטט בין שני אלמנטים כמעט סותרים. האחד הוא בנייה דרמטית שרק הולכת ומתעצמת מסיקוונס לסיקוונס. והשני, הוא היכולת שלו להשתמש ברגעים הכי גרנדיוזיים כדי לנסח מתוכם דווקא אמירה נורא קטנה ואנושית. ממש כמו ״התחלה״, נדמה שהנושא העיקרי שמעסיק את נולן בסרט הזה הוא הזמן. כשם שב״התחלה״ הזמן נמתח ומתכווץ ככל שאנחנו נכנסים לתוך מצב חלום עמוק יותר (שניה אחת במציאות שקולה לימים ואף לשנים בשכבה השלישית והרביעית של עולם החלום), כך גם ב״בין כוכבים״ מגיעות הדמויות בסרט לסיפו של חור שחור, שבו כל דקה שווה ימים, שבועות ושנים. כל טעות קטנה בניווט שקולה לאיבוד של שנים לפי שעון כדור הארץ. נולן ממחיש נפלא באמצעות הקולנוע את הפסוק מתהלים ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״. ולמה זה? כי הזמן הוא דבר יחסי, זה הבסיס לכל הסרט, תיאוריית היחסות של איינשטיין. אבל נולן הופך את המשפט הזה למוטו: Time is relative. זה משחק מילים מבריק שהוא המנוע של הסרט: הזמן הוא יחסי. אבל הזמן הוא גם קרוב משפחה. החיבור בין זמן ובין משפחה הוא נושא הסרט.
ו.
מדברים וידברו הרבה על החור השחור, על המסע בזמן, על הסוף הלא לחלוטין ברור (בעוד כמה שבועות, אני מניח, נוכל כבר לעסוק בסוף הסרט בצורה פחות עמומה ולנסות להסביר אותו), אבל אני רוצה לדבר על טארס. זו דווקא הברקה שנמצאת כולה בדראפט המקורי שכתב ג׳ונתן נולן: רובוט בעל מודעות עצמית וחוש הומור שמתפקד בתור מעין מקהלה יוונית לסיפור. זהו ״רובוט סרקסטי״, שמראה לגיבור שלנו שוב ושוב את בעיות התוכנה של המין האנושי. את הבאגים במערכת ההפעלה האנושית. הבאגים, אגב, הם שהופכים את בני האדם לאנושיים. לאורך הסרט כולו, מבעד לעיניו של טארס (בקולו של ביל אירווין), נולן עוסק שוב ושוב בתהיה: מה זה אנושי? ומסקנותיו הן לסירוגין אופטימיות ופסימיות למדי. ההברקה של טארס לא מסתכמת רק באופן שבו הוא נכתב, אלא גם בעיצוב שלו. לכאורה איש פח מיושן הבנוי קופסאות-קופסאות, אבל למעשה הוא בנוי כך שהוא יכול להתפרק ולהתחבר מחדש בשלל צורות. כל עיצוב החלליות והרובוטים ב״בין כוכבים״ לא מאוד מושך תשומת לב, אבל הוא מבוצע נפלא.
הדיון המרכזי סביב טבע האדם מתקיים במערכה הכי טובה של הסרט, על כוכב שכולו קרח, שזה כמעט כמו סרט בתוך סרט שמתפקד בזכות עצמו כסיקוונס ההרפתקאות הכי טוב בסרט. לא אסגיר מה קורה שם ועם מי, אבל בסרט שעוסק בקטסטרופה איומה שהאנושות עומדת לספוג, בטבע שמאיים להכחיד את בני האדם, ובתלאות העצומות שיעברו בני האנוש בחלל כדי למצוא ישועה, בסוף כל זה נגלה שהדבר הכי מסוכן לבני האדם, הם בני האדם עצמם. לא שידפון, לא חיזרים, לא חורים שחורים. אנשים.
ז.
אלה הרגעים הקטנים בסרט, בתוך כל החלל העצום, שהופכים חלקים כל כך גדולים ממנו למבריקים, חכמים ובעלי משמעות. כמו סצינה נפלאה שבה קופר צופה במכתבי וידיאו שנשלחו אליו ודרכם מבין את הפער שבין הזמן שעובר מהר בסמוך לחור השחור, שנמשך זמן רב יותר על כדור הארץ. השימוש בקולנוע כקפסולת זמן, כדרך לחוות חיים ומעברי זמן. בכל פעם שנולן משתמש בקנווס העצום הזה כדי ליצור מטאפורות קטנות, אלה הרגעים שבהם אני מריע לו.
ח.
נולן מפרק את סרטו לאלמנטים, לחלקיקים הבסיסיים. הסרט כמו נע על ציר שעוסק ביסודות הטבע: אדמה, אוויר, מים ואש. האסטרונאוטים עוזבים כוכב מתייבש, כולו חול ואבק, רק כדי לגלות כוכב שכולו מים, לכאורה הדבר שהם הכי זקוקים לו, אבל בפועל הוא קטלני הרבה יותר. ונולן מפרק את סרטו לארבעת המימדים: אורך, רוחב, עומק וזמן. אבל לשתי הרביעיות האלה הוא מוסיף אלמנט חמישי: את כוח הכובד. כוח הכובד בסרט הוא גם אחד היסודות הטבעיים, וגם אחד המימדים. זו תופעה שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה, אבל במציאות של חורי תולעת וחורים שחורים, מתברר שכוח הכובד הוא אלמנט שניתן לעבד אותו, והוא יהיה המפתח לדילוג אל השלב העלילתי הבא. למעשה, כוח הכובד הוא נושא כל כך מרכזי בסרט שאני מופתע שנולן לא דרש מאולפני וורנר לבקש מאלפונסו קוארון להחליף איתו את השם.
ט.
ויש את עניין הספריה. נעסוק בו בפעם אחרת, כדי שנוכל לדבר קצת יותר על הסוף, ואיך הוא מתחבר להתחלה. עד אז, צפו בסרט. זה מאותן הרפתקאות קולנוע שמגיעות לעיתים נדירות. וגם אם יצאתי מבולבל מ״בין כוכבים״, נהיר לי שגם סרט פחות טוב של כריסטופר נולן יהיה טוב יותר מהסרט המצוין ביותר של במאי בינוני אחר. לו רק נולן היה גם משורר.
י.
זה סרט מרתק לפירוק והרכבה. ולכן, בלי נדר, המשך יבוא…
הנה ההמשך: דיון והסבירים לגבי סוף הסרט.
====================
נ.ב:
כפי שכתוב כאן, ״בין כוכבים״ היה אמור להיות (אי שם ב-2006) סרט של סטיבן ספילברג. אני חושב לא מעט בשבוע האחרון איך ״בין כוכבים״ היה נראה אם ספילברג אכן היה מביים אותו. דבר אחד היה לי ברור: ספילברג היה הופך את לב הסרט לקשר שבין אב ובנו, ולא בין אב ובתו. ומה אתם יודעים, מצאתי את הדראפט הראשון של התסריט שכתב ג׳ונתן נולן, ואכן: מרפי הוא בן!
הורידו את התסריט המקורי וקראו (ספוילרים, כמובן, למי שלא ראה את הסרט, למרות שמעמוד 20 זה שונה מאוד מהדראפט שכריסטופר נולן כתב לתסריט, אבל הסוף דומה עד זהה).
לדעתי זה סרט רע. ארוך, חובבני ומטופש מאוד. זה ממש בי מובי רק עם תקציב גדול ובימוי ברמה של סרט סטודנטים גרוע. כריסטופר נולן גמר את הסוס מזמן אבל זה כבר ממש מוגזם. לחלליות רואים שיש וולקרו מודבק. זוועת עולם. מאז הפרש הבודד לא ראיתי סרט כל כך מעאפן.
=================
רוה לאסף: היי היי, למה לרדת על ״הפרש הבודד״?
צודק, אכן בין כוכבים מעליב אפילו את הפארש הבודד 😉
נפלא, יאיר. פשוט עונג לקרוא. לא מסכים איתך על שום דבר זולת התובנה על המשורר, אבל הייתי מלמד את הטקסט הזה בכל קורס כתיבה ובכל קורס סרטים. זאת ביקורת קולנוע. תן לי עשור-שניים ואולי גם אני אצליח לייצר אחת.
עכשיו רק קח בחזרה את ה"מי שלא אוהב את 'בין כוכבים' לא אוהב קולנוע" מההרהורים הראשונים שהעלית לגבי הסרט. כמי שהתבאס ממנו טילים – יש ביקורת בניק-לינק אם מישהו בקטע – גרמת לי לפקפק ביסודות של קיומי ואמונותיי, וזה לא היה כיף בכלל. נכון שבסוף החלטתי שאתה סתם טועה בעניין הזה ויאללה יאללה ומי אתה בכלל, אבל עדיין. בררר.
===================
רוה לקמרלינג: תודה על המחמאה, וגם על הסטירה בסוף. כשמגיע מגיע. כל מטרת הטקסט ״מחשבות ראשונות״ מהשבוע שעבר היה לעמוד עם צוואר אדום, עורק פועם במצח ורובה ציד שלוף ולהגן על החווה שלי מפני השנאה הכמעט מיידי שהסרט הזה חטף בתקשורת. מבחן ״האם אתה אוהב קולנוע?״ שלי אינו בינארי ומסתכם ב״האם אהבת את ׳בין כוכבים׳ או לא?״, הניסוח היה מתלהם כי היה לי לחשוב להעביר כאן נקודה פרובוקטיבית. בלשון עדינה יותר השאלה שלי היא ״האם אתה פוסל קטגורית סוג כזה של קולנוע?״. ואתה, למיטב ידיעתי, לא נמצא בקבוצת סיכון כזאת.
יפה. הבנתי. שולם לעולם
תמיד אוהב לקרוא את פינות הביקורת שלך. סרטים של נולן הם בינתיים ללא יומן מן הכלל סרטים שאתה נהנה לדון עליהם גם שנים אחר כך, כגון ההתחלה, יוקרה ואפילו האביר האפל (מס׳ 2). הסרטים שלו מאוד אינטליגנטיים, לא מובנים מאליהם ומציגים דילמות שיכלו להתקיים במציאות בקלות רבה לו הדמויות היו קיימות. מה שבמיוחד יפה אצל נולן, זה שבסרטים שלו הוא לא מאכיל אותך בכפית בכל הקשור למסרים ולכוונות שלו. עליך כצופה מוטלת העבודה לחזור הביתה ולעכל, לפזר את הפאזל ולהרכיבו מחדש בדרך שבה אתה מקבל אותו, בדרך שבה אתה כצופה מאמין (או היית רוצה להאמין) שהוא הנכון. ראה לדוג׳ את כל פיתולי העלילה שבהתחלה ובעיקר את סופו. אתה צודק בעוד משהו יאיר, וזה עניין ׳הקטנות׳ שיש בסרטים שלו; המשפטים הקטנים עם משמעויות ענקיות שעושות את הסרט (גם קיים בכל סרטיו בלי יוצא מן הכלל). בגלל זה הסרטים שלו לא מתאימים לכל אחד. גם מי שמחשיב את עצמו אינטליגנט לא בהכרח יאהב אותם, כי זה הרבה מעבר לזה. אחת החוויות הגדולות ביותר של מעריץ קולנוע, ובטח סרטים מהסוג הזה, זה להיפגש עם נולן לשיחה על הסרטים, הסיפורים, הדמויות ובעיקר – הרקע שהביא אותו לכל אלו.
לא ראיתי את הסרט, אבל מניסיוני בתחום, שהוא יחסית רב מאוד, הסרטים הללו מפגרים מאוד אחרי המציאות.
גם נאס"א וגם רשויות אחרות בעולם, מתקדמות בהרבה אחרי הטכנולוגיה שמראים בסרט, ההשגות של כותב התשריט מאוד נמוכות ביחס למה שמקובל כיום בעולם.
לא צריך חור תולעת כדי להגיע מקצה אחד של היקום למקום אחר במהירות.
חבל שעדיין מתעסקים בטכנולוגיות ותאוריות משנות השבעים כדי להסביר דברים שמזמן הסבירו בשנות האלפיים.
תראה את הסרט, ותבין שעונים לך שם על ההנחה הזו.
רק רוצה לומר, בקטנוניות וכי אני קנאי לסרט הזה, שהסבר הנייר והעיפרון וחור התולעת הופיע, כמעט אחד לאחד , ב"סיוט בקצה האופק" של פול וו.ס.אנדרסון. נתלה באילנות גבוהים, נולאן.
חזרתי עכשיו מהסרט, ואני עדיין מעכל אותו. אבל גם אם זה לא סרטו הטוב ביותר של נולאן, הרי שגם סרט קצת פחות טוב של נולאן הוא עדיין סרט מצוין, עשוי לעילא ועילא. אהבתי מאד את השימוש בתיאוריות המדעיות של קיפ ת׳ורן והשזירה העגולה והמדויקת של סיפור אנושי מכמיר לתוכן. אהבתי מאד את הצגת כיבוש החלל כמשהו לא הירואי (או לא רק הירואי) אלא כסיפורם של אנשים על סף יאוש שעושים דברים כמעט בלית ברירה. ואהבתי את הסיפור המעגלי. למעשה, שלוש שעות לאחר תום ההקרנה (סרט של שלוש שעות שחולף ביעף, ולא חושב שאי פעם ראיתי קהל יוצא מסרט באופן כה שקט ומהורהר) הסרט מתחיל לצבור אצלי יותר ויותר נקודות זכות. אז אולי בכל זאת אחד משלושת הטובים ביותר של נולאן. ימים יגידו.
כשצפיתי אתמול בסרט, המילה ששבה ועלתה לי בראש הייתה ״טלאים״.
טלאי על טלאי, טלאי ועוד טלאי, טלאי מחובר לטלאי. המון ״מימדים״ לטלאים – עם כוח כבידה, ועם חורי תולעת, ופילוסופיה חצי אפויה ופשטנית ואהבה של בת לאב וטוויסטים ואפוקליפסה של תירס ופה ושם דגל אמריקאי והסתכלות רומנטית מבית היוצר של מייקל ביי. החיבור בין המרכיבים השונים היה כל כך מגושם ומאולץ, לדעתי. אם מידת הזקיפות בכיסא היא אינדיקציה כלשהי להנאה וקשב בסרט, אז בסרט הזה נמרחתי בכסא מסמורטט. והמוזיקה… המון פעמים רעש מחריד שליווה את הקליימקס(ים) חמש דקות לפני שהקליימקס הופיע. ובכלל, המבנה העלילתי של נולן כבר די צפוי, ואפשר לזהות די בקלות מה מוביל למה ומתי דברים משתבשים או אמורים להשתבש, ואיך הם גם יפתרו בדרך זו או אחרת.
בקיצור, אולי הסרט הכי גרוע של נולן (ולמען הסר ספק, אני מאוד אוהב את רוב סרטיו).
בתור אבא לבנות החוויה שלי היתה מאוד מדכאת, אני מרגיש שאנשים חסרי ילדים יפספסו רובד שלם של הסרט.בעיניי סרט מעולה ועדיין מעכל וחושב ומנתח.
וסלי קשר אהבתי את ההמחשה הויזואלית והאינטרפרטציה של זמן, חלל ושאר אלמנטים שנתונים לפרשנות כי אף אחד לא באמת יודע איך הם נראים
שמחתי לקרוא שאני לא פסיכי, ושהסאונד של הסרט אכן קטסטרופלי למדי. ראיתי אותו בסידני, בקולנוע שאני מורגל בו, ולא הבנתי חמישים אחוז מהנאמר, שבעים אחוז כשמדובר במת'יו מקונוהיי הלחששן הסדרתי. עדיין – נהניתי מאוד מהסרט ואין לי כוח לכל החרטטנים שנוברים באיכות העובדות המדעיות או שמשווים אותו ל"התחלה". בחייאת רבאק.
קשה לקרוא ביקורת על סרט כשהמבקר הולך על ביצים ונזהר לא לספק ספויילרים.
עדיף לכתוב בתחילת הביקורת:"זהירות ספויילרים"
ולכתוב ביקורת מלאה
מי שטרם ראה את הסרט יתאפק מקריאה
ומי שראה יקרא
סרט מצוין.
ביקורת גם כן מצוינת.
רק תיקון\הוספה קטנה – "כוח הכובד הוא אלמנט שניתן לעבד אותו" – הייתי מדייקת ומשתמשת בלשון הסרט שכח הכובד הוא אלמנט שניתן לכמת אותו, ז"א למדוד אותו, ולכן הוא מימד חמישי.
וליוני – הסבר הנייר והעפרון לא נגנב משום סרט, זה אחד ההמחשים הכי ידועים על חורי תולעת כשלומדים זאת בפיסיקה.
וואו מר רווה על ביקורת כל כך אינטליגנטית. מכירה שמות של במאים אבל לא מכירה לעומק את עבודתם וכאן עשית ניתוח כל כך מהנה ומקיף על אישיותו של הבמאי ואיך הוא מביא את עצמו לסרט. כל הקריאה דמיינתי אותך כותב את הביקורת עם חיוך קטן על השפתיים, חיוך לא של לגלוג אלא של הנאה צרופה.
לעניין הסרט – ראיתי אותו בבכורה בגלל מתיו מקונוהי והסרט סחף אותי, שלוש שעות עברו ביעף, למרות כמה קטעים איטיים וארוכים. אבל הצילום, הסאונד, ההרגשה היא שאתה ממש נמצא בחללית או בתוך סופת החול – כאילו לוקח חלק בחיי האנשים. אבל לא כולם היו כמוני – היתה טיילת באולם – לא מעט אנשים קמו, יצאו ונכנסו, יצאו ולא נכנסו, זזו בכסאות – התחושה הכללית היתה של אוברלואד על חמשת החושים (כבר מזמן אני טוענת שצריך לקחת אטמי אוזניים לסרטים….) אבל עבורי הסרט היה מרתק. אחרי שיצאתי מהסרט ואחרי שקראתי את הביקורת שלך נפל לי האסימון שמעבר לאפקטים המדהימים ולסוף שתופס לך את הקרביים (והלא צפוי לפחות מבחינתי, היה ברור שהוא יחזור בכל זאת סרט הוליוודי אבל כל מה שמעבר) – זה לא פחות משדרוג גאוני לסרט ומה שעומד במהות הסרט הזה ובלי משים מעלה אותו כמה דרגות למעלה – עם כל הכבוד ליחסי אב-בן, הקשר בין אבא לבתו תמיד יהיה יותר מיוחד ואחר – הילדה הקטנה שהפכה למדענית בעלת תדמית קשוחה ורצינית יכולה להתפרק, מבלי להיראות פטאתית, כשהיא שולחת הודעה מצולמת לאבא שבחלל – הבטחת שתחזור אומרת daddy's little girl. וכשהאבא מבטיח לחזור אתה מאמין לו, יותר מהאמונה לו היה מבטיח זאת לבנו.
ראיתי, כן, אני ממשיך לאהוב את החדשנות של נולאן- שמשלבת ידענות ושכל רב, עם רגש.
הדבר היחידי שטיפה הרס לי את החוויה- התפניות קצת רבות מידי. לעתים.
Christopher Nolan definitely pushes the envelope the most, amongst terms of innovation, vision & even, 80% – Execution , Maybe I will even dare to say it's his best films since "memento".
the one thing that bothered me a little is – it's fiction over science.
Films are meant for that dream factor, of daring, wishing, fantasizing.