24 נובמבר 2014 | 03:57 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״פוקס קצ׳ר״, ביקורת

"פוקס קצ׳ר״. בדם קר

“פוקס קצ׳ר״. בדם קר

אחרי שלושה סרטים בלבד – שניים עלילתיים ואחד תיעודי – הפך בנט מילר לאחד הבמאים המסקרנים הפועלים בפאתי הוליווד. בזכות ״קאפוטה״ ו״מאניבול״, מילר הוכיח שהוא במאי אינטליגנטי, שיודע לביים סרטים באופן שקול ומדוד, שיהיו בדיוק על הקו הדק שבין ארט-האוס ובין קולנוע מסחרי; שיהיו גם מטאפורות על החברה האמריקאית, אבל שגם יעמדו בפני עצמם כסרטים נגישים; שיהיו גם מינוריים ומאופקים בעשייה שלהם, אבל גם שיהיו מספיק סוחפים כדי להפוך לסרטים בולטים בתחרות האוסקר. שני סרטיו העלילתיים הקודמים היו מועמדים לאוסקר. וכל שחקניו עד כה היו מועמדים גם הם לאוסקר. על ״קאפוטה״ זכה פיליפ סימור הופמן באוסקר היחיד שלו (ולכן יש משהו קוסמי בעובדה שהשבוע מגיע לבתי הקולנוע גם סרטו האחרון של הופמן כשחקן, ״עורבני חקיין א׳״).

מאז בכורתו בפסטיבל קאן לפני כחצי שנה, רבו המהמרים שגם סרטו העלילתי השלישי, ״פוקס קצ׳ר״, ילך באותו נתיב: מועמדות לסרט ולשחקנים. ״פוקס קצ׳ר״ הוא ללא ספק אחד הסרטים האמריקאים המדוברים של העונה, ואחרי שני סרטים משובחים גם הציפיות שלי ממנו היו רבות. אך לצערי, ״פוקס קצ׳ר״ התגלה כאחת האכזבות הגדולות של השנה. מילר נותר במאי מעניין, אבל הוא ביים באופן אינטליגנטי ורב כשרון סרט לא טוב. המכשלה העיקרית שלו, בעיניי, היא התסריט.

ב״קאפוטה״ סיפר מילר (יחד עם שותפו לתסריט, השחקן דו פאטרמן) על טרומן קאפוטה שכותב את ״בדם קר״, ויושב לשיחות עם הרוצח פרי סמית, בניסיון להבין את דמותו, ואולי לפענח מה גורם לאדם לרצוח. ב״פוקס קצ׳ר״ מילר עצמו הוא מעין טרומן קאפוטה, המתבונן מבעד לטלסקופ, כמו צפר, על גיבוריו, ומנסה להבין מה גרם למיליונר האקסצנטרי ג׳ון דו-פונט פתאום להרים אקדח ולרצוח. המכשלה העיקרית של ״פוקס קצ׳ר״, בעיני, היא הכשלון שלו בהבאת תשובה מספקת (עם זאת, רבים ממשבחי הסרט יאמרו שזהו בדיוק מה שיפה בו, שזהו סרט נטול תשובות).

האופן שבו בנוי הסרט הופך את מלאכת התקציר למעט בעייתית, לכן נסתפק בציון העובדה שהסרט מבוסס על מקרה אמיתי שזכה לכותרות בסוף שנות השמונים, ועוסק במקרה רצח בתוך נבחרת ההאבקות האולימפית של ארצות הברית. אגב כך, חוזר מילר לעסוק בשני הנושאים שבהם עסק בסרטיו הקודמים: סיפורים אמיתיים בעלי נפח מיתי, כל-אמריקאי, ועיסוק בגבריות. סרטיו עדינים, אבל עוסקים בקשרים המפותלים בין גברים.

למעשה, ״פוקס קצ׳ר״ היה אמור להיות סרטו העלילתי השני של מילר, מיד אחרי הצלחת ״קאפוטה״, ובמידה רבה מעין המשך רעיוני ותימאטי לו. אלא שמילר ופאטרמן לא הצליחו לפתור את התסריט. מילר קיבל את ההצעה לבוא ולרשת את מקומו של סטיבן סודרברג בבימוי ״מאניבול״ (עם תסריט מאת סטיב זאיליאן וארון סורקין) מה שגרם לו להשהות את העבודה על ״פוקס קצ׳ר״ ולתת לתסריטאי נוסף (א. מקס פריי, שכתב את ״משהו פראי״) לנסות לפצח את התסריט לסרט. הייתי רוצה להציע את הטענה שלמעשה עד לרגע זה, התסריט לא פוצח והדמויות לא ממש מובנות, לא לתסריטאי, לא לבמאי ולא לשחקנים, שמגלמים באופן מרשים תכונות פיזיות חיצוניות, אבל לא פסיכולוגיות.

הדמות המרתקת בסיפור הזה היא של ג׳ון דו-פונט (בגילומו המרשים והמעיק למדי של סטיב קארל). יורש למיליונים שלא היה צריך לעבוד יום בימיו וכל מה שהוא רצה הוא יכול היה לקנות. בין אם זה תארים, תחביבים, חברים והישגים. אחרי שניסה כוחו באיסוף בולים וחקר ציפורים החליט דו-פונט להיכנס לעסקי ההיאבקות האולימפית. דו-פונט מוצג אצל מילר כמעין נורמן בייטס בן זמננו, מישהו עם תסביך אם קיצוני שדוחף אותו אל מעבר לקו האופק של השפיות. אמו מתעניינת בגידול סוסים (השניים גרים בחווה עצומת מימדים בחוף המזרחי של ארצות הברית, חוות פוקס קצ׳ר, שהתמחתה בהרבעת סוסים, ושעל שמה קרא דו-פונט לנבחרת ההיאבקות שהקים), תחביב וספורט אותם היא מחשיבה לאצילים ואיכותיים. וכנראה שכדי לעשות לה דווקא, בוחר הבן בהיאבקות, תחום הרבה פחות מעודן וג׳נטלמני, אותו הוא ממקם במרתף הבית, כיאה לעיסוק הנחשב נחות וראוי להסתרה והדחקה.

מארק שולץ (צ׳נינג טייטום) הוא ההפך הגמור. מול הנוכחות הרופסת, הכמעט שקופה של דו-פונט, שולץ הוא איש שכולו פיזיות – מימדיו, הליכתו, הוא כמו תאו בחנות החרסינה של החיים. הוא נלחם ונאבק כדי להשיג את מטרותיו, וב-1984, בזכות מאמציו וכוחו, זכה במדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג׳לס בהיאבקות (יחד עם אחיו שזכה גם הוא; השניים נכנסו לספר השיאים של גינס כספורטאים עם הכי הרבה תארי עולם). אבל למרות מדליית הזהב והזכיה באליפות העולם אחר כך, למארק שולץ אין אפילו כסף להמבורגר. לכן כשהוא מקבל טלפון מדו-פונט, שרוצה לממן את הקריירה הספורטאית שלו, ומוכן לממן את נבחרת ההיאבקות האולימפית ולשים בראשה את דייב שולץ (אחיו של מארק) כמאמן, זה נראה כמו חלום שהתגשם.

אלא שמול החלום הספורטיבי, מתחיל להתברר הסיוט האישי. מארק שולץ, שכנראה חבט את ראשו פעם אחת יותר מדי על מזרן ההיאבקות, הוא אדם בעל כישורים מנטליים מוגבלים, ודו-פונט הולך ומאבד את אחיזתו במציאות. בין השניים נרקמת מערכת יחסים מטרידה, שטיבה נותר עלום בסרט, אבל שהשפעתה ניכרת על תפקודו ומצב רוחו של שולץ.

זה השלב שבו הסרט גם מתחיל להתקרר במקום להתחמם. במקום מבט אל תוך נפשות, הסרט רק הולך ומתרחק מהדמויות, מביט בהן בריחוק ובניכור, לא לחלוטין מצליח להבין אותן, מעבר לתיאור מעשיהם וכרוניקת ימיהם. וכך קורה שעד סוף הסרט יש לנו משולש גברי, עם שלוש דמויות, אבל בלי גיבור: עם אירועים, אבל בלי מניעים; עם תהפוכות, אבל בלי תובנות (זו אחת הבעיות עם ביסוסו של סרט על סיפור אמיתי: דמויות משנה נדחפות למקומות שבהן תסריטאי היה מציב דמות ראשית; הבעיה העיקרית של ״פוקס קצ׳ר״ היא שיש שם דמות אחת מיותרת, אבל בלעדיה לא היה סיפור).

יש כאן בוודאי אמירה על השחתתו של החלום האמריקאי, הניתן בקלות לעשירים ונלקח בכוח מהעניים, הביזה של החלום האמריקאי, בהיפוך לכוונתו המקורית; יש כאן אמירה על כוח וכוחניות, על חזקים וחלשים, אבל כל הרעיונות האלה נותרים מסומנים, מרוחקים, ברמה של ראשי פרקים לדיון עתידי, אבל שהסרט מדלג עליהם. לעומת החוכמה הרבה של ״קאפוטה״ ושל ״מטניבול״, שעסקו בדמויות בעלות מודעות עצמית שיכלו לנתח את מעשיהן ולייצר תובנות על הקונפליקטים הדרמטיים והמוסריים שלתוכם הם נקלעו, הדמויות ב״פוקס קצ׳ר״ כמעט ולא עסוקות במחשבה כלל, רק במעשים. מה שמעלה את התחושה שאין כאן רק ניכור מצד הבמאי, אלא אולי אף בוז מסוים, אל מול ההערצה לגיבורי סרטיו הקודמים, פגומים ככל שיהיו.

מילר, יאמר לזכותו, מביים יפה את התסריט הרעוע אותו הוא פיתח במשך שמונה שנים. האופן שבו הוא מביט על העולם ועל הדרמה מרתק ומקורי. יש לו עין עדינה וסבלנית. אבל בהיעדר ניצוץ – שלא לומר דופק – כל הסרט נשאר רפוי ולאה, במקום הדרמה עזת המבט ועמוסת התובנות שהיא היתה יכולה להיות.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״פוקס קצ׳ר״, ביקורת”

  1. ירון 6 ינואר 2015 ב - 19:42 קישור ישיר

    יאיר שלום,

    ראיתי היום את הסרט “פוקס קצ’ר” עם חבר. פעם ראשונה שאחרי סרט ישבנו ודיברנו עליו שעה. בדרך כלל אנחנו לא מדברים על הסרטים שאנחנו רואים.

    הוא ראה את הסרט קצת אחרת ממני, אבל על דבר אחד הסכמנו: האח הגדול (אותו מגלם מארק רופאלו) הוא בן אדם מדהים ואח מדהים. הקרב על האוסקר לשחקן המשנה כבר הוכרע.

    יש קשר בין שני הסרטים הקודמים של הבמאי לבין סרט זה: הם עוסקים באמריקנה. במיוחד “מאניבול” קשור ל”פוקס קצ’ר” בכך שהוא עוסק בדברים שמסביב לספורט. נראה שהספורט באמריקה מזקק ומתמצת לתוכו את הערכים והתרבות, ולכן הדיון בספורט ובספורטאים הוא בעצם דיון באמריקה האידיאלית (ל-מה שואפים; מה חשוב), או שלפחות מנסה להיות אידיאלית.

    אני לא מסכים אתך שהסרט מאכזב או שהוא רפוי ולאה. בעיניי הסרט מצוין, מטריד ומעורר מחשבה.

  2. רינת 9 מרץ 2015 ב - 3:34 קישור ישיר

    כל הבעיות בסרט (בעיני):

    הבעיה בסרט היא לא (רק) התסריט- גם הבימוי פשוט נורא. הסרט הזה משעמם ואיטי. דווקא יכולתי להתחבר לעלילה ולרעיון שבו לפעמים אין תשובות והסברים למניעים ולכך שלפעמים יש דמויות שלא נוכל לנתח אבל מתחילת הסרט ועד סופו אתה נשאר עם הרגשה שמשהו רע קורה, משהו רע עומד לקרות ומשהו רע קרה- אתה פשוט לא יודע מה.
    כל הסרט הופך לציפייה לרגע שלא באמת מגיע ולכן הוא לא מצליח לסחוב אותך לעולם של הסרט. אני מצפה שיצירה תכניס אותי לעולם שלה- לרגעים הקודרים, העצובים, השמחים – לעולם עצמו. מקום שאיתו ובו תוכל להזדהות איתו יוכל לעזור לך לשמור על מתח. גם הרגעים השמחים יותר של הסרט הרגישו לא שלמים, לא באמת נקודות של אור והבעיה בכך היא שאין לי מערבולת רגשית כשמהו רע באמת קורה. אני לא מרגישה כועסת, עצובה, מאוכזבת, חוששת אם כך הזמן משאירים אותי במתח למשהו עתידי ולא נותנים לי להנות מהחוויה.
    הדבר היחיד שכן הרגשתי הוא מבוכה עבור הדמויות ובעיקר עבור הדמות של דו-פונט. הבעיה העיקרית של התסריט היא לא שאין הסבר לדמות הזו אלא שהיא דמות חשובה שאי אפשר לגעת בה. היא רדודה מידי וחסרים לי עומקים בה מעבר לסטריאוטיפים שנכתבו עליה. אם הדמות הזו היתה עשירה יותר, הייתי אולי אפילו נהנית מכך שאין הסבר למעשים שלה או שאי אפשר לקרוא אותם.


השאירו תגובה