05 דצמבר 2014 | 01:40 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״היעלמותה של אלינור ריגבי״, ביקורת

״היעלמותה של אלינור ריגבי״

״היעלמותה של אלינור ריגבי״

נחשו איזה שיר לא מופיע בפסקול ״היעלמותה של אלינור ריגבי״? אבל בלי קשר לעובדה שאלינור ריגבי נעלמה גם מהפסקול, הסרט עם השם הכי יפה השנה מתגלה כאחת האכזבות הגדולות בה. ואולי המילה ״אכזבה״ קשה מדי עבור הפרויקט הזה.

בואו נתחיל מההתחלה. יש אנשים שהולכים לביים סרט ביכורים. נד בנסון הלך לביים שניים, ויצא לו מזה שלושה. בפסטיבל טורונטו לפני שנה הציג בנסון, במאי אלמוני בתחילת דרכו, פרויקט מסקרן ושאפתני למדי: שני סרטים נפרדים בשם ״היעלמותה של אלינור ריגבי: היא״ ו״היעלמותה של אלינור ריגבי: הוא״. הרעיון היה לספר סיפור פרידה של בני זוג והתפרקות נישואיהם משתי נקודות מבט: זו שלו (ג׳יימס מקאבוי), וזו שלה (ג׳סיקה צ׳סטיין). הפרויקט הכמעט קונספטואלי הזה – מעין ״מעשנת״/״לא מעשנת״ של אלן רנה בגרסה אמריקאית רומנטית – זכה לביקורות נלהבות, ונקנה להפצה על ידי הארווי ויינסטין. אבל וויינסטין הגיע עם תנאי: שבנסון יערוך את שני הסרטים לסרט אחד, קונוונציונלי בסגנונו, שחותך הלוך ושוב, כנהוג, בין ההוא ובין ההיא. שלושת הסרטים הוצגו בפסטיבל קאן ועוררו לא מעט ויכוחים לגבי הגרסה הטובה יותר, והאם צדק וויינסטין בדרישתו לערוך את הסרט, או שמא האם הוא הרס את הפרויקט. ולכן, במדינות רבות, ״היעלמותה של אלינור ריגבי״ מוצג בשלוש גרסותיו: ״הוא״ ו״היא״ ברצף אח הנמשך כשלוש שעות וחצי, ו״הם״, הנמשך שעתיים. בישראל מוקרנת החל מהשבוע רק הגרסה הערוכה (״הם״). אם שני הסרטים הנפרדים טובים יותר, לא נדע בקולנוע, אולי רק בדי.וי.די.

מבלי לראות את שני הסרטים הנפרדים, אני חייב להודות שנראה לי שהארווי צדק. אני לא רואה מה פיצול שני הסיפורים לשני סרטים (עם סצינה משותפת אחד בלבד) מוסיף. אם אני מבין, הרעיון לספר סיפור מנקודת מבט אחת בלבד, ואז להציג את נקודת המבט השנייה, היא כדי לייצר מתח ואירוניה, להשאיר צד אחד של הסיפור בלתי נראה. אם אני מפרק בראשי את הסצינות בסרט ומחבר אותן מחדש בתור סרטים נפרדים, אני לא רואה איך מתח כזה נבנה, או כל דבר שבעצם מצדיק רעיון שאפתי שכזה. יתכן והרווי ווינסטין הבין שיש כאן גימיק קצת שבע רצון, והחזיר את הסרט למימדיו הצנועים והקטנים. במקום אפוס רב שעות, דרמה משפחתית צנועה.

הוריה של אלינור ריגבי קראו לה כך בגלל שהם אוהבים את הביטלס, אבל גם כי ריגבי הוא שם המשפחה שלהם ממילא. אני מניח שגם בלי השיר של הביטלס בפסקול, אנחנו אמורים לזמזם לעצמנו ״הביטו בכל האנשים הבודדים״, כשאנחנו מביטים בה. בעקבות טרגדיה משפחתית, אלינור ריגבי מנסה להתאבד. וכשהיא נכשלת, היא מחליטה להיעלם מחייו של בעלה, להסתגר בתוך יגונה בבית הוריה, וליצור לעצמה חיים חדשים (כך שלמעשה, למרות שמו היפה של הסרט, אלינור ריגבי לא נעלמת כלל. היא כל הזמן מולנו).

במבט לא מחמיר במיוחד, אפשר למצוא חן מסוים בסרט. הוא נוגע ללב, הוא צנוע, ושחקניו מצליחים לגעת. ויש בו סצינה אחת, בין צ׳סטיין ובין וויליאם הרט (המגלם את אביה) שהיא פשוט מצמררת, בכתיבה ובביצוע, ובה הוא מספר לה איך פעם, כשהוא לקח אותה לים כילדה קטנה, היא נעלמה לו בין הגלים.

אבל האמת היא שהשאפתנות הקונספטואלית של נד בנסון לא מגיעה עם גיבוי בסדר גודל דומה מצד כשרון הכתיבה והבימוי שלו. הפגם העיקרי ב״אלינור ריגבי״ הוא העובדה שיש משהו בסרט הזה שהוא פשוט מאוד בינוני. כל מהלכי העלילה, כל אחד ואחד מהם, נורא נדושים. זה כמו סרט שנרקח מאבקת אינסטנט ליצירת דרמה קורעת לב. רק להוסיף מים ולערבב. והבימוי נטול תנופה או הברקה. בנסון הבריק עם השם, אבל לא למד מהביטלס כלום: לא בתנופה מוזיקלית, לא ביצירת מבנה דרמטי מלודי, ולא בתמהיל הייחודי של שיר קצבי המספר סיפור עגום וסגרירי.

הסיבה שאני מחמיר עם ״אלינור ריגבי״ היא כי לפני שנתיים-שלוש שנים ראינו סרט שבנוי בדיוק מאותם חומרים – אבל בדיוק: משפחה מפורקת, אינטראקציה בבית ספר, הורים וילדים, אשה בצל טרגדיה, חיי הצעירים המבוססים בניו יורק שפתאום מגלים שהעולם פחות מפנק מבית אבא ואמא. הסרט ההוא היה ״מרגרט״, שכתב וביים קנת לונרגן, וגם הוא הכיל את כל המרכיבים הכי נדושים של עולם המחזאות והתסריטאות של הסוגה הזאת המוכרת כ״דרמה משפחתית״. בהבדל אחד: לונרגן יודע לכתוב כמו שד, והוא מביים עם עוצמה בלתי נשכחת. נד בנסון הולך בעקבותיו של לונרגן, ומתגלה כתלמיד חרוץ ושאפתן, אבל חסר ברק. ביציאה מ״אלינור ריגבי״ כל מה שרציתי זה לראות שוב את ״מרגרט״, שני סרטים שכל ההבדל ביניהם הוא כשרון.

יש סרטי ביכורים שאחרי הצפייה בהם הרצון הוא לשנן את שם היוצר ולחכות במתח לסרטו הבא. נד בנסון נראה לי כמו מי שהעתיד האמיתי שלו יהיה בטלוויזיה. ״אלינור ריגבי״ נראה כמו הכנה להצעה מרשת שידור לפתח סדרת דרמה שבועית נוגעת ללב, שתשאיר את שלושת סרטי הביכורים כאנקדוטה ותו לא.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״היעלמותה של אלינור ריגבי״, ביקורת”

  1. Eran 5 דצמבר 2014 ב - 9:18 קישור ישיר

    צפיתי בכל השלוש וחצי שעות הבלתי נסבלות של האשפה הקולנועית הזאת במרץ האחרון בהקרנה מיוחדת בלינקן סנטר. הסרט הרע של השנה. משעמם כל כך וטרחני. אנשים נטשו את האולם לכל אורך ההקרנה.

    הרעיון של להראות סיפור פעם שניה מנקודת מבט שונה אמור להוסיף מידע או להציע פרספקטיבה נוספת אבל לא כשמדובר ביוצר חסר כשרון שמכריח את הצופים האומללים לבהות בשחקנים ממלמלים דיאלוג אפור ומתיש ושעתיים אח”כ לצפות באותה סצינה בדיוק עם אותם דיאלוגים מחורבנים. שום שינוי, כלום. סבלתם בסיפור “שלה”? נשארתם באולם? הנה לכם הסצינות הכי רעות עוד פעם כי עכשיו הסיפור “שלו”.

    בסיפור “שלה” הנוראי צ’סטיין מקבלת פתק ממקבוי בקורס כלשהוא. שעתיים אח”כ בסיפור “שלו” הקצת פחות נוראי, נזכה לראות את מקבוי נכנס לקורס וכותב ומעביר את הפתק לצ’סטיין. יופי! ממש חסר היה לראות פתק עובר בשני הכיוונים.

    וויינסטין צריך היה לקצר ל-14 דקות סרט קצר. 7 דקות לקשקוש שלה ו-7 לקשקוש שלו ודי עם זה.

    אין לי שום כוונה לצפות בגרסה הקצרה יותר או בשום פריים נוסף מהפיהוקון הזה.


השאירו תגובה