15 ינואר 2015 | 07:51 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״אי התירס״, ביקורת

"אי התירס״. טבע, דומם

“אי התירס״. טבע, דומם

מכיוון ש״אי התירס״ יוצא בהפצה קטנה, בלי הרבה פרסום, וזה סרט שאולי יתגנב מתחת לרדאר של הצופה הממוצע, הרשו לי לפתוח דווקא עם רצף סופרלטיבים בוטים כדי להבהיר את עמדתי: זהו סרט ממש מומלץ. כמעט נטול דיאלוגים, מרהיב ויזואלית, בעל רגעים מפעימים ממש, וזו פשוט מטאפורה קולנועית מושלמת, המבוצעת בדייקנות מפתיעה. יש בסרט הזה משהו בלתי יאמן. זה סרט ארט האוס, אבל הוא נגיש ויפהפה, והוא בהחלט אחד הסרטים שהכי כדאי לכם לראות כרגע.

כבר כתבתי על הסרט כאן וכאן (בטקסט הבא אני חוזר על כמה נקודות מהביקורות הקודמות, עם עריכה ותוספות).

אחרי שראיתי אותו בפסטיבל חיפה כתבתי עליו כך:

״אי התירס״, שנכון לרגעים אלה אני מכתיר אותו כטוב מבין סרטי פסטיבל חיפה, הוא סרטו של הבמאי הגיאורגי גיורגי אובשווילי, שזכה בקיץ בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי וארי, וזה חתיכת סרט מרשים. למעשה, אם הייתי מפיץ והייתי נקלע להקרנת הסרט אתמול באולם רפפורט – אולם שהיה מלא עד אפס מקום, ביום ראשון בצהריים, השעה שאמורה להיות הכי חלשה בפסטיבל – הייתי קונה את הסרט הזה להפצה. זה כמו טבע דומם: זה סרט טבע, והוא די דומם. לא נאמרים בו יותר מעשרה משפטים. עשרים הדקות הראשונות נטולות דיאלוג לחלוטין. רק פעולות. (הערה, ינואר 2015: מוריד את הכובע בפני עודד הורביץ מסרטי אורלנדו שאכן הלך וקנה את זכויות הסרט להפצה).

ראשית, כמו סרט זר טוב, שיש בו קמצוץ מהאנתרופולוגיה, אנחנו לומדים מכותרות הפתיחה על תופעה שזרה לנו: על הנהר שעל גבול גיאורגיה וחבל אבחזיה יוצרים שטפונות החורף איים קטנים מהאדמה הנסחפת מההרים, ומתברר שזו אדמה פוריה מאוד לחקלאות. האיים האלה נשארים יציבים מהאביב עד החורף, והחקלאים הזריזים משתלטים עליהם, בונים עליהם בית לימי האביב, ושותלים שם תירס, ממנו הם מתקיימים ומתפרנסים עד בוא החורף. הסרט מספר על קשיש אבחזי שמגיע לאי קטנטן בפיתול הנהר, ומביא איתו את נכדתו המתבגרת. הוא בונה בית ושותל תירס. והיא, מהוססת, בתחילה מרוחקת, ובהדרגה מושיטה יד ועוזרת, בתחילה נרתעת ממלאכת הדיג וניקוי הדגים, ובהמשך עושה זאת לבדה. ומדי פעם, חולפות סירות סיור על הנהר: פעם אלה הגרוזינים, ופעם אלה הרוסים. ופתאום הסרט הזה, המתרחש באיזור הזה, שעובר תהפוכות שלטוניות רבות ומלא מחוזות ואוכלוסיות השואפות לעצמאות ולהתנתקות, מקבל גם מימד פוליטי, על חלקת אדמה שצצה יש מאין, ואין לה בעלים (״של מי האדמה הזאת?״, שואלת הנכדה. ״של הבורא״, עונה הסבא), ועדיין ניצבת בליבו של סכסוך טריטוריאלי אלים.

לב הסרט הוא פשוט תיאור מדוקדק, בצילום נפלא ועם מוזיקה סוחפת (מאת המלחין הישראלי יוסף ברנדשווילי), של חייו של חקלאי התירס. עודר את האדמה, זורע, משקה, ואז הגבעולים גדלים, וגדלים, והופכים ליער – המספק מחסה לעריק – ואז הקלחים נאספים. שלב שלב. וזה מרתק. בין לבין, רוצה אובשווילי לומר לנו, אני מניח, דבר או שניים לא רק על עונות הטבע אלא גם על עונות האדם. הסב הקשיש מול נעורי הנכדה, שמגלה את נשיותה. זה המקום שבו הסרט לוקח כמה בחירות קלות מדי, שאופייניות לקולנוע הארט-האוס האירופי של שנות השמונים – הפנייה אל האירוטיקה. הילדה שהופכת נערה ומגלה את מבטיהם הרעבים והאלימים והכובשים והחמושים של הגברים סביבה, והיא נבהלת מזה, אבל אולי גם נמשכת לכוח שהיא מגלה בעצמה. בגלל שבסופו של דבר (ולמזלו של הסרט) לכמיהה אל האירוטיקה אין תפקיד דרמטי של ממש בסיפור, זה נותר מעין תבלין, מעין הומאז׳ לימי ״ז׳אן דה פלורט״ ו״מאנון״ שהם רגעיו החלשים של הסרט שבשאר דקותיו יש בו עוצמה בראשיתית רבה למדי, ולמרות מיעוט העלילה, זהו גם סרט די קומוניקטיבי (אולי דווקא בגלל מעט עיטורי הקיטש שלו באמצע).

***********

גיורגי אובשווילי, היום במושב צוקים בערבה. צילם: אדוארד קפרוב

גיורגי אובשווילי, במאי ״אי התירס״, בביקורו בישראל. צילם: אדוארד קפרוב

מנקודת מבט קולנועית, אחד ההישגים הגדולים והמרשימים של ״אי התירס״ הוא האי עצמו. לכאורה זה נראה סרט פשוט למדי, המתרחש בלוקיישן אחד מצומצם, אבל בפועל, זו היתה הפקה מורכבת, שנמתחה על פני כ-70 ימי צילום, במהלכם היה הבמאי צריך להבין איך מגדלים ומצלמים תירס, כי הסרט עוקב באופן כרונולוגי אחרי גידול התירס מזריעתו ועד צמיחתו לכדי יער שיכול להפוך למעין מבוך ומסתור, שבו מתנהל מרדף בשיא הסרט. אובשווילי סיפר איך יבול שלם של תירס נהרס בין לילה בגלל רוחות, דבר שעיכב את ההפקה בחודשים עד לצמיחתו של יבול חדש, חזק ואמיד יותר. ולמעשה, היה עליו לצלם את הסרט מהסוף להתחלה כי התירס הגבוה היה מוכן לפני התירס הנמוך, כשבכל לילה היו אנשי ההפקה צריכים לנטוע מחדש שדה תירס לפי הגובה הנדרש על פי עלילת הסרט. וכדי שהאי לא יתפרק להם באמצע הצילומים, הם היו צריכים לבנות אי מלאכותי.

 

הנה שיחה שקיימתי עם במאי הסרט, גיורגי אובשווילי, בעת ביקורו בארץ בנובמבר:

 

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה