עירום מלא
הימנים מעוצבנים על "לבנון", השמאליים מעוצבנים על "לבנון", הלבנונים מעוצבנים על "לבנון", הקנדים מעוצבנים על "לבנון". מי חסר? או, הנה: גם השחקניות מעוצבנות על "לבנון", ובכלל על כל הטרנד הלבנוני הזה, שנותן הזדמנויות משחק רק לבנים ולא לבנות. המערכון הזה של שירי גדני אצל ליאור שליין (שכתבו רונה תמיר ואור ישראלי) כבר בן שבוע פלוס, אבל נתקלתי בו רק אתמול. משעשע.
==========
ועוד משהו עתיק. שי רינגל – שמסתובב ומפיץ את השמועה שהייתי פעם מורה שלו – השיק לפני כשבועיים בלוג קולנוע. ולכבוד ראש השנה הוא קיבץ, יחד עם אורי שחורי (שיש לו בלוג חינני משל עצמו), מיקסטייפ מענג על טהרת הפסקולים. התכוונתי לשבץ אותו כאן להאזנתכם, אבל הפלאג-אין הפלאשי של נגן ה-mp3 עוד לא הותקן. אני בסבלנות. אז גשו לרינגליה והאזינו אצלו. עכשיו השניים מאיימים להפוך את המיקסטייפ הזה לעסק שבועי. ואני אומר: נראה אתכם.
==========
ועוד השלמת פערים:
IndieWire ערכו סקר בין 25 מבקרי קולנוע ובלוגרים לגבי הסרטים שהם ראו בפסטיבל טורונטו. במקום הראשון נמצא "אדם רציני" של האחים כהן. במקום השביעי (בתיקו עם שלושה סרטים נוספים): "לבנון" של שמואל מעוז.
ועוד מטורונטו: אליסה סיימון, שהפכה למעין-המבקרת-הרשמית-הלא-רשמית של "וראייטי" לקולנוע הישראלי, שיגרה מטורונטו ביקורת לא מאוד חיובית ל"בנא" של ניב קליינר.
===========
בפסטיבל ירושלים הוצגו שני סרטים של סטיבן סודרברג ("צ'ה", על שני חלקיו). ובפסטיבל חיפה יוצגו שני סרטים עוד יותר חדשים של סודרברג: "חברה בתשלום" ("The Girlfriend Experience"), קטן, מאולתר, מהיר ועצמאי, ו"המודיע!", גדול, יקר, אולפני ומסחרי. איי.או סקוט מנסה לפענח ב"ניו יורק טיימס" את האניגמה של סודרברג, ואיך קרה שהוא נהיה אחד הבמאים הכי פחות מובנים בהוליווד. ואלה, אגב, בדיוק הסיבות שאני כה מעריץ אותו. סודרברג הוא אוטר שכמעט כל סרטיו עוסקים באותם נושאים, אבל הסגנון משתנה. במידה רבה הוא-הוא הגודאר של ימינו (למרות שטרנטינו היה רוצה שנחשוב שזה הוא), וסרטיו – בסופו של דבר – הם אך ורק עניינים שבשכל. מת על זה.
ובהתאמה: "חברה בתשלום" הוא סרט לא מאוד מעניין או מהנה, והוא נהיה מרתק רק שמנתחים אותו מבעד למשקפיים אוטריסטיות ומנסים להבין איך הסרט הזה משתלב בפאזל של סודרברג שכולל את "Bubble" ו"עירום מלא" (ובמידה מסוימת גם את "הקשר האנגלי"). לסודרברג יש מנהג לעשת סרט אחד קטן, לאוונגרדיסט שבו, ואחד קופתי, לאיש העסקים העשיר שבו. ב"אושן 12" – שהיה סרט אוונגרד יקר (ומבחינה תימאטית, הסרט שמכיל את כל המוטיבים של סודרברג) – הדיאלקטיקה הזאת די נשברה. נראה לי שמאז האולפנים גם לא ממש סומכים עליו, ונראה להם שהוא התחרפן. האמת, נראה לי גם שהוא התחרפן.
ואגב, "ירח" של דנקן ג'ונס? נראה כמו המשך ישיר ל"סולריס" של סטיבן סודרברג. לא טרקובסקי, לא קובריק, לא רידלי סקוט. סודרברג הוא האב הרוחני האמיתי של הסרט הזה.
"חברה בתשלום" הוא סרט שדווקא מאוד נהניתי ממנו. כל הסרט רק דיונים על שירותים בתשלום והמצב הכלכלי, אבל הוא מצחיק, עצוב ומרגש. הסיקוונס לקראת הסוף עם השיר של דייויד הולמס והחבר שלה בלאס וגאס הוא כמו פרסומת נוצצת לחיים ברמה הגבוהה, אבל יש לו אפקט רגשי חזק מאוד. אני מדרג את הסרט הזה קרוב מאוד ל"לחיות את חייה" של גודאר.
אני מסכים עם יובל שמעליי. מומלץ אגב לחפש את האייטם ברוטן טומטוז שבו סשה גריי ממליצה על הסרטים האהובים עליה. יש שם כמה פנינים
אני סתם אהבתי לראות את סשה גריי עם בגדיים לשם שינוי
חברה בתשלום מקושקש וטרנטינו כן גודאר של ימינו…