17 אוגוסט 2015 | 08:44 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

יום הקולנוע הישראלי חוזר; וגם: מי עובד קשה כדי להסתיר מכם מידע?

"תיקון״ של אבישי סיון, זוכה פרס חבר השופטים בלוקרנו. יופץ ב-2016, יוקרן בטרום בכורה ב-9.9.

“תיקון״ של אבישי סיון, זוכה פסטיבל ירושלים ופרס חבר השופטים בלוקרנו. יופץ ב-2016, יוקרן בטרום בכורה ב-9.9.

הכינו את המטבעות: יום הקולנוע הישראלי חוזר. על פי לוחות ההפצה של מפיצי הקולנוע בארץ, זה יקרה ביום רביעי, 9.9.2015, כלומר בעוד שלושה שבועות (ויומיים). כמו בשנה שעברה, כל בתי הקולנוע יציגו רק סרטים ישראליים בכרטיס במחיר מוזל. בשנה שעברה התקיים יום הקולנוע הישראלי בפעם הראשונה, ונמכרו בו 120,000 כרטיסים, אבל זו היתה שנה עם הצלחות ענק, עם ״אפס ביחסי אנוש״, ״שושנה חלוץ מרכזי״, ״זינוק בעלייה״, ״גאליס״, ״גט״, ״מיתה טובה״, ״ערבים רוקדים״ ו״את לי לילה״ שעבדו חזק באותו יום. השנה יש רק שני להיטים בינתיים: ״המילים הטובות״ של שמי זרחין ו״איביזה״ של שי כנות, שזו תהיה ההזדמנות לצפות בהם למי שהחמיץ. ״סיפור על אהבה וחושך״, שיוצא שבוע לפני כן, הוא בעל פוטנציאל הצלחה.

 

יום הקולנוע הישראלי אולי יהיה ההזדמנות של הקהל לשים לב לקיומו של ״מה כבר יכול לקרות?!״ של אופיר לובל, שבאופן משונה – למרות היותו קומדיית קיץ הפונה לקהל צעיר – פשוט לא מצליח למלא אולמות ומסתמן כסוג של פלופ (למרות שהוא טוב ומצחיק פי מאה יותר מ״איביזה״, אבל כנראה שאסור לזלזל בכוחה של כוכבת ״החממה״, דר זוזובסקי, להביא לקופות בני נוער, שלא מוצאים שום גורם שיווקי מפתה ב״מה כבר יכול לקרות?!״).

חוץ מהסרטים שכבר מוצגים בבתי הקולנוע, יום הקולנוע הישראלי יציג בטרום בכורות את הסרטים שיופצו יותר מאוחר, ובראשם את ״תיקון״, סרטו היפהפה והמיסתורי של אבישי סיון, המצולם בשחור-לבן עוצר נשימה, ושיצא שלשום מפסטיבל לוקרנו עם הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל (ולפני כן גרף את רוב הפרסים החשובים בפסטיבל ירושלים). הסרט הזה יופץ בישראל מסחרית רק ב-2016, אבל יהיה אפשר לצפות בו בטרום בכורה ב-9/9. גם ״ארץ פצועה״, ״באבא ג׳ון״ ו״חתונה מנייר״, המועמדים לפרס אופיר, יוצגו בטרום בכורות.

אבל אם אין כרגע אף להיט ענק מהיבול הטרי של הקולנוע הישראלי, יש נתון אחר שכדאי לשים לב אליו: מאז יום הקולנוע הישראלי הקודם נפתחו בישראל שלושה מגה-פלקסים (מתחמי קולנוע ענקיים) חדשים: סינמה סיטי בכפר סבא, יס פלאנט בירושלים וגלובוס מקס בפתח תקווה, כך שיש הרבה יותר כסאות קולנוע מאשר לפני שנה, נשאלת השאלה האם יצליחו למלא אותם השנה.

=======================

הטור של רפי מן בגיליון אוגוסט של ״ליברל״

הטור של רפי מן בגיליון אוגוסט של ״ליברל״

בגיליון אוגוסט של ״ליברל״ שראה אור לפני שבוע מביא רפי מן סיפור משעשע מאוד מההיסטוריה של העיתונות הישראלית. מתברר שב-1950 הכריזה האופרה הישראלית חרם על מבקרי האופרה בעיתונות הישראלית. מנהלת האופרה לא אהבה את האופן שבו המבקרים סיקרו את מפעל חייה, אז היא מנעה מהם להיכנס, אפילו אם הם קנו כרטיסים כקהל רגיל.

עיקר המאבק היה מול מבקר האופרה של ״דבר״, מנשה רבינא. אבל כאן קרה דבר מעניין: אגודת העיתונאים דאגה לייצר קואליציה אחידה בין העיתונים: אם רבינא לא מוזמן לסיקור האופרה, אף עיתון לא יסקר אותה. והחרם ההדדי הזה נמשך שש שנים! עד 1956.

הסיפור הזה הצחיק אותי אבל גם הציק לי. הצחיק, כי משעשע לראות שכשזה מגיע ליחסים בין מבקרים ובין יחצנים, דבר לא השתנה. חרמות על מבקרים עתיקים כמו המדינה עצמה. כשזה מגיע לחרמות על מבקרים, אני מכיר את זה היטב. אריה ברק וכרמל רבינוביץ׳, היחצנים של פורום פילם/א.ד מטלון, לא מזמינים אותי לסרטיהם כבר עשר שנים (חגגנו עשור לפני כמה שבועות), והשנה הצטרפה אליהם בת כהן, היחצנית מלאת הטמפרמנט של יונייטד קינג. היא והם פשוט לא אוהבים כשיש מבקר שלא רק מסקר את הסרטים, אלא גם מבקר שיקולי הפצה, בחירות תרגום, אסטרטגיות שיווקיות. זה מעצבן להם את בעל הבית, אז הם מעדיפים להתעלם מקיומו חוברת גזרי העיתונות שהם מגישים למפיץ לא זקוקה לטקסטים מ״פנאי פלוס״ או ״מאקו״, העיקר שיש כתבה מחמיאה ב״7 לילות״. ואם חשבתי בתחילה שהחרם הזה הוא בסך הכל היחצנים ממלאים פקודות של הבוסים שלהם, התברר עם הזמן שהחרמים האלה הם דווקא יוזמות פרטיות של היחצנים, הוונדטה הפרטית שלהם במבקר סורר. וכך ברק ורבינוביץ לא רק שאינם מזמינים להקרנות של פורום/מטלון, אלא גם של כל שאר הלקוחות שלהם (בין השאר הסרט ״השוטר״ של נדב לפיד, או פסטיבל הקולנוע בירושלים, שני לקוחות עבר), ובת כהן שלכאורה לא מזמינה להקרנות של יונייטד גם ממדרת את ״סינמסקופ״ מפסטיבל סרטי הסטודנטים ומהסרטים הישראליים שהיא מייחצנת עבור המפיקים (״ארץ פצועה״, ״סיפור על אהבה וחושך״, ״אופנהיימר״). אבל קוראי ״סינמסקופ״ יודעים שלא באמת צריכים יחצנים כדי להשיג תמונות מהסט של הסרט של נטלי פורטמן ושל יוסף סידר (אפילו להפך: היחצנים בזמננו, ושלושת אלה באופן ספציפי, עושים את ההפך ממה שהייתם מצפים מיחצן לעשות. יחצן אמור להביא את דבר קיומו של סרט לידיעת התקשורת, כדי שתביא אותו לידיעת הקהל. אבל אלה זן חדש של יחצנים שתפקידם העיקרי הוא למנוע מהתקשורת לדעת מה קורה, להחביא ולהסתיר מידע ולתרץ תירוצים בשם המפיצים שלא באמת רוצים שתדעו מה קורה שם).

והאמת, זה לא כזה נורא. שנים של ניסיון לימדו אותי להסתדר בקלות גם בלעדיהם. ממילא, כמות הסרטים שיוצאת בכל שבוע בארץ רק הולכת וגדלה ונהיה בלתי אפשרי לצפות בכל. מי שצריך ללכת לכל ההקרנות המוקדמות לא ייראה את ביתו ומשפחתו ולא יהיה לו זמן לכתוב על הסרטים שהוא רואה. אז זו הקלה. הם מתעלמים ממני, אני מתעלם בחזרה (חוץ מפוסט שנתי לתזכורת שזה עדין קורה). זה גם גרם לי להעריך יותר את אותם יחצני ויחצניות סרטים (וגם מפיצים) שנוהגים באדיבות ובמקצועיות ובתקשורת מלאה, ולא בעוינות וברודנות, ומבינים שבקולנוע ביקורת רעה היא חלק מהביזנס. המצחיק הוא (זה בעצם לא מצחיק כלל, זה הגיוני לחלוטין) שהיחצנים שיודעים לעבוד בהדדיות ובהגינות, הם גם אלה שמצליחים יותר בעבודתם וסרטיהם זוכים לחשיפה גדולה יותר, כי לא מתלווה אליה איבה וחיסול חשבונות.

אבל לכן פתאום הטקסט הזה של רפי מן גם הציק לי. כי הוא הזכיר לי שבשעה שיחסי מבקרים-מבוקרים תמיד היו מתוחים וגובלים באיבה, הרי שלפחות בין העיתונאים ובין עצמם שררה סולידריות. אם מבקר אחד מוחרם, כולם מחרימים בחזרה. בתחום הקולנוע זה עבד ב-1985, כשמפיצי הקולנוע ניסו להחרים מבקרים, ונענו בחרם ביקורות גורף מצד העיתונים כולם, מה שגרם למפיצים להתקפל. אבל זה לא קיים יותר. כשהחרם של אריה ברק וכרמל רבינוביץ ופורופ פילם/מטלון התחיל ב-2005 – בתחילה הוחרמו מבקרים רבים, שעם הזמן התפייסו עם היחצנים – ניסיתי לארגן קואליציה מצד עורכים בכירים שתכריז על אי פרסום ביקורות וראיונות יחצניים כל עוד מבקרים מוחרמים, היה לי ברור שהכרזה כזאת מצד עורכי העיתונים תבהיר ליחצנים ולמפיצים מי עוד בשביל מי בעסק הזה. אלה היו הימים הראשונים שלי ב״פנאי פלוס״ וב״ידיעות אחרונות״ והיו לי ערוצי תקשורת עם שילה דה-בר, עורך ״ידיעות״, נירית וייס עורכת ״פנאי פלוס״ ועדי גולד, עורך ״7 לילות״. כולם הבהירו לי שאין סיכוי. אין סיכוי שמישהו מהם יוותר על ראיון עם כוכב הוליוודי כדי למחות על חרם מבקרים. יחצנים ומבקרים, אהבה לא תהיה שם אף פעם. אבל העובדה שעיתונאים, עורכים ומו״לים כבר לא עומדים לצד הכתבים שלהם, זה השינוי הגדול והעצוב שבין סיפור האופרה המשעשע מ-1950 ובין חרמות המבקרים של שנות ה-2000, שגורמות אפילו לי – מושא החרם – לחוש בעיקר אדישות.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה