07 אוקטובר 2015 | 00:32 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

נפילתו של לאנס אמרסטרונג, מותה של שנטל אקרמן, הזיופים של ג׳ונתן דמי

בן פוסטר מגלם את לאנס ארמסטרונג בסרט ״התוכנית״

בן פוסטר מגלם את לאנס ארמסטרונג בסרט ״התוכנית״

החגים מאחורינו ואיתם ההבנה שכנראה לעולם לא אספיק להשלים לכתוב על כל סרטי פסטיבל חיפה שראיתי. אני רק מקווה שתהיה לי הזדמנות אקטואלית להתייחס לכמה מהם בעתיד פה או שם (ובעיקר ל״הברית החדשה לגמרי״ של ז׳אקו ואן דורמל, סרט מרציפן, כולו ממתקים, ואחד הסרטים השמחים והמקסימים שראיתי בפסטיבל, שהיה ברובו עגום ומדכא, כדרכם של פסטיבלי קולנוע).

עכשיו חוזרים לשגרה, אז לפחות ננסה להדביק את הפער עם הסרטים המוצגים בקולנוע ושלא הספקתי לכתוב עליהם. דיברתי על שבעה סרטים חדשים בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן.

הנה מקבץ ביקורות קצרות:

״התוכנית״. במאי: סטיבן פרירס

מצד אחד, זה מתבקש לעשות סרט על פרשת לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים שהיה במהלך העשור הראשון של המילניום הנוכחי שבע פעמים אלוף הטור דה פראנס עד שהוא הודה לפני שלוש שנים שהוא עשה את זה תחת השפעת סמים משפרי ביצוע. ואם כבר סרט המבוסס על סיפור אמיתי, נדמה שסטיבן פרירס הוא האיש לפנות אליו, אחרי ״פילומנה״ ו״המלכה״. במבט מבחוץ, נדמה ש״התוכנית״ אמור היה להיות הסרט הדפניטיבי שעוסק בעלייתיו וירידותיו של ארמסטרונג – פרירס כבמאי, אנשי ״וורקינג טייטל״ כמפיקים וג׳ון הודג׳, התסריטאי הכמעט קבוע של דני בויל (״טריינספוטינג״) על העיבוד. אז למה יש לסרט הזה ניחוח לא נעים של אקספלויטיישן? של סרט שנעשה מהר כדי לנטוע דגל ולהגיד, ״היינו שם קודם״? ״התוכנית״ מבוסס על ספרו של העיתונאי הבריטי דיוויד וולש, מי שסיקר את הטור דה פראנס וחשף את שקריו של ארמסטרונג. ולכן, מבעד לפרספקטיבה הזאת, אנחנו מקבלים דמות מאוד חד מימד של פסיכופט עם אובססיה הרסנית לניצחון. בתור דוקו-דרמה, הפורסת את כרוניקת האירועים, ועושה את זה בזריזות ויעילות מסוימת, ״התוכנית״ הוא סיכום שיעור לא רע, למי שהחמיץ את כתבות המגזין, הפרופילים בתקשורת, סרטי התעודה ושאר האזכורים של הפרשה בשנים האחרונות. אבל אני חושב שמגיע לנו ולארמסטרונג טיפול קצת פחות רדוד. אין לי מושג מי האיש, ואני לא מספיק עוקב אחר או מתעניין בספורט הרכיבה כדי לתת ספקולציות משל עצמי, אבל אני משוכנע בכך שארמסטרונג הוא דמות הרבה יותר מורכבת ומרתקת מזו שהודג׳ ופרירס מתארים בסרט. פרירס יצר דמות יהירה מאוד, אבל נדמה לי שהוא החמיץ דמות טראגית. כמו שסטיב ג׳ובס זכה בתוך שנתיים לשני סרטי עלילה (ולסרט תיעודי מאת אלכס גיבני, האיש שכבר תיעד את לאנס ארמסטרונג ב״השקר של ארמסטרונג״), הראשון היה קורקטי ורדוד והשני (אני מקווה) לא, כך אני מקווה שגם לאנס ארמסטרונג יקבל טיפול חוזר. סרט של דני בויל עם תסריט מאת ארון סורקין נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל.

ריימונד אמסלם ב״סוף עידן התמימות״ של וידי בילו

ריימונד אמסלם ב״סוף עידן התמימות״ של וידי בילו

״סוף עידן התמימות״. במאית: וידי בילו

חידת טריוויה מהעתיד: איך קוראים לסרט הישראלי התקופתי מ-2015 המתרחש בירושלים, שביימה במאית ועוסק באישה שערב מלחמה לאט לאט מתחילה לאבד את האיזון הנפשי שלה? לא, לא ״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן. זהו ״סוף עידן התמימות״ שביימה וידי בילו. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים (שנתיים!), אז קראו לו ״פלסטלינה״, שזה שם מקסים בעיניי. אני, כזכור, לא יודע כלום על הפצה, אבל בחיי שאין לי מושג למה הסרט ישב שנתיים על המדפים ופתאום צץ לפני שבוע בבתי הקולנוע עם שם חדש. שירים ידיים מי שחושב ש״סוף עידן התמימות״ הוא שם מסחרי וטוב יותר מ״פלסטלינה״. ובכל מקרה, זה המצב. יש משהו בוסרי ולא לחלוטין גמור ב״סוף עידן התמימות״, אבל יש בו גם משהו מקסים ועדין מאוד, שהולך והופך מטריד ככל שהסרט נמשך. הסרט מתרחש כולו בבית דירות ירושלים, סמוך לקו התפר, ב-1966, מלחמת ששת הימים באופק. ריימונד אמסלם מגלמת אשה שהולכת ומתכנסת ומשתבללת לתוך עצמה, בשעה שבתה המתבגרת מתחילה לגלות סקרנות כלפי העולם. הסצינה הראשונה של הסרט מקסימה, ומציגה את שיתוף הפעולה בין בילו ובין הצלם שי גולדמן, שמעניק תחושת ריחוף לכל השוטים. כאמור, לא הכל עובד, ולרגעים זה מלאכותי מדי, אבל יש בסרט הזה משהו פריך שראוי לתשומת הלב.

״ריקי והפלאש״. במאי: ג׳ונתן דמי

ג׳ונתן דמי זכה באוסקר על בימוי ״שתיקת הכבשים״, דיאבלו קודי זכתה באוסקר על כתיבת ״ג׳ונו״, קווין קליין זכה באוסקר על תפקידו ב״דג ושמו וונדה״ ומריל סטריפ זכתה בשלושה אוסקרים. בשביל סרט שכל קודקודיו מחזיקים בבתיהם יחד ששה אוסקרים, למה ״ריקי והפלאש״ הוא סרט כה בינוני? (האזינו לשיר מפסקול הסרט בפודקאסט שלי).

אני חוזר בפודקאסט לעיון נוסף בסרט ״The Martian” (או בשמו העברי: ״הבוטניקאי שגידל תפוח אדמה מהצואה של עצמו״), שמסתמן כלהיט ענק בארה״ב וגם בישראל, מנגן קטע מהפסקול ותוהה האם בזאת הוסרה הקללה מעל סרטי מאדים, בעקבות הכשלונות של ״המשימה מאדים״ של בריאן דה פלמה, ״דרושות אמהות במאדים״ ו״ג׳ון קרטר איש המאדים״.

===================

על ״אייזנשטיין בגואנאחואטו״, סרטו החדש של פיטר גרינאוויי, כתבתי כבר מפסטיבל חיפה – סרט שחלקו מבריק וחלקו מביך (ובהתבוננות לאחור, נראה לרגעים הרבה יותר כמו סרט של קן ראסל מאשר סרט של גרינאוויי). אני התמוגגתי מהעיסוק של גרינאוויי בקולנוע, סוף סוף. אבל זה גם סרט שעוסק במיניות. אני לא יודע אם יש לנתון הזה איזשהו רלוונטיות לביוגרפיה של אייזנשטיין או ליצירה שלו, אבל על פי גרסתו של גרינאוויי, הביקור של סרגיי אייזנשטיין במקסיקו עורר את יצריו שהיו חבויים עד לאותו רגע, ובסצינה ארוכה ומפורטת ונועזת מאוד הוא מאבד את בתוליו למדריך המקסיקני המשכיל שלו. חיבור בין גוף ושכל, אני מניח. בין יצירה ובין יצר. בכל מקרה, בזכות הקודה העלילתית הזאת תוכלו לראות את הסרט היום (רביעי) וביום שישי בסינמטק תל אביב, במסגרת הקרנה מיוחדת הפסטיבל התל אביבי לקולנוע גאה.

====================

שנטל אקרמן

שנטל אקרמן

אחר הצהריים הגיעה הידיעה שהבמאית שנטל אקרמן, אחת היוצרות הגדולות של הקולנוע הצרפתי בימים פוסט הגל החדש, הלכה לעולמה, ככל הנראה מהתאבדות. היא היתה בת 65 ובדכאון. סרטה האחרון, ״לא סרט ביתי״, משובץ להקרנה היום בפסטיבל ניו יורק. רטרוספקטיבה מסרטיה ויצירות האמנות שלה מתקיימת בימים אלה בלונדון.

ב-1975, כשהיא כמעט בת 25, ביימה אקרמן, בת להורים ניצולי שואה, את הסרט הכי מפורסם שלה, ״ז׳אן דילמן״, העוקב במשך שלוש שעות ועשרים דקות אחר שלושה ימים בחייה של עקרת בית בלגית. אני משאיר את ההספדים המפורטים לעמיתיי, כי אני באמת חושב שכמעט כל אדם על פני הכדור הזה אוהב את סרטיה של אקרמן יותר ממני. אבל אני כן יכול להגיד שני דברים לזכותה. האחד, דומני ש״ז׳אן דילמן״ הוא אחד הסרטים שהכי השפיעו על הקולנוע הישראלי. אי אפשר לראות את ״אור״ של קרן ידעיה בלי לחשוב עליו, או את הסרטים שביימו האחים אלקבץ, או רפאל נדג׳ארי או את ״פתח תקווה״ ו״אני אשתה את דמעותי״ של תום שובל, ועוד ועוד (ולמעשה, כשאני חושב על זה, גם ב״סוף עידן התמימות״ שהוזכר לעיל יש משהו מ״ז׳אן דילמן״).

הדבר השני הוא שאקרמן, בסרטיה המוקדמים, הבינה את ז׳אן לוק גודאר יותר טוב מכולם. היא ידעה ליצור סרטים בהשראתו שהיו לא רק הומאז׳ים, אלא ממש נובעים מתוך אותה חשיבה קולנועית (האגדה מספרת שאקרמן החליטה להפוך לבמאית כשראתה בגיל 15 את ״פיירו המשוגע״ של גודאר).

הנה, באדיבות דף הפייסבוק של חן שיינברג, שני סרטים קצרים שביימה אקרמן. הראשון, מ-1968, הוא סרטה הראשון (והיא בת 18), שנקרא ״אפוצץ את עירי״, ובו נעשה צעירה ועליזה למראה מתכוננת להתאבדותה:

וזה סרט קצר שלה מ-1984 שנקרא ״אני רעבה, אני קפואה״. גם הוא גודארי מאוד, ועם חוש הומור (רק מסתיים שלוש דקות מאוחר מדי).

נושאים: ביקורת, בשוטף

תגובה אחת ל - “נפילתו של לאנס אמרסטרונג, מותה של שנטל אקרמן, הזיופים של ג׳ונתן דמי”

  1. עמית איצקר 7 אוקטובר 2015 ב - 7:18 קישור ישיר

    הסרט הקצר של תום שובל נקרא “אני אשתה את דמעותיי”


השאירו תגובה