30 ספטמבר 2009 | 11:31 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

"עג'מי", טייק 2

כשראיתי את “עג’מי” לפני שלושה חודשים כתבתי עליו כמה מילים. נתתי לזמן לעבור, לתמונות לשקוע, לתחושה שראיתי משהו שהיה בו גם משהו פרוע מאוד אבל שיש בו גם משמעת גדולה לחלחל פנימה, ובביקורת שלי (בבוקסת הביקורת הקטנה במדור) מלפני שבוע ב”פנאי פלוס” ניסיתי לזקק עוד כמה משפטים על הסרט. זה היה הטייק הראשון. זה הטייק השני:


פורסם ב”פנאי פלוס”, 2.9.2009


“עג’מי” הוא פלא. שנים שאני שומע על הסרט הזה שמצטלם ונערך, ובתחילה קראו בכלל “רוסון”. מצד אחד  אמרו לי “שים עליו עין”; מצד שני, כשסרט נמצא כל כך הרבה זמן בעבודה אתם מתחילים לחשוד שאולי משהו שם השתבש ומנסים לשבור את הראש כדי לתקן אותו. אז לא: השנים האלה לא הזיקו לסרט, אלא גילפו אותו לחדות מקסימלית. האנרגיה העצומה של הצילומים הצליחה להשתמר בכל השלבים. והמורכבות של התסריט לא נפגמה. וכך “עג’מי” מתגלה בכל פניה שלו כדבר והיפוכו. אתם מצפים לדבר אחד, וחוטפים דבר אחר. נדמה בתחילה שזהו אולי סרט פוליטי על ישראלים וערביים. ולא, “עג’מי” הוא בראש ובראשונה סרט גנגסטרים, דרמת פשע אלימה. הקונפליקט הישראלי-ערבי הוא רק אחד הפקטורים בעלילה הסבוכה ומרובת הדמויות בסרט, שבכלל מתחיל בסיפור של נקמת דם בין שתי חמולות ערביות.

זה מתחיל בסיפורו של צעיר ערבי מיפו שנרדף על ידי משפחה ערבית מרמלה, שרוצה לנקום מעשה פשע שעשה קרוב משפחה של הצעיר. זה ממשיך עם שוטר שאחיו החייל נחטף, והוא אמור להיות שומר הסדר והחוק בשכונה היפואית, כשבטנו מלאת זעם. זה מסתעף לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מוסלמי ובחורה נוצריה. ומשתרג לסיפורים של שב”ח שמנסה לגייס כסף ושל ערבי יפואי שמת להתחפף מהשכונה ולעבור לצפון תל אביב ומסתבך עם חבילת סמים. וגם בלי תקתוק של שעון עצר ברקע, כל הדמויות והסיטואציות האלה מתחילות להיראות כמו חבית אבק שריפה אחת גדולה שבכל רגע עשויה להתפוצץ. ומה שמפעים ב”עג’מי” היא שהסרט הזה מצליח להיות גם חברתי וגם פוליטי, מבלי להגיד דברים מפורשים. הכיבוש לא מוזכר. הדיכוי לא מוזכר. חוסר הצדק לא מוזכר. כולם מנסים לשרוד. ויותר מזה, וזה הדבר הכי נפלא בסרט הזה: כל הדמויות בסרט, מוצגות באופן חיובי. גם הדמות הכי אלימה, הכי נפיצה, הכי טעונה, מוצגת כמישהי שעמוק בפנים פועלת מתוך מניעים שנראים לה, על פי תפיסת עולמה, כחיוביים והוגנים. וכולם הם או בנים טובים להוריהם, או הורים טובים לילדיהם. ועל הדרך – ואולי גם מתוך אותן תכונות חיוביות – הם גם עושים דברים איומים, בין אם הם יוזמים שפיכות דמים, נגררים אליה, או מתפרצים ברגע של חוסר שליטה ושיקול מוטעה. הפסיפס האנושי הזה, דווקא בגלל שהוא מתואר באופן אוהד וחיובי, מגביר את הפסימיות הטראגית של “עג’מי”. נדמה ששפיכות הדמים, האלימות, הסמים, הפשע – כולם מוכתבים על ידי איזשהו מצב, שלא מוזכר בסרט, שכולם (יהודים, נוצרים, מוסלמים) נקלעו לו, ואף אחד לא יצליח לצאת ממנו בחיים. דווקא בגלל שהסרט הזה פועל מתוך העולם הקולנועי הז’אנרי, של סרטי הגנגסטרים והפשע (המייצגים את הטרגדיות היווניות של זמננו), ולא מתוך הקולנוע הפוליטי, הרי שההדהוד שלו נשמע חזק וצלול יותר. הוא גם מצליח להפוך איזור שנמצא בלב המדינה, ממש לא באמצע שום מקום, מקום שהקהל הרחב עשוי לזהות את נופיו, חופיו, מאפיותיו ומסעדותיו – לא שכונת מצוקה ברמלה או מחנה פליטים בשטחים, אלא כמה רחובות מרחק הליכה (ארוכה) ברגל מדיזנגוף סנטר, מטרים מגלי צה”ל, איזור שהעירייה הנוכחית חולמת ושואפת לפנות אותו מתושביו הערביים ולהפוך את הקרקעות הסמוכות לים לאיזורי מגורים ליאפים החדשים (גם זה מאוזכר בסרט ברמיזה אלימה). כך שאולי יש כאן בכל זאת התייחסות מפורשת לכיבוש וסכסוכי טריטוריה, אבל מהקונטקסט הכללי/חברתי, שהוא הציפוי והמסיכה לדיכוי הפוליטי – דיכוי של אזרחים, שקורבנותיו הם בני כל הדתות. ולכן “עג’מי” הוא תיאור סוחף, סוער, בוער של פצצה מתקתקת שנדמה שלא משנה איזה חוט נרצה לחתוך כדי לנטרל אותה, זה יהיה החוט שיביא לפיצוצה.

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “"עג'מי", טייק 2”

  1. מישהו 30 ספטמבר 2009 ב - 12:48 קישור ישיר

    “אנשים פשוטים” של אפאטו נגנז!

  2. אסף 30 ספטמבר 2009 ב - 15:04 קישור ישיר

    אוף טופיק – אני פשוט יודע שאתה מתעניין בנושא.
    פרוייקט של ההפינגטון פוסט על תרגומים הזויים לשמות של סרטים אמריקאים.
    אנחנו לא לבד בעניין, למרות שכבר בעמוד הראשון הכותב מאוד משועשע מהתרגום שיצא בסוף “גשם של פאלאפל”
    http://www.huffingtonpost.com/2009/09/30/lost-in-translation-the-f_n_303747.html

  3. אסף 30 ספטמבר 2009 ב - 15:08 קישור ישיר

    פתאום אני רואה שיש שם קרדיטים לסינמסקופ באנגלית. כבוד

  4. אסף אחר 30 ספטמבר 2009 ב - 15:32 קישור ישיר

    יאיר, לא הסברת בביקורת שלך למה מבחינתך התסריט מורכב? מבחינתי התסריט מאוד פשוט ואפילו פשטני. הוא הדברים היחידים שתופסים בסרט הם רגעי הדרמה היאינטנסיבים, אבל אני לא רואה איזשהי תמונה גדולה שנוצרת מהחיבור בין הסיפורים. ניתן לסכם את זה ב-“הכל בסוף ניהיה רע”.

    מעבר לכך שהסרט לא ריגש אותי בשום שלב, לא הצלחתי לזהות שום עומק בסרט הזה, גם לא עומק אינטלקטואלי.

    אני חושב שמדובר בסרט דידקטי דווקא, למרות שכל הדמויות שלו הם גם טובות ורעות באותה המידה, אבל לבמאי אין דבר להגיד על הסיטואציה אליה הן נקלעות מלבד סופה הטרגי.

    אפשר להגיד שהסרט צופה בחיים מן הצד, אבל הוא בעצם מתערב מאוד ויוצר מציאות פלקטית בשרשרת ארוכה של טרגדיות מעניינות פחות או יותר ומכתיב לנו בצורה הבוטה ביותר שמן הקלחת הזאת שנקראה האנושות יוצא רק רע.

  5. סטיבי 30 ספטמבר 2009 ב - 16:17 קישור ישיר

    “אנשים מצחיקים”, התכוונת. למה סימן קריאה כאילו זה מפתיע?

  6. ג'יי 30 ספטמבר 2009 ב - 16:37 קישור ישיר

    האמת, די מפתיע. לא הפיצו את רוב הסרטים של אפטאו וסנדלר בארץ עד עכשיו?

  7. יוס 30 ספטמבר 2009 ב - 21:43 קישור ישיר

    “אסף אחר” כתב פה כמה דברים באמת מדהימים. ממליץ לו בחום לבלות כמה לילות בבילעין, בג’נין, בשכונות בעכו או בשכונת עג’מי ביפו. אולי יבין דבר או שניים על הקלחת הזאת שנקראת האנושות ויבוא עם מסקנות על איך אפשר להציג אותה באור חיובי, עמוק ואינטלקטואלי.

    העומק של הסרט עג’מי הוא עומק הפצעים והיריות שסופגים הגיבורים שלו. שום דבר אחר לא באמת משנה.

  8. רק הוא יעשה את זה כמו שצריך. 30 ספטמבר 2009 ב - 23:38 קישור ישיר

    את עג’מי-2 כבר יביים כריס מרקר.

  9. אסף אחר 1 אוקטובר 2009 ב - 10:44 קישור ישיר

    יוס, כתבת תגובה דמגוגית ומתגוננת וענית לי על אפס שאלות.

    אני אלך לי בנתיים לבלות בג’נין ובבלעין כדי להבין שהסרט בעצם מצויין

  10. רותם 1 אוקטובר 2009 ב - 14:29 קישור ישיר

    אסף אחר, התשובה שלך נמצאת בשאלה/תיאור שלך: ” אני לא רואה איזשהי תמונה גדולה שנוצרת מהחיבור בין הסיפורים. ניתן לסכם את זה ב-”הכל בסוף ניהיה רע”.
    אז אולי לא מוצא חן בעיניך, אולי פשטני מדי- אבל בסוף הכל נהיה רע – הוא תמונה גדולה. ואולי בזאת כוונתו של יוסי בכך שתסע למקומות כאלה או אחרים. הסרט מצליח להעביר את התחושה שהמקומות הללו מעבירים. אם זה לא בעיניך הופך את הסרט לטוב אז הדרישות שלך מסרטים די גבוהות. מאחר והסרט עוסק ב”חיים” לא תמיד צריך עומק אינטלקטואלי. יש דברים שנמצאים על פני השטח ומספיק רק לדעת להראות אותם.
    והעובדה שאף דמות היא לא רעה או טובה כמו שאתה אומר, בדיוק מעיד על כך שהוא לא דידקטי וליוצריו יש אימרה על המצב ועל הדמויות.
    אני לא חושב שהוא מופתי, גאוני, יצירת מופת, אבל הוא סרט מצוין ואפקטיבי. שלא לדבר על אופי העשייה הייחודי שלו, שאותי אישית תמיד מרשים בסרטים בישראל.

  11. Mr. Kate 1 אוקטובר 2009 ב - 16:19 קישור ישיר

    אני חושב שלהגיד שהסרט נגמר בכך שהכל בסוף נהייה רע מגמד את המסר האמיתי. אולי אני מושפע מהטרגדיה היוונית, אבל נראה שיש כאן דמויות שמנסות להלחם נגד הגורל שלהם. מנסות להפוך לאקטיביות ולשפר את חייהן, אולם הזרם האדיר של החיים מחזיר אותן כל הזמן אחורה ואחורה. ממבט לאחור אני מרגיש שהדמויות מתנהגות טיפה כמו מדוזות-נלחמות את מלחמת השווא שלהן נגד ההיסחפות לחול.

  12. עופר 1 אוקטובר 2009 ב - 16:38 קישור ישיר

    ***הודעה זאת מכילה ספוילרים***

    בעיני לא רק שעג’מי עמוק ופיוטי, הוא גם הדגמה מובהקת לדיונים עמוקים בפילוסופיה של בחירה חופשית, ואמת סוביקטיבית.
    אכן אין רעים בסיפור – זאת הצופה מבין מעמדת “אלוהים”, כי יש בהחלט רעים בעיני _הדמויות_. והטרגדיה היא שהן רואות רק חלק מהמציאות, _רק חלק_, כי הן שבויות בנקודות המבט המאוד אישית שלהן. הסרט מתעלה על עצמו כאשר הוא כופה על הצופה את אותה מערכת בדיוק, בו הוא חווה סיטואציה בצורה חלקית, ואז, רק בהמשך מבין את גודל הטעות, כאשר אמיתות נוספות נחשפות. לא פחות מגאוני בעיני. אבל זו רק האמת שלי. 🙂

    אסף אני חושב שאתה מבקש או שואל שאלות שאיש לא יוכל לספק לך מהסיבה הפשוטה שאומנות זה לא מתמתיקה, ומי שירצה לקטול או לזלזל (כי לא הבין, או כי לא התחבר, מכל סיבה שהיא) יוכל לעשות זאת בקלות. אתה רוצה נוסחא או מעבדה שמוכיחה שהסרט עמוק? אין. אתה יכול רק להכיר בעובדה שלא מעט אנשים מהופנטים מהיצירה הזו, ונדמה לי שלא כולם מטומטמים מוחלטים.

  13. רותם 1 אוקטובר 2009 ב - 17:02 קישור ישיר

    דווקא ה”טעות” המדוברת היא בעייתית: כי לא משנה מי נפגע פיזית, כולם נפגעים בצורה כזו או אחרת. וההטעיה הזו לא תרומת בעיני, ההפך היא מעיקה ולא בהכרח תורמת לסך האפקט שתיארת לפני.

  14. עופר 1 אוקטובר 2009 ב - 17:25 קישור ישיר

    רותם זה שכולם נפגעים כך או אחרת לא משנה את מה שתיארתי. האפקט שעולה מההשלמות לסיטואציה ברור בעיני. אבל שוב, זה לא מתמטיקה ואפשר להתווכח עד מחר. אם בא לך תעיין בביקורת של יהודה סתיו, שלי אישית עזרה לבטא את מה שכתבתי למעלה.

    אגב, אני חושב שחוויתי חוויה דומה למה שיאיר תיאר… בזמן הצפיה יש תחושה שיש בסרט הזה סוג של מסר חשוב, שנמצא שם ושצריך לחלחל כדי שנבחין בו.

  15. דרורית 1 אוקטובר 2009 ב - 18:34 קישור ישיר

    ראינו את “עג’מי” היום בלב תל אביב. הקרנה של 14:00 בצהריים. יום חמישי רגיל, אולם כמעט מלא (כולל מישהי שבאה עם התינוק שלה. דווקא היה שקט, ולקראת הסוף פעה בבכי, יתכן שהיה מושפע מהאירועים על המסך).
    בסיכום סופי – סרט חזק, סוחף, מייאש. (נזכרתי ב”פישוטה” הברזילאי – ובסיפור של הכוכב הראשי, הילד והסוף הטראגי שלו גם מחוץ למסך, ותהיתי מה קורה עם הגיבורים של “עג’מי” בחיים האמיתיים.)

  16. יוני 3 אוקטובר 2009 ב - 11:36 קישור ישיר

    ראיתי אתמול, עדיין מתאושש…

    ****ספויילר****

    בביקורת הראשונה שאלה מגיבה בשם רעות איך השעון מגיע לשב”ח. זה די פשוט, השב”ח מכפר ליד שכם, קרוב ל”חייל”.

  17. נגה 24 אוקטובר 2009 ב - 22:02 קישור ישיר

    “עג’מי” הוא תיאור סוחף, סוער, בוער של פצצה מתקתקת שנדמה שלא משנה איזה חוט נרצה לחתוך כדי לנטרל אותה, זה יהיה החוט שיביא לפיצוצה”.

    בדיוק זה. לא – סרט גנגסטרים שהסכסוך הוא רק עוד פאקטור אחד בו.


השאירו תגובה ל - יוני