מאחורי הסורגים
רוג'ר אייברי, שותפו של קוונטין טרנטינו לתסריט ולאוסקר של "ספרות זולה" ושותפו של ניל גיימן לתסריט של "בייוולף", יבלה את השנה הקרובה של חייו בבית הכלא, אחרי שהורשע על פי הודאתו נהיגה בשכרות שהובילה למותו של נוסע בתאונת דרכים. התאונה קרתה בינואר 2008, כשאייברי, אשתו, ואורח שלהם מאיטליה, יצאו מארוחת ערב במסעדה ונכנסו למכוניתו של אייברי אחרי חצות, לנסיעה בת כמה דקות מהמסעדה לבית משפחת אייברי. בנסיעה הקצרה הזאת איבד אייברי שליטה על הרכב והתנגש בעמוד. האורח האיטלקי, אנדריאס זיני, נהרג במקום, ואשתו של אייברי נפצעה. אשתו של ההרוג נסעה במכונית מאחוריהם. למרות שגזר הדין המקסימלי על תאונה קטלנית בעת שכרות הוא 12 שנה, השופט הסתפק בשנת מאסר אחת וחמש שנות מאסר על תנאי אחרי שהתרשם מכך שאייברי הביע חרטה, והגיע להסדר פיצויים עם אלמנת ההרוג, על סך 4 מיליון דולר. עורך דינו של אייברי מקווה להשיג לו תנאי מאסר כאלה שיאפשרו לו להמשיך לעבוד על תסריטים שכבר הוזמנו ממנו.
אייברי גם ביים סרט בשם "להרוג את זואי". אני חושב שבמאים צריכים לחשוב טוב טוב על השמות שהם נותנים לסרטים שלהם, ותוהה איך היו נראים חייו של אייברי אם היה קורא לסרט השודים האלים עם איתן הוק אריק סטולץ וז'ולי דלפי "הבריאות הטובה והחיים המאושרים של זואי".
============
ובינתיים, בשוויץ: רומן פולנסקי עדיין עצור.
אלא שבמקרה, יממה לפני המעצר סיפר ברט ראטנר ("שעת שיא", "X מן 3 ") שהוא יפיק למרינה זנוביץ סרט המשך לסרט התיעודי שלה, "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק". סרט ההמשך אמור לכלול ראיון עם פולנסקי עצמו – ראיון שלא בוצע לבסוף לסרט הראשון – ודיווח על ההתפתחויות בפרשה בעקבות הסרט הקודם. וכל זה קרה לפני המעצר, כעת בוודאי שסרט ההמשך הפך דרמטי יותר. ראטנר ופולנסקי מיודדים כבר שנים. ראטנר ליהק את פולנסקי לתפקיד משנה ב"שעת שיא 3 " ופולנסקי לקח את ראטנר (היהודי) לביקור באושוויץ.
=============
תוצאות המחקר על ההרגלים של צופי הקולנוע באמריקה, שפורסם אתמול ב"וראייטי", נראים על פניהם די ברורים מאליהם, כמעט בנאליים, למי שחי את חייו און-ליין: הקהל הצעיר מבלה את רוב הזמן באינטרנט, ברשתות חברתיות, ושם הם מחליפים מידע על סרטים, סרט שאין לו נוכחות באינטרנט וברשתות חברתיות כאילו לא קיים בכלל, לביקורות אין ממש השפעה על רוב קהל הצופים. ובכל זאת: החשיפה הגדולה ביותר של הקהל לקיומו של סרט חדש היא באמצעות הטריילרים בטלוויזיה דווקא. נדמה שהאולפנים באמריקה כבר די הפנימו את המידע הזה. אבל בארץ, נראה לי שרוב המפיצים עדיין חיים בעולם נטול אינטרנט (חוץ מקולנוע לב, המפיץ/רשת היחיד שעושה עבודת שיווק ופרסום מרשימה מאוד – וכנראה גם די אפקטיבית – באינטרנט). כשאני קורא בטוויטר מישהו שואל מה זה בדיוק ה"צעצוע של סיפור" החדש והאם זה בעצם כבר חלק 3, וכשאני קורא כאן באתר תהייה למה אין זכר לקיומו של סרט חדש של ברוס וויליס, אני מבין שיש עדיין מפיצים שחיים בעידן האבן, שמפרסמים בעיקר בעיתוני סוף שבוע ובשלטי חוצות, מתעלמים מאינטרנט, ואפילו הספוטים בטלוויזיה הם לא יותר מהודעות חסות באורך 5-10 שניות. עלוב.
ובינתיים, אנגליה היא הכלכלה הגדולה הראשונה בעולם בה היקף הפרסום באינטרנט עקף את היקף הפרסום בטלוויזיה.
============
"לקחת את וודסטוק" פותח בשבת את פסטיבל חיפה – ויוצא במקביל להפצה מסחרית – ול"הוליווד ריפורטר" אומר אנג לי שהוא לא מבין למה אף אחד באמריקה לא הגיע לראות את הסרט. אני דווקא יודע למה.
==========
"What's Up Fatlip" הקצר (3 דקות) של ספייק ג'ונז במלואו לשבוע.
משהו שמטריד אותי מאתמול בלילה אחרי הצפיה בע'גמי , למה הוא זכה בפרס המוסיקה ? לא מצאתי שום דבר מיוחד .האם חברי האקדמיה יותר להבחין במוסיקה שבסרט הרי שנה שעברה בחרו באיים אבודים שלא היתה שם מוסיקה מקורית בכלל השנה בע'גמי , לפי מה חברי האקדמיה בחורים? אולי כדאי לבטל את הפרס הזה כי גם ככה הם לא מצליחים לשפוט .
להרוג את זואי בכיכובם של ז'ולי דלפי ואריק סטולץ לא אית'ן הוק, הוק ודלפי שיחקו יחד בלפני ואחרי השקיעה. שנה טובה
לא אנגליה כי אם "בריטניה", או "המממלכה המאוחדת". בריטניה (או ליתר דיוק, "בריטניה הגדולה") היא האיחוד בין אנגליה ההיסטורית, ויילס וסקוטלנד, שנוצר במאה ה-18, ואיחד את האיים הבריטיים לישות פוליטית-מדינית אחת. הממלכה המאוחדת הוא השם הרשמי הנוכחי, אחרי שבמאה ה-19 צפון-אירלנד סופחה גם היא לממלכה.
לא שאני חושב שמישהו מקוראי הבלוג עלול להפגע, אבל לידע כללי רצוי לדעת שהשימוש במונח "אנגליה" ביחס לכלל הבריטים עלול לפגוע בסקוטים, בוולשים ובאירים שביניהם.
נ.ב. זה שימושי, למשל, אם אתם מגיעים לפסטיבל קולנוע, ובא לכם לשאול את קן לואץ' איך הוא לא מתבייש לקבל מימון ממלכתי מממשלת בריטניה, בזמן שחיילי הממלכה הורגים אזרחים בעיראק ובאפגניסטן בכמויות שגורמות לסכסוך הישראלי-פלסטיני להיראות כמו יום ראשון אביבי באוקספורד.
הבנתי ש goodbye solo מוקרן בחיפה וכדאי מאוד לראות אותו. סרט צנוע, משוחק מצוין ונוגע ללב.
הקצר של ג'ונז הוא 30 דקות לא 3 דקות.