״ג׳וי״ ומטאטא הפלא

חג המולד הגיע, ובשלוש השנים האחרונות זה אומר שהגיע הזמן לסרט חדש מאת דיוויד או. ראסל – שנה אחרי ״חלום אמריקאי״, שנתיים אחרי ״אופטימיות היא שם המשחק״ עכשיו מגיע ״ג׳וי״, וזו השנה השלישית ברציפות שאני מביט בסרט ולא יודע מה לעשות עם ראסל. ומכיוון שהוא חוזר על עצמו ללא הרף, לא נותר לי אלא לעשות כמוהו.

״מה עושים עם דיוויד או. ראסל? האמריקאים, ברגע זה, פשוט מאוהבים בו, ובחיי שאני לא מבין למה,״ כתבתי לפני שנה, ״אם בתחילת שנות האלפיים חיבבתי את ראסל בזכות ׳שלושה מלכים׳ ו׳אני (לב) האקביז׳, שהיו שנונים למדי, הרי שבעת האחרונה קשה לי איתו יותר ויותר. ראסל יוצר סרטים כעורים וצעקניים, ולמראה ׳אופטימיות׳ ו׳חלום׳, המתויגים כקומדיות משום מה, אני גם תוהה האם יש לו חוש הומור״.

עכשיו מגיע ״ג׳וי״ – עם אותה חבורת שחקנים (ג׳ניפר לורנס, רוברט דה נירו, בראדלי קופר), עם אותו פורמט הפקה (מצלמים בפברואר, מפיצים בדצמבר) – וממשיך את רצף התסכולים. אני באמת ובתמים לא מבין מה דיוויד או. ראסל עושה, ולמה יש שחושבים שהוא מבריק.

יש רגעים כאלה, כשאתה יושב וצופה בסרט ולא מבין למה הסרט נראה כמו שהוא נראה, איך נוצר הברדק הזה שנראה על המסך, ואז מגיעים הקרדיטים בסוף והתעלומה נפתרת: ארבעה עורכים. זה אף פעם לא עדות טובה כשלסרט אחד היו ארבעה עורכים. על פי רוב זה סימן לאחד משני תרחישים: או שההפקה היתה כל כך לחוצה בזמן שהם הושיבו ארבעה עורכים לערוך את הסרט במקביל; או – וזה נפוץ יותר – שאף אחד משלושת הראשונים לא הצליח לפצח את הסרט והעבירו אותו מיד ליד. התוצאה המובהקת היא ש״ג׳וי״ באמת נראה כמו שלושה סרטים שונים. הראשון משונה ומקושקש, שני האחרים שמרנים ונוסחתיים.

המפיץ הישראלי שנתן לסרטו הקודם של ראסל את השם הבנאלי ״חלום אמריקאי״ הבין אותו נכון. זה באמת החוט המקשר בין רוב סרטיו של הבמאי: סיפורם של אנשים קטנים, זניחים, לרוב אומללים, שמנסים בכוח להשיג את מה שהחלום האמריקאי הבטיח להם – סיכוי להצלחה והמרדף אחרי האושר. בתוך הסיפור הגדול הזה מסתתר קו עלילה ממוקד יותר, שחוזר אצל ראסל בשלושה סרטים, ״אני (לב) האקביז״, ״חלום אמריקאי״ ועכשיו ״ג׳וי״: סיפורם של יזמים לא שגרתיים, אנשי עסקים שאין להם מושג בעסקים ועושים הכל הפוך.

״ג׳וי״, כמתבקש מסרט ציני, הוא סרט על אשה שקוראים לה ג׳וי, אבל אין בה שמחה. זהו סיפורה האמיתי של ג׳וי מנגנו, האישה שהמציאה את מגב הפלא – מעין מטאטא לספונג׳ה שאפשר לסחוט אותו מבלי לגעת בסחבה. ג׳וי היא מאותם אנשים שאנחנו לא מצפים שיהיה סוף טוב לסיפור שלה: היא בחורה חרוצה שקבורה תחת המשפחה המפורקת, הלא מתפקדת, האקסצנטרית והמאוד צעקנית שלה (באופן כללי ״צעקני״ הוא סגנון הבימוי העיקרי של ראסל). הדמויות בחייה של ג׳וי הם רסיסיה של משפחה מפוררת שתקועה יחד באותו בית – אמה, שסובלת מדכאון קליני שמשאיר אותה במיטה, מכורה לאופרות סבון (כמו דמות מסרטו של דיוויד בירן, ״סיפורים מהחיים״); סבתה, שמנסה לנהל את העולם; אביה בעל הפיוז הקצר; והגרוש שלה, שנשאר לגור בבית. בעוד כל הקרקס הזה מרעיש את עולמה של ג׳וי, חשבתי על כך שלראסל התסריטאי יש פה ושם רעיונות מקוריים ואידיוסינקרטיים שראסל הבמאי לא ממש מצליח לביים. האחים כהן היו עושים ממתקים מהדמויות המטורללות האלה, אבל ראסל מביים אותם ללא הומור. פול תומס אנדרסון של שנות התשעים היה מביים את התסריט הזה עם עזוז היסטרי ועם עוצמה בליסטית, אבל ראסל מחפש רגעים קולנועיים שמגיעים במינונים דלילים. למרות שהסרט מוגדר כקומדיה, ראסל מביים באופן חמור סבר שהופך את הדמויות שלו לקריקטורות בלתי ניתנות להזדהות.

אבל ג׳וי לא נואשת. יש לה רעיונות, ויוזמות, ופתאום – אאוט אוף דה בלו – היא ממציאה מגב חדש, וכאן מתחיל לו סרט אחר, המספר על מסעותיה של ג׳וי בתוך עולם העסקים האמריקאי. היא דג זהב בעולם של כרישים. כעלילת משנה מוצלחת בסרט, המתרחש בתחילת שנות התשעים, אנחנו לומדים על כך שסיפור ההצלחה של ג׳וי חופף לסיפור עלייתם של ערוצי הקניות האמריקאיים, שהופכים להיות הבית לכל האנשים הכמעט תמהונים, בין אם הם היזמים או הלקוחות. ״ג׳וי״ הוא סלט מתסכל של חלקיקי סרט, כל אחד במרקם ובתבלין אחר, שמנסה לספר סיפור גדול על ידי דמויות קטנות וזניחות מאוד, סיפור על מזל ועל עקשנות. אבל ל״ג׳וי״ הקולנועי אין את המזל ואת היוזמה של ג׳וי האמיתית, והסרט פשוט מתפרק למרכיביו הבנאליים ביותר.

אבל ג׳ניפר לורנס נהדרת.

ציוץ