״שמונת השנואים״, ביקורת
צילומי ״שמונת השנואים״. בסוף מתברר שהפקת הסרט היתה יותר מרתקת מהסרט עצמו
שמונת השנואים ועשר השנים. טרנטינו החדש כולל קטעים מהפסקול וחגיגות עשור לבלוג בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
כמה רעש הטרנטינו הזה עושה. ההצגה הכי טובה בסרטו החדש, ״שמונת השנואים״, אינה על המסך, אלא השנתיים שקדמו לבכורת הסרט, בהן טרנטינו התגלה כדרמה קווין לא קטן. זה התחיל בינואר 2014, כשהדראפט הראשון של התסריט דלף לרשת, כנראה על ידי הסוכן של אחד השחקנים. באפריל 2014 טרנטינו הכריז שהוא כל כך כועס על ההדלפה שהוא נשבע שלא לצלם את הסרט ובמקום זאת להוציא אותו לאור כספר. במאי 2014 הוא כינס צוות שחקנים על הבמה והפיק הקראה פומבית של התסריט. ולבסוף הוא הכריז שהוא כן יביים את הסרט. ואז התחילה הדרמה של שלב ההפקה: טרנטינו רצה לצלם את המערבון המושחג בפילם 65 מ״מ, במסך רחב מאוד, פורמט שרק 11 סרטים עשו בו שימוש עד כה, כולל ״בן חור״. ואז הוא ביקש שהסרט גם יוקרן בעותקי 70 מ״מ, אם אפשר, על פי פורמט הרוד-שואו של שנות הששים, שכולל אוברטורה והפסקה, ואז הוא הזמין את אניו מוריקונה להלחין את הסרט, שזה ביג פאקינג דיל, כי עד עכשיו טרנטינו לקח קטעים מוזיקליים מסרטים של אחרים, ופתאום הוא מוציא את מוריקונה הגדול מפרישתו ונותן לו להלחין מערבון, ממש כמו מערבוני הספגטי האיטלקיים שבזכותם התפרסם. בין אם זו דרמה סביב התסריט, ובין אם זו אמביציה ליצירת קולנוע מפואר של ימי עבר, טרנטינו דיבר בשפה שהלהיבה אותי. אני איתו: קולנוע צריך להיות גדול ועם מוזיקה סוחפת.
אלא שאז מגיע הסרט ופתאום כל הדרמה סביב הפקתו נראית שולית ומיותרת לסרט שיש בו משהו כמעט מרושל בכתיבתו ופיתוחו. היחס שלי לסרטיו של טרנטינו עולה ויורד. לעיתים הוא מבריק לעיתים הוא טרחן בלתי נסבל, לעיתים גם וגם. את ״ממזרים חסרי כבוד״ הערצתי, את ״ג׳אנגו חסר מעצורים״ אהבתי בהתחלה ושנאתי מהאמצע, ואילו ב״שמונת השנואים״, כמעט מהסצינה הראשונה הרגשתי שטרנטינו כתב את התסריט הזה עם מנוע כבוי שנכנע לכוח הכבידה של הגרפומניה שלו ולא מצליח לנצח אותה. לא רק שהדיאלוגים הפעם מלאים מניירות, אלא הסצינות חוזרות על עצמן, ונקודות מפתח עלילתיות מהפתיחה לא מקבלות צידוק בסיום. זה האיש שיש לו כבר שני אוסקרים על תסריטאות. לכתוב הוא יודע, בללהטט עם דיאלוגים הוא אשף. אבל אין לזה זכר הפעם.
70 מ״מ! אבל לא בישראל
טרנטינו כה בטוח בעצמו, שאני אפילו לא מציין כמגרעת את הדברים הברורים מאליהם, ובעיקר הנטייה שלו להאריך במקום לקצר. טרנטינו ניצח אותי ואני יודע לצפות שכל סרט שלו יימשך שעתיים וחצי לפחות, כל סצינה תימשך בין שבע לעשר דקות. אני לא הולך להתלונן על כך שהוא זקוק נואשות לעורך (תסריט ותמונה), זה האיש וזה מה שהוא עושה. והאמת, לעיתים זה באמת מבריק. סצינת הפתיחה של ״ממזרים חסרי כבוד״ היא ארוכה, ממושכת, דברנית, תיאטרלית, אבל היא גאונית – בכתיבה ובבימוי. המערכה הראשונה של ״ג׳נגו חסר מעצורים״ היתה מבחינתי כמו סרט קצר מושלם (שהלך לעזאזל עם פתיחת המערכה השנייה). אז למדנו לקבל את הקצב של טרנטינו, את הסבסוב שהוא עושה, את הסחור-סחור שלו, בדרך אל השואו-דאון הסופי שתמיד תמיד בוא יבוא. טרנטינו אוהב את סרג׳יו ליאונה ומחקה אותו המון, אבל לא יודע ליישם את המשפט ״כשאתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר״. טרנטינו מדבר המון על לירות, אבל בסוף יורה. כמו בכל סרט שלו גם כאן – זה ייגמר בדם.
https://www.youtube.com/watch?v=6_UI1GzaWv0
העניין הוא שבתוך סרט נטול הברקות, מועט בהנאה וגדוש גניבה עצמית (זיהיתי אפילו רפליקות וסצינות מ״רומן על אמת״), יושב לו בדממה דקה רעיון לא רע בכלל. טרנטינו מדבר על אהבתו למערבונים, לסרטים איטלקיים, לסינמסקופ, אבל ״שמונת השנואים״ הוא בעצם הגרסה שלו ל״עשרה אינדיאנים קטנים״ של אגתה כריסטי. בואו ניזכר רגע בזה: אגתה כריסטי כתבה בשנות ה-30 ספר בשם ״Ten Little Niggers״ (על שם שיר ילדים), ואז שם הספר שונה חמשהו קצת פחות מתסיס: ״And Then There Were None״ (על שם שורת הסיום של אותו שיר, היא הבינה שלתת את השורה הראשונה זה ספוילר בדיוק כמו לתת את השורה האחרונה, אתם אמורים להבין מראש – כריסטי בטחה בכם – מה הולך לקרות, אבל תהיו חייבים להיות מסוקרנים איך). באמריקה השם שונה – והונצח על ידי הסרט – ל״עשרה אינדיאנים קטנים״ (כך נקרא באמריקה אותו שיר ילדים בחצייתו את האוקיינוס האטלנטי). את השאלה איך הפכו ״עשרה אינדיאנים קטנים״ ל״שמונת השנואים״ אשאיר למי שיראה את הסרט.
המבנה של טרנטינו זהה לסיפורה של כריסטי: עשרה אנשים, או שמונה, מגיעים למקום סגור ומבודד (אי אצלה, פונדק אצלו). עשרה אנשים עם דם על הידיים – רוצחת, ציידי גולגלות, חיילים, תליין, שריף. כולם שקרנים (החידה שלכם היא לזהות מה השקר שכל אחד מהם מספר), כולם בני מוות. כולם כלואים בפונדק מפאת סופת שלגים שמונעת מהם לצאת. כולם תוהים האם הם נמצאים שם אך ורק במקרה, או שיש יד מכוונת שהביאה את האנשים האלה למקום הזה ברגע הזה. ככל שהחשדות מתגברים, כך עולה המתח ביניהם. ביניהם דייקא, לא בינינו. הסרט נפרש כל כך לאט, וחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שכל תחושה של דיחסות, לחץ, או מתח מתמוססים. הוסיפו לכך את העובדה שכל הדמויות הן קריקטורות – דמויות של קומדיה בסרט לא מצחיק – וברור שלא באמת אכפת לנו מי יירה במי.
וכך, עם כל הדיבורים על מצלמות ענק וחומרי גלם מפוארים, טרנטינו יצר סרט ששני שליש שלו מתרחש בבקתה, בחדר אחד סגור. אני משוכנע שתוך עשר שנים ״שמונת השנואים״ הופך למיוזיקל בברודוויי, שם מקומו הטבעי והאמיתי (אגב: זה יהיה אדיר). ייאמר לזכותו של רוברט ריצ׳רדסון, הצלם, שהוא אכן משתמש יפה בלוקיישן ומתאים אותו לפורמט הצילום, המאפשר לו להציג עלילות מקבילות, בקדמת הפריים ובאחוריו, דברים המתרחשים מאחורי גבן של הדמויות.
כפי שהדמויות עצמן מתארות את המתרחש, טרנטינו בעצם עורך בתוך הפונדק הזה שיחזור של מלחמת האזרחים, שהסתיימה רק כמה שנים לפני עלילת הסרט, אי שם במחצית השנייה של המאה ה-19. בשלב מסוים, שולחן האוכל אף חוצה את החדר לשני חלקים – הצפון והדרום. זו זירת קרב בזעיר אנפין. גנרל דרומי מול חייל מהצפון, פושעת מול רשויות החוק, איש הקו-קלאקס-קלאן מול השחור. לא זאת אלא גם זאת: כל אחד מהם הוא סטריאוטיפ – השחור, המקסיקני, האשה, הדרומי, הבריטי. וכשהם כלואים יחד – לא בתוך הבקתה, אלא בתוך ראשו של טרנטינו – הפרעת הטורט של התסריטאי נכנסת לפעולה וכולם רק עסוקים בלהשמיץ אחד את השני בגזענות יתרה ובמילות גנאי בוטות. זה הפך לסימן ההיכר של טרנטינו: הוא ממש אוהב לקרוא לשחור ניגר ולאשה ביץ׳ אבל הוא יודע שאסור, אז הוא מצליח בפקחותו למצוא את הסיטואציות הדרמטיות, ואת התקופות בהיסטוריה, שבהן דיבור כזה נחשב לגיטימי. כך, כל האשמה של מישהו על גזענות של הסרט או של יוצרו יהדפו לכאורה בצדק על ידי הבמאי בתור נאמנות לתקופה, לימים שלפני הדיבור הפוליטיקלי קורקט, ימים בהם גם המילים היו כלי נשק של דיכוי והשפלה. והוא כמובן צודק, תיאורטית. הבעיה היא ששפת הביבים הגזענית והמיזוגנית כל כך גדושה בסרט עד שברור לצופה שיש כאן ייצוג של מוחו של היוצר הרבה יותר מאשר ייצוג של תקופה. כמו כן, טרנטינו מתייחס בשחרור פוסט-מודרני לכל מה שקשור לשחזור תקופתי. אין לו בעיה לשבץ בסרט המתרחש במאה ה-19 שירים של רוי אורביסון והווייט סטרייפס, כי זהו קולנוע. כך שברגע שהוא אומר שהוא לא מקפיד על שחזור תקופתי בפסקול, הוא לא יכול להשתמש בטיעון של נאמנות לתקופה כשזה מגיע לשימוש בשפה. ולא שאני טהרן בכל הקשור לשפה נקייה, אבל יש בסרט הזה משהו כל כך מכוער, הוא מציג עולם כה דוחה, שהמינון שלו כבר מגיע לבלתי נסבל, ואני לא יכול להפסיק לחשוב על כך שיש כאן פשוט שחרור חרצובות מוחלט של טרנטינו, שרוצה ללכת עם ההשפלה ועם המוות הכי רחוק, הכי גראפי, הכי אלים. מתי זה היה עובד? אם הסרט הזה היה קורע מצחוק. אם זו היתה קומדיה שחורה אמיתית, גדושה בסיטואציות אבסורדיות ובפאנץ׳-ליינים בלתי נשכחים, התמהיל הזה עובד. ויותר מזה: הוא היה שם אותנו, הצופים, הצוחקים, בעמדת האשמים – אנחנו הרי צוחקים ממילות גנאי וממקרי מוות קיצוניים. אבל ״שמונת השנואים״, וזה כנראה החטא הכי גדול שלו, הוא סרט נטול צחוק או בדיחות (חוץ אולי מאחת, כשדמות אחת מתה באופן פתאומי וקיצוני מאוד). וכך, סרט ששמו האמיתי הוא ״שמונה מלאי שנאה״ הוא באמת סרט מלא שנאה וכעס ואופל, בלי צידוק, ובלי אמירה, ועם הרגע הזה שבו מגיעים לסוף ומבינים שהאורך היה לשווא, סצינות הפתיחה היו מיותרות, הפלאשבקים לא הוסיפו דבר, וכל מלאכת הסיפור נעשתה כאן ברישול מקומם.
אולי הגיע הזמן שנתחיל להתייחס לטרנטינו כמו אל וודי אלן. מישהו לפעמים כותב בחופזה ולפעמים מצליח להבריק. טרנטינו עדיין מצליח להציג למעריציו (הרבים, גם בארץ) שכל סרט שלו הוא אירוע. ״שמונת השנואים״ הוא לחלוטין סרט שסובל ממכירת יתר. במציאות, הוא ה״מלינדה ומלינדה״ של טרנטינו. כשנפחית ציפיות, נוכל להתמודד גם טוב יותר עם המניירות שטרנטינו פיתח לעצמו, ואולי אף לחבב אותן. כמו אצל וודי אלן, גם אצל טרנטינו רואים את שחקניו מנסים לחקות אותו. בגלל שהסרט כל כך ארוך, שחקו לכם משחק: התבוננו בטים רות. תראו איזה יופי כל המשחק שלו הוא בעצם חיקוי שלו של כריסטוף וולץ מחקה את טרנטינו. it's uncanny.
אבל זה משאיר אותי עם שאלה אחת גדולה: למה טרנטינו הכריז שהוא גונז את התסריט, אבל אז כמה חודשים אחר כך חזר בו מהגניזה? יש לי רעיון. אם נחזור רגע לרצף האירועים מהפסקה הראשונה, נעשה רגע פלאשבק, כמה חודשים לפני ההדלפה: אוקטובר 2013. טרנטינו רואה בפסטיבל בקוריאה את ״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו ומכריז שזהו הסרט הטוב של השנה. ״מי מפחד מהזאב הרע״ הוא סרט שרובו מתרחש בבקתת עץ אחת, עם פסקול מאיים, פריים רחב, ואלימות קיצונית. הוא סרט שבו הרעים רעים, והטובים רעים גם הם. סרט אפל אמיתי, שמשלב בין הומור שחור ובין אלימות. טרנטינו הוא יוצר שכולו מחוות וציטוטים שרואה בסרטים שהוא אוהב אתגרים לעצמו כבמאי. אני מניח, על פי לוח הזמנים הזה, שבשלב שהוא ראה את ״מי מפחד מהזאב הרע״ רוב התסריט של ״שמונת השנואים״ כבר היה גמור. אבל הרצון שלו לבצע את הסרט, להראות איך הוא מהנדס סרט בתוך בקתה, שכולו מעשי רצח ואלימות ונקמה, הרצון הזה בער בו כפליים אחרי ״מי מפחד מהזאב הרע״ ולכן הוא לא הצליח להרפות מהתסריט, למרות הזעם שלו על הדלפתו. זו רק ספוקלציה, ורק ניחוש, אבל חי נפשי, יש שוטים בסרט שבהם רואים דמיון גדול בין ״השנואים״ ובין ״הזאב״, וכשזה מגיע מהאיש שכה הילל את ״הזאב״ אני חושב לעצמי: זה לא יכול להיות מקרי. והנה הטוויסט המדהים לסיום: ״מי מפחד מהזאב הרע״ שם את ״שמונת השנואים״ בכיס הקטן.
==================
אם תאזינו לחצי השעה הראשונה של הפודקאסט שלי ברדיו הקצה, אני מדבר שם על סצינה מצוינת מתוך ״שמונת השנואים״, שבה ג׳ניפר ג׳ייסון לי שרה שיר. זה רגע יפה של כתיבה ובימוי: שיר שדמות שרה לעצמה, מעין רגע של אווירה, שהוא גם נקודת מפנה עלילתית. אני מנגן את השיר בתוכנית ועוד קטעים מהפסקול. האזינו כאן.
"ופתאום הוא מוציא את מוריקונה הגדול מפרישתו ונותן לו להלחין מערבון".
מוריקונה לא פרש מעולם, הוא רק מאס בהוליווד ונטש אותה לפני כ- 15 שנה. הוא עדיין עובד באופן סדיר באירופה, גם אם בקצב נמוך יותר מבעבר. למעשה, "שמונת השנואים" הוא הפסקול השני שלו השנה, אחרי הסרט הצרפתי En mai, fais ce qu'il te plaît (שהמוזיקה היפהפייה שחיבר עבורו היא כמו אנטיתזה לזו של "השנואים").
חוץ מזה, ביקורת מעולה. הגרפומניה של טרנטינו מחמירה מסרט לסרט ביחס ישיר לתפיחת האגו שלו, והוא כבר לא מסוגל להעלות על דעתו שאולי לא כל משפט שהוא כותב מהווה גאונות צרופה שחייבת להיכנס לסרט הסופי. הוא עדיין מצליח להבריק פה ושם, אבל עם כל סרט חדש שלו מינון הרגעים המבריקים דועך ומינון הרגעים המשמימים עולה.
אגתה כריסטי פוגשת את The Thing והם מולידים כלבי אשמורות..
כל זה לוקח 168 דקות…לא מעניין ,לא מותח ,לא עובד.
טרנטינו מעולם לא עניין אותי כל כך, אבל אם בעיבוד לכריסטי חפצה נפשך, הביביסי שידרו לאחרונה מיני סדרה המבוססות על ״עשרה אינדיאנים קטנים.״ לטעמי מאוד מוצלחת – הרבה יותר אפילו מהספר, שסובל ממכניות שלא מצליחה לעשות מהרעיון המבריק משהו מרגש. בדומה למה שאתה מספר על הסרט, הסדרה לוקחת את הרעיון של כריסטי ומרכזת בבית המבודד אוסף דמויות המייצגות את אנגליה שלפני מלחמת העולם השנייה, ואת החוליים של גזענות, הומופוביה, קולוניאליזם, מערכת המעמדות, ותאוות מלחמה שפשו בה.
רגע, אני היחיד שחושב ששמונת הנתעבים הוא סרט טוב?
לא, סרט מעולה.
אומנם לא מבריק כמו קודמיו. אבל עדיין כייפי, מהנה לצפייה והשעתיים וחצי טסו לי.
היי, גם אני וזוגתי חושבים ומרגישים שהסרט נפלא
הייתי טרנטינופיל אדוק עד לקיל ביל, האירוע הקולנועי הגדול ביותר אך גם החלול ביותר של תחילת האלף.
מאז אני צופה בסרטיו בעצב עמוק על שקיעתו של היוצר לעצבות ועצלות.
פעם הוא היה צעיר ואופטימי. הוא הכיר את הרע אך התענג במידה שווה על האהבה.
הוא האמין באהבה והאמין בגאולה.
אבל אט אט הפרסום, הכסף, הכתרים וההיבריס השקיעו אותו למצולות הדארק-סייד.
התהליך הזה מזכיר לי את מרלון ברנדו הגדול (אנא צפו בדוקו המעולה החדש אודותיו.
אני אשכרה חושש לגורלו ומתפלל לגאולתו.
אהבתי את ההשוואה המעניינת של קווינטן לוודי
חותם על כל מילה של לירן כאן מעליי.
הבעיה היחידה בקונספט היא "ממזרים חסרי כבוד", שהיה באמת סרט מופתי וחכם מאוד. בלעדיו היה לי הרבה יותר קל לוותר על טרנטינו, שהפך עם "ג'אנגו" למנייריסט ריק, במאי צמא דם שכבר לא מצליח לנמק את הסאדיזם שלו או לחפות עליו בתוכן ראוי. הכל רק צורה וליטרים של קטשופ.
לצערנו, הסינדרום נוכח גם שם.
הרי ברור מי הבן המועדף על היוצר בסרט הזה-
הנאצי הפסיכוטי המונע מאנוכיות ורוע טהור ללא שום קשר לאידיאולוגיה.
אני דווקא אהבתי מאד את "שמונת השנואים" ובצפייה שנייה אהבתי יותר. שמתם לב לצמד הסוסים, אחד שחור שני לבן, הדוהרים בתחילת הסרט? זו הצהרת כוונות ברורה לנושא הסרט, וטרנטינו, הצליח להמחיש לי את כל הכיעור, האימה, תאוות הבצע והדם, השנאה והברבריות שהיו במלחמת האזרחים. "המכתב של לינקולן" היה או לא היה? כנראה שלא היה אבל טרנטינו מצהיר ששקרים כנראה הכרחיים להישרדות שלנו. סרט מרתק, שיעבוד מצויין גם כהצגת תיאטרון. המונולוג של ג'קסון על המציצה בשלג הוא מופת לקולנוע מדהים.
איפה ראית שם קולנוע? סצינה מביכה מאוד.
מה שמיוחד לראות, אצל במאי כמו טרנטינו בכלל ובסרט זה בפרט, מיומנות קולנועית. בכך שהדיאלוגים ואיך שהם נאמרים בונים לאט-לאט את המתח והמסתורין, כך שאפילו אחרי כמעט שעתיים וחצי של הסרט, גרם -לי לפחות- להיות מרוכז בסרט למרות כל הפטפטת בהתחלה ולמרות חוסר האקשן שאין הרבה בסרט. בנוסף כל התהפוכות והתפניות העלילתיות שבמהלך הסרט, הוביל לכך שבחצי שעה האחרונה שלו, לא יכולתי שלא להיצמד לסוף ולהתרכז במה שמתרחש על המסך. הוא הזכיר קצת "תיקו מקסיקני" אבל לא מבחינת מי יורה במי אלא מבחינת מלל רב של עסקאות וכסף (במיוחד אצל דמות האישה , השריף ול. ג'קסון). טרנטינו דוחף הכי חזק בסרט זה את הדיאלוגים המותחים שנגמרים עד הסוף שחותם את סרטיו, בעיקר ב"ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו" וזאת ייאמר לכשרונו המיוחד במגוון סרטיו.
הסרט לא מושלם אבל גם בינוני של טרנטינו זה תענוג. המבקר נהנה מהסרט אבל ציפה להרבה יותר כי זה טרנטינו, סבבה, אבל אל תגיד שזה לא סרט טוב.
לפי דעתי כל מי שקטל כאן את סרטיו האחרונים של טרנטינו פשוט פספס את העובדה שטרנטינו מההתחלה מבהיר שהוא בעד הגיבורים הטרגיים שלו (שושנה בממזרים חסרי כבוד וג'אנגו בג'אנגו ללא מעצורים). המעטפת המפורסמת שלו – דם, יזע, דיאלוגים מושחזים – משרתת את המטרה שלו, וזה להעניק לגיבורים שלו קתרזיס טהור. אמנם בסרטיו האלימות קיצונית וגראפית, אבל זו טעות נפוצה לחשוב שטרנטינו מתענג על זה. הוא משתמש בזה כדי להמחיש את הזוועות ותו לא. אחרת, טרנטינו הוא פסיכןפת אלים ואם היה זה המצב, מזמן היה הורג מישהו בהוליווד ומאושר בבית חולים לחולי רוח
מילא שהוא מתענג על אלימות אבל הסרט סובל מבעיה חמורה עוד יותר – התענגות חסרת בסיס על דיאלוגים. הסרט הזה הוא פשוט חפירה בלתי נגמרת.
In second..more fun web home watch- this is more enjoyable (cause the film is longgg, thus when at home, can take little breaks when in wanted).
No need to over analayze his films, just Good at enjoyable action popcorn LIGHT Thrillers, not more. But great at that.