״קרול״ ו״ברוקלין״, ביקורת
רוני מארה ב״קרול״. מצלמת בעיניים מושפלות (אני חושב שהיא הולכת לזכות באוסקר)
עונת האוסקרים, שבשבוע הקרוב תהפוך לנושא השיחה העיקרי באתרי חדשות הקולנוע – עם פרסום המועמדויות לבאפט״א הבוקר, הענקת פרסי גלובוס הזהב (שני בבוקר) וההכרזה על המועמדם לאוסקר (חמישי בצהריים) – מביאה איתה רגעים משונים שנראים כמו כישוף. קחו למשל שני סרטים שאין ביניהם שום קשר: ״קרול״ ו״ברוקלין״. שניהם עשויים להיות מועמדים לאוסקר. שניהם אמורים לשלוח את השחקניות שלהן להתמודד זו מול זו בקטגוריית השחקנית. שניהם בוודאי יהיו מועמדים לאוסקר על עיצוב תלבושות. שניהם מתרחשים בניו יורק של תחילת שנות החמישים, עובדה שאנחנו מגלים בזכות הסרטים שהגיבורות רואות בקולנוע: ״שדרות סאנסט״ מ-1950 ב״קרול״, ו״שיר אשיר בגשם״ מ-1952 ב״ברוקלין״. ולמרות ששני הסרטים שונים לחלוטין זה מזה בעלילות שלהם, שניהם בעצם סרטי התבגרות על אהבתה הראשונה של נערה צעירה שעובדת בתור זבנית בכלבו. שני הסרטים, מעשה שטן, מכילים סצינות דומות המתרחשות מאחורי דלפק המכירות בתקופת חג המולד. כמה ביזארי. אבל הכי משמח: שני הסרטים, שהיה להם פוטנציאל להיות מלודרמות, בסופו של דבר מתגלים כנורא רומנטיים. עכשיו נותר רק לברר מי מהם טוב יותר, ולמי יש סיכוי גדול יותר להצליח באוסקרים.
״קרול״. במאי: טוד היינז
אחד הסרטים שהכי שברו לי את הלב בעשור האחרון היה ״הר ברוקבק״ של אנג לי. ״שבר לי את הלב״ כי זו טרגדיה עצובה על אהבה אסורה ובלתי אפשרית, אבל ״שבר לי את הלב״ גם כי נורא רציתי שהסרט ייגמר בסוף טוב, קיטשי, רומנטי שבו שני הגיבורים מצפצפים על כולם ומצאים דרך להיות ביחד. אני יודע שהחיים האמיתיים קשים ומורכבים ושאהבה לא תמיד מנצחת ושיש פחד, שמרנות, גזענות, דעות קדומות, מניעות ממשיות, חוקים, טאבואים, משפחה, מעצורים – המון סיבות שיכולות להפריד בין זוג אוהבים. אבל בקולנוע אני רוצה שהרומנטיקה תנצח. בזאת, לדעתי, מותר האמנות מהחיים, ביכולת שלה לנצח את המציאות, ולו לרגע. אני גם חושב שסוף טוב הוא המעשה החתרני האמיתי. יש כאלה שחושבים שסוף רומנטי – כזה שבו מושאי האהבה בוחרים להישאר יחד – הוא קיטשי (כלומר ״לא כמו בחיים״ או ״מזויף״), ואני אומר שזו בחירה רדיקלית. אין ז׳אנר שמרני יותר מהמלודרמה, שבה הגיבורים ייענשו על העזתם לחרוג מגבולות הנורמה החברתית. המלודרמה מחנכת את צופיה לא לסטות הצידה משום יראת העונש. בחיים, אני מבין שלא כל קשר יכול להתממש. בקולנוע? זה המקום שלנו לחלום, אם אפילו שם האהבות לא ינצחו, אז איפה כן?
״קרול״, סרטו החדש של טוד היינז (״אני לא שם״, ״ולווט גולדמיין״), הזכיר לרבים את אחד מסרטיו הקודמים של הבמאי, ״הרחק מגן עדן״, הגרסה שלו למלודרמות של דאגלס סירק משנות החמישים. ב״הרחק מגן עדן״, אם הבנתי נכון, היינז עוסק בשני סוגים של אהבות אסורות: אהבה בין גברים, ואהבה בין גזעית (בין אשה לבנה לגבר שחור). והיינז, בהשראת סירק, סרב לתת לאהבה לנצח. סירק פעל בשנות החמישים, אסור היה לו לתת לאהבה לנצח בגלל הצנזורה בהוליווד. אבל היינז, משום מה, לא הואיל לבוא ולתקן את סירק רטרואקטיבית – ב-2002 הוא יצר סרט עם מנטליות של שנות החמישים. לכן ״הרחק מגן עדן״, סרט רווי יופי ועדינות, הוא גם סרט שתסכל ואכזב אותי. היינז האדם נלחם בהומופוביה, אבל היינז הבמאי סבל מאושרופוביה. הפחד מלדמיין אושר.
לכן גם באתי עם חששות ל״קרול״, שנראה על פניו כפרויקט אח ל״הרחק מגן עדן״ ועוד הומאז׳ של היינז לסירק, אבל הפעם מגיע התיקון. ולא רק רוחו של סירק מרחפת מעל הסרט, אלא גם רוחה של ״אנה קרנינה״: המוטיב המרכזי בסרט הוא של רכבות – בעיקר רכבות צעצוע, אבל גם רכבות תחתית ורכבות בין עירוניות. כל כך הרבה רכבות, בסיפור על אהבה בלתי אפשרית, שקשה שלא לחשוש שמא אחת הגיבורות תשליך את עצמה מתחת לגלגלי אחת מהן. הבחירה הז׳אנרית של היינז להפנות את גבו אל המלודרמה ולחבק את הרומנטיקה היא ההברקה הגדולה של ״קרול״.
קרול, אותה מגלמת קייט בלאנשט (שקצת מתחילה להרגיש יותר מדי בנוח בתפקידים כאלה), היא דמות מלודרמה טיפוסית: עקרת בית בפרברים העשירים של ניו יורק, שחיה חיים של תסכול, משבר זהות ושל נישואים מתפרקים. מבט אחד אל פניה של זבנית צעירה שעוזרת לה עם קניותיה לחג המולד ובין השתיים נוצר חיבור קוסמי. הצעירה היא תרז (רוני מארה), שעושה את צעדיה הראשונים בעיר הגדולה – דירה קפואה, חברים ומחזרים, חלומות לעסוק בצילום, אבל איזו תחושה של ניתוק ואי שייכות. שתי הנשים – האחת בתחילת חייה, השניה בשיאם – מבינות כמה קל להיסחף לתוך זרם החיים המוכתב מראש, המצופה מהן על ידי החברה, על ידי הגברים, להשתלב לתוך התפקידים שהותוו להן מראש. ושתיהן עושות הפסקה כדי לצאת מתוך המסלול הזה ולבחון אלטרנטיבה במעין סרט מסע קצר שיוצר אקס-טריטוריה לחיים שלהן, בה הן יכולות לבדוק אורח חיים אחר, בלתי מקובל לחלוטין בתחילת שנות החמישים – או לפחות לחלוטין לא ויזיבילי בתרבות, בתקשורת, ברחוב. קשר מודחק, מושתק, שאסור לו להיראות או להישמע. קשר שאפילו הקולנוע של אותה תקופה גזר עליו נידוי ומוות.
הסרט, המבוסס על ספרה של פטרישה הייסמית, נקרא ״קרול״ אבל הכח הרגשי שלו נמצא בידיה של הגיבורה האמיתית של הסרט – תרז, שזה סיפור ההתבגרות, ההבשלה והחניכה שלה. רוני מארה (״נערה עם קעקוע דרקון״, תופעות לוואי״) היא כבר חמש שנים בגדר תגלית עבורי, בכל סרט מחדש. ב״קרול״, עם עיניה הגדולות ושיערה הקצר, היא מעין אודרי הפבורן/נטלי פורטמן/מאיה מרון – פיקסי, ילדה-אשה, שמנסה לנסח לעצמה את העולם וללמוד להתבונן בו. הנושא של המבט הוא עניין מרכזי בסרט (כמו גם ב״הנערה הדנית״, שיעלה בארץ בשבוע הבא, סרט שלישי העונה שיש בו עניין עם זבנית). תרז שואפת להיות צלמת, היא מנסה להביט בעולם ולמסגר אותו. אבל היא מתנהלת בעולם בעיניים מושפלות, נבוכות, לכן בתחילת הסרט היא רק מצלמת חפצים, דברים שלא יכולים להביט בך בחזרה – לתפוס אותך מביטה בהם. התהליך שהיא עוברת הוא של הרמת המבט, היכולת להביט בעיניים, וכתוצאה מכך ללמוד להתבונן בבני אדם, בעיניהם המביטות בה ורואות אותה. כדי להמחיש את מוטיב המבט של הגיבורה בוחרים היינז והצלם שלו, אד לחמן, לצלם חלקים נרחבים מהסרט כשיש דבר מה החוצץ בין המצלמה ובין הדמות. לעיתים קרובות הדמויות יצולמו מבעד לחלונות, לרוב חלונות מאובקים או עכורים, המטשטשים את היכולת לראות אותן היטב. זה קשור לעלילה כי כל הזמן יש מי שעוקב אחריהן, אבל זה קשור גם לתימה של הסרט, על הדמות שצריכה חהכניס את נקודת מבטה לפוקוס, למצוא את המסגרת לתמונות שלה, להביט מבעד לדברים.
מבחינה עלילתית, יש משהו פשוט, כמעט בנאלי, ב״קרול״. עד היום, רק אנתוני מינגלה ב״הכשרון של מר ריפלי״, הצליח לעבד את פטרישה הייסמית לסרט שיש בו משהו באמת מסחרר ומבריק. אילולא העובדה שמדובר באהבתן של שתי נשים, בסרט שלכאורה מיועד לקהל בורגני, שעדיין חי במנטליות שנות החמישים, אשר אפילו היה לחשוב שזה רומן רומנטי שגרתי, ברור מאליו. אבל קצת כמו וואנג קאר וויי ב״מצב רוח לאהבה״ או רמה בורשטיין ב״למלא את החלל״, טוד היינז מביט מעבר לסיפור ויוצר סרט שהתכונה העיקרית שלו היא החושניות שלו – לאו דווקא חושנית במובן הסנסואלי, אלא כזו שעוקבת אחר חושיהן של גיבורותיו – השימוש באור וצבע, הבחירה בטקסטיל, בחומרים, האופן שבו העולם מתממש בין ידיהן. בעולם של היינז ולחמן לאור, לצבע ולנקודת המבט יש ערך רב יותר מאשר לסיפור, והאופן שבו הם הופכים את הסרט למסכת ויזואלית הופכת את ״קרול״ לחוויה אסטתית ורגשית מינורית אך מרשימה, גם אם מעט טריוויאלית.
לכל ביקורות הסרטים של יאיר רוה
״ברוקלין״. במאי: ג׳ון קראולי
סרשה רונן ב״ברוקלין״
כאמור, יש משהו באווירה שהופך בעיניי את ״ברוקלין״, שיגיע בעוד חודש לישראל, ואת ״קרול״ ליצירות אחיות, כנראה אך ורק משום צירוף המקרים וסמיכות הצפייה בהן. העניין הוא כזה: ״ברוקלין״ הוא סרט בריטי קטן, נטול יומרה, שמתגנב בעדינות ומפתיע לטובה – למרות שיש בו משהו לחלוטין חסר חשיבות, כמעט נשכח. לעומת ״קרול״, שיש סביבו ארומה של חשיבות עצמית אמנותית ואידיאולוגית שהסרט מצליח לממש רק מעט ממנה. ולראייה, שימו לב איך אנשי תעשיית הקולנוע האמריקאית מתעלמים באחרונה מ״קרול״ (הסרט שקיבל המון פרסי סוף שנה מצד מבקרים), אבל מחבקים את ״ברוקלין״, סרט שדי הגיע משום מקום. זה משחק הציפיות: דווקא ״ברוקלין״ – סרט הרבה פחות חכם – מצליח להיות מספק ואלגנטי יותר.
״ברוקלין״ הוא למעשה סרט המיועד לבנות גיל העשרה. הוא כמו סרט על פי ספריו של ג׳ון גרין – בדיוק עם אותה מורכבות רגשית רומנטית (או היעדרה) מתקתקה כמו ב״אשמת הכוכבים״ ו״ערים מנייר״ – אבל עם טוויסט חינני: את התסריט ל״ברוקלין״ כתב ניק הורנבי, ויש בו פשוט רגעים יפים ועדינים של יכולת לתאר אינטימיות בין בני אדם (הורנבי עשה דבר דומה בדיוק לפני שנה עם ״הולכת רחוק״). יש שם הברקות קטנות של שפה, שלאו דווקא שמים לב אליהן, אין שם זיקוקין דינור, אלא רק התובנה הזאת שסרט נטול ייחוד מקבל את שדרוג בזכות חינניותו וחיוניותו של כותב מוכשר, שבעיקר מבין את כוחן של דמויות המשנה, שנותנות לסרט את הברק שלו.
זהו סיפור הגירה של נערה מאירלנד לאמריקה. זו כמו יצירה אחות ל״המהגרת״ מהשנה שעברה – אבל חייכנית, אופטימית ומאוד פרו-אמריקאית. אייליש (בגילומה של סרשה רונן, הילדה מ״כפרה״ שכבר אינה ילדה יותר) היא בחורה צעירה ונבונה שהעיירה האירית הקטנה והפרימיטיבית שלה לא תיתן לה הזדמנויות לחיים, לכן הכומר שלה מארגן לה אשרת הגירה לאמריקה, שם, הוא מקווה, היא תפרח. אבל אייליש מתגעגעת הביתה, ובעיקר לאחותה. באמצע הסרט, כשהיא חוזרת לביקור באירלנד היא מרגישה את הקרע הזה בכל כוחו, התחושה שהיא כבר לא יודעת מה מקומה בעולם – אירלנד או אמריקה, ויהיה עליה לקבל החלטה.
ההתפעלות מ״ברוקלין״ בעונת האוסקרים הנוכחית מעט תמוהה ומופרזת. זה סרט קטן מדי כדי להפוך למועמד מוביל. סרשה רונן מועמדת לפרסים על תפקידה: כבר הרבה זמן לא עשתה שחקנית כה מעט כדי לקבל כל כך הרבה שבחים. יש לה עיניים מלאות רגש, אכן, אבל היא ברוב הזמן דמות פסיבית למדי, שמנסה לפצח איך מתנהלים בעולם – תחילה בעיירה הקטנה בה כולם נדחפים לחייך, ואז בעיר הגדולה, בה את לחלוטין בודדה למרות שיש כל כך הרבה אנשים סביבך. זה סרט חמוד, חינני, אופטימי, ומספק מאוד, והוא יכול להפוך ללהיט בקרב בנות 15, אבל בזמן הצפייה בעיקר הצטערתי שאייליש לא נתקלת ברחוב בקרול ובתרז, שמסתובבות באותן רחובות באותן שנים בסרט שלהן. נראה לי שהן היו יכולות להיות חברות טובות, השלוש האלה.
אז…
למי מהסרטים יש יותר סיכויים לבלוט באוסקרים? טוד היינז עשוי להיות מועמד לאוסקר על הבימוי, כמו גם שתי השחקניות הראשיות. הצילום, התלבושות, המוזיקה גם. השאלה הגדולה לגבי ״קרול״ היא באיזו קטגוריה תהיה מועמדת רוני מארה. למרות העובדה שהיא גיבורת הסרט לא פחות מקייט בלאנשט, אנשיו של הארווי וויינסטין מנסים לדחוף את המצביעים למקם את מארה כשחקנית משנה. בגלובוס הזהב סירבו לכך, בבאפט״א הסכימו. אם היא תהיה מועמדת כשחקנית משנה זה יהיה מביך מבחינת האינטגריטי של הקטגוריה, אבל שם יהיה לה סיכוי מצוין לזכות.
״ברוקלין״ עשוי להיות מועמד לסרט ואולי גם לשחקנית. שניהם, אני מהמר, ייצאו לבסוף בידיים ריקות מהתחרות השנה. כי בסופו של דבר, שני הסרטים האלה – חינניים ככל שהם יהיו, כל אחד בדרכו – הסמיכה ב״קרול״, האוורירית ב״ברוקלין״ – הם קצת פחות ממה שעושים מהם.
ראיתי את ברוקלין-סרט נהדר…כנראה לא פגשת
הרבה מהגרים…הסרט תופס את תחושת שברון
הלב והגעגוע למקום ממנו באת..
ויש סוף אופטימי, כמו שאתה אוהב.