ספלי בואי על הסט של ״החטאים״ של אבי נשר

אני מדבר על השפעתו של דיוויד בואי על קולנוענים, בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

לפני זמן מה אחד המרגלים שלי על הסט של ״החטאים״, סרטו החדש של אבי נשר, שלח לי את התמונה הנ״ל. אלה הספלים שחולקו לצוות כמזכרות מימי הצילום. אבל לא היה לי מה לעשות עם צילום של ספלים. לא רואים סט, לא רואים שחקנים, לא רואים במאי. היום, לפתע, הצילום הזה רלוונטי. הדימוי שעל הספל הוא פוסטר שעיצב איתן לוי לסרט – חצי פנים דימיטרי שוסטקוביץ׳, חצי פנים דיוויד בואי. יממה אחרי מותו של בואי נדמה שאחד האנשים שהיוו השראה ליצירת הסרט נלקח ממנו. הדימוי על הספל הוא פוסטר שתלוי בחדרה של אחת מדמויות המשנה בסרט – מלחין גרמני/פולני, בברלין של 1977, בגילומו של השחקן הגרמני רפאל סטאצ׳וויאק – שקרוע בין שני המלחינים שהוא מעריץ, בואי ושוסטקוביץ׳. ״רוחו של בואי עבורי היא בדיוק רוח שנות ה-70 המתוחכמות והפרובוקטיביות״, אומר לי היום נשר, מחדר העריכה בו הוא עורך את הסרט (עם איציק צחייק, שותפו מאז ״הלהקה״). שמעתי ממנו שהשפעתו של בואי נוכחת בסרט, המתרחש ב-1977, בכל שלביו, מהליהוק של סטאצ׳וויאק, דרך העיצוב ועד המוזיקה. "דמותו של המלחין הגרמני בסרט נבנתה סביב הערצתו לבואי, עד כדי חיקוי השיער שלו, הלבוש שלו, שפת הגוף. יש לו סיפור שהוא מספר על הפגישה שלו עם בואי באולפני הנזה בברלין״.

כדי להעצים את החיבור בין הדמות ובין בואי, מעצבת התלבושות ענבל שוקי עיצבה לו מערכת ביגוד המושפעת מהאופן שבו התלבש בואי בשנות השבעים, בתקופה בה הוא גר ועבד בברלין, ועטיפת התקליט (הפיקטיבי) שהוא הוציא עוצבה בהשפעת עטיפת ״Low״. המוזיקה שהלחין אבנר דורמן – שאמורה להיות היצירה שהמלחין כותב – היא מוזיקה קלאסית מודרנית שמושפעת משיתוף הפעולה בין בריאן אינו ובין בואי. בואי אולי מת, אבל בחדר העריכה של ״החטאים״ נראה שהוא קם לתחייה.

=====================

הסיפור הזה עזר לי להבין משהו על האופן שבו אנחנו מגיבים למותו של בואי, ולהלם שאחז בנו. ההלם אינו רק בגלל העובדה שדבר המחלה הוסתר, אלא כי בואי היה חי ונוכח ומשמעותי בתרבות הפופ באופן רציף עד הרגע האחרון. לא מעט יוצרים דועכים, נעלמים וקצת נשכחים עד שהמוות מזכיר לנו שהם היו, ושגם אהבנו אותם. בואי היה נוכח כל הזמן. עיינו באירועי התרבות של החודש האחרון: סדרת סרטי הרוק של דנה קסלר וישיב כהן במוזיאון תל אביב הוקדשה לפני חודש ל״אני כריסטיאן פ.״, סרט שבואי משתתף בו; בסוף השבוע האחרון כל תחנות הרדיו בארץ חגגו את צאת אלבומו החדש; ושיריו הופכים להיות חלק בלתי נפרד מסרטים. ראינו את זה ממש לאחרונה ב״The Martian״, סרט שכל העלילה שלו נשמעת כמו מאש-אפ בין שירי דיוויד בואי, ״Space Oddity״ ו״Life on Mars״, סרט שלכל אורכו היה מתבקש לשמוע שיר של בואי, וכשהוא מגיע לבסוף (״סטארמן״), זה חתיכת קתרזיס מוזיקלי בלתי מבוטל. גם הכניסה של ״Moonage Daydream״ בפסקול ״שומרי הגלקסיה״ נראית כמו מרכיב אורגני מהסרט, כמו שיר שלא רק נכתב לתוך התסריט, אלא גם היה חלק מעיצוב הסרט.

וזה גרם לי להבין משהו על הקשר בין בואי ובין הקולנוע. בואי אמנם שיחק בסרטים והיווה השראה ישירה ואישית ליוצרים כמו ג׳וליאן טמפל. אבל החותם שהוא השאיר על הקולנוע – חותם עצום, אני רק עכשיו קולט – לא היה כאיש קולנוע, אלא בזכות המוזיקה. כשאני נזכר בשירים של בואי בסרטים, זה אף פעם לא שיר רקע המלווה סצינה, אלא הוא יהיה רגע משמעותי ובולט בסרט. רגע משנה חיים. עד כדי כך, שמתעוררת בי התחושה כאילו הסרטים האלה נכתבו סביב השירים. שיריו של בואי בסרטים היו המוטו שלהם, אולי אפילו ההשראה ליצירתם, ובמקרים רבים גם הרגע הכי זכור בו. למשל:

וגם:

https://www.youtube.com/watch?v=73z_w-wbz_Q

וגם:

גם זה:

ובייחוד זה:

=====================

התרומה הגדולה הנוספת של דיוויד בואי לקולנוע הגיעה גם בזכות אהבתו לפורמט הווידיאו קליפ שהוא היה תמיד מחלוציו. בואי עשה קליפים מאז שהוא שר. זו הפעם הראשונה שראיתי כילד בטלוויזיה את דיוויד בואי, בימים שווידיאו קליפים באמת צולמו בווידיאו:

https://www.youtube.com/watch?v=GA27aQZCQMk

ואחרי שהומצאה רשת אם.טי.וי, בואי אתגר את הפורמט שלה ויצר עם ג׳וליאן טמפל קליפ בן 20 דקות ל״בלו ג׳ין״, שהוא סרט קצר, ובו בואי (עם חולצת פרנקי הולך להוליווד) מגלם תפקיד כפול:

וב-1993 הוא הזניק את הקריירה של הבמאי מארק רומאנק, עד היום אחד מבמאי הקליפים הגדולים האחרונים בעולם, בזכות הקליפ הזה:

https://www.youtube.com/watch?v=avJt0SQec0I

לפני שנתיים הוא עבד עם הבמאית פלוריה סיגיסמונדי ליצירת הקליפ הזה, עם שיתוף הפעולה הכה מתבקש עם טילדה סווינטון, שהיא מעין גרסה נשית לדיוויד בואי:

ציוץ