15 ינואר 2016 | 01:05 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

ינואר בסינמטקים: יצירות מופת עכשוויות וקלאסיות

״מטריות שרבורג״. חובה

״מטריות שרבורג״. חובה

דומני שזו הזדמנות טובה להזכיר: סינמטק תל אביב מתנהל כבר שלושה חודשים ללא מנכ״ל. למרות שמנהל היוצא, אלון גרבוז, נתן לעיריית תל אביב התראה של חודשים רבים לפני פרישתו, העירייה הצליחה להפוך את הליך מינוי המחליף שלו לחגיגה של כשלונות. בתום מכרז נבחרה מנהלת, איסי וינטר, שעוררה זעם בקרב קהילת הקולנוע וחברי הוועד המנהל של סינמטק תל אביב הבסיבה הפשוטה שהיא לא עמדה בתנאי הסף של המכרז מלכתחילה. המחאה הביאה לביטול המינוי ולפתיחת כל התהליך מחדש, אבל מנהל אין, רק סגן מנהל. בקצב שבו העניינים זזים נראה שאת כל 2016 יעביר הסינמטק עם ממלאי מקום. אז לטובת מי שייבחר או תיבחר לנהל את סינמטק תל אביב אי שם לקראת סוף העשור הנה שתי בקשות.

בקשה ראשונה: בחלומי, המנהלים החדשים (כן, רוב הסיכויים שיהיו שניים) מכריזים על כלל חדש: רק סרטים. החל מהשעה 17:00 בכל יום בכל אולמות סינמטק תל אביב מקרינים רק סרטים. פסטיבל הג׳ז של תל אביב יצטרך לחפש לו משכן אחר. ימי עיון, סדנאות וכנסים – רק בבוקר. הרצאות ומצגות, בחללים אחרים בבניין. אם יש הרצאה, אז רק כהקדמה לסרט. הצגות? לא שם. פסטיבלי קולנוע יצטרכו להיות באמת פסטיבלי קולנוע ולא סדנאות ויפסנה או עיצוב דמויות בפלסטלינה מלווים בסרטים בהקרנות חוזרות. פסטיבל סרטי ילדים ונוער, פסטיבל האנימציה ופסטיבל קולנוע רוחני, יצטרכו להתאפס על עצמם. תירוצים ונימוקים הקשורים למאזנים, תקציבים ותזרימים לא יתקבלו. בסינמטק מקרינים סרטים. זה לא מרכז כנסים וסדנאות.

בקשה שנייה: אנא, שמרו את תוכניית ינואר 2016 ושננו. ככה צריכה להיראות תוכנייה של סינמטק. תמהיל מעולה של סרטי ארט האוס חדשים ומדוברים, לצד קלאסיקות עולמיות. וזאת במקביל לעובדה שסרט ישראלי אידיוסינקרטי (״היורד למעלה״) מוקרן מסחרית וממלא אולמות. אם הסינמטק יצליח לייצר תמהיל שנתי כזה, ולא על סמך תוכניות שהוא מקבל בהפקת גופים חיצוניים אלא מתוך יוזמה משלו, הוא יצליח (אני מקווה) להפוך למקדש של סינפיליה, מקום אליו באים כדי להתעדכן במה שקורה ברגע זה בעולם, וגם כדי ללמוד ולהשלים קלאסיקות מהעבר. יש שפע של בתי ספר לקולנוע, הסינמטקים צריכים להיות בתי ספר לאהבת קולנוע.

בזכות שתי תוכניות שונות שהושקו השבוע, יש לכם מה לחפש בשבועות הקרובים בסינמטק הקרוב לביתכם. הנה המבחר.

"חיבוק הנחש״. מומלץ

“חיבוק הנחש״. מומלץ

א. השבועיים של הבמאים.

במוצאי שבת הושקה בסינמטק שדרות סדרת הקרנות של ״השבועיים של הבמאים״, שמאז עברה לשאר הסינמטקים בארץ. איזה מקבץ סרטים מרהיב.

״השבועיים של הבמאים״ היא מסגרת הקרנות עצמאית המתקיימת לצד פסטיבל קאן (ולכן לרוב נחשבת בציבור כחלק רשמי של הפסטיבל). מי שיזם את הבאתה לישראל של תוכניית ״השבועיים״ (״הקנזן״, בשפת דרי קאן) הוא שלומי אלקבץ, שעומד בראש מסלול הקולנוע של מכללת ספיר ושסרטו ״גט״ (אותו ביים יחד עם אחותו, רונית אלקבץ) פתח את המסגרת בשנה שעברה. השנה עמדה רונית אלקבץ בראש חבר השופטים שם. לפני כמה חודשים כתבתי שבדיעבד מתברר ש״השבועיים של הבמאים״ היה פסטיבל הקולנוע הכי טוב השנה בעולם. כמה מהסרטים הכי מדוברים בעולם בשנה האחרונה הושקו בו. 16 סרטים באורך מלא הוצגו בשבועיים האלה במאי, מתוכם תשעה מגיעים כעת לישראל. ששה נוספים, שימו לב, כבר הוקרנו בארץ במסגרות שונות, ביניהם ״בצילן של נשים״ ו״ימי הזהר שלי״ (או ״זכרונות נעורים״) עליהם כתבנו כאן. ועוד: שלושה מסרטי המסגרת מוקרנים כעת באופן מסחרי בארץ, ואף בהצלחה (״ילדות פרא״, ״קומדיה אלוהית״ ו״יום מיוחד״). שלושה מסרטי המסגרת נמצאים בתשיעיית הסרטים שממנה נבחרו המועמדים לאוסקר הזר (״ילדות פרא״, ״קומדיה אלוהית״, ״חיבוק הנחש״). וממה שראיתי כבר, זה אכן היה מקבץ מצוין ומרשים של סרטים השנה. ומעבר לזה, זה רעיון כביר להביא ארצה כחבילה אחת מקבץ סרטים מפסטיבל. היה פעם ניסיון לעשות את זה עם פסטיבל סאנדאנס שלא ממש החזיק מעמד, ואולי כאן הקשרים האישיים של משפחת אלקבץ יהפכו את ״השבועיים של הבמאים״ לפסטיבל נודד שחצי שנה אחרי, מגיע גם לישראל באופן קבוע. ובכן, הנה שלושה סרטים שלא כדאי לכם להחמיץ.

1. ״Dope״ (או בעברית: ״חומר טוב״). אחת התגליות הגדולות של פסטיבל סאנדאנס לפני שנה. סרט שנון מאוד על שלושה חברים מהשכונה – שהיא השכונה הכי קשה של לוס אנג׳לס. אלא שהם גיקים, חנונים חובבי היפ הופ של שנות התשעים, וזה מסבך אותם הכנופיות ברחוב. סרט הביכורים של ריק פומיווה יענג את כל מי שיצליח לעמוד במטר הציטוטים האינסופיים של דמויותיו. סרט פולחן, אני אומר לכם.

2. ״חיבוק הנחש״. זה הסרט שזכה בתחרות של השבועיים של הבמאים, ומאתמול הוא גם מועמד לאוסקר הזר, סרט מסע בין הג׳ונגלים של קולומביה מצולם בשחור-לבן מרהיב – סרט טבע טריפי לגמרי. כדאי לכם לראות את הסרט גם כהכנה לקראת ״האיש שנולד מחדש״, שיש בו משהו דומה, לפחות במימד הוורנר-הרצוגי שלו. הסרט היה אחד הלהיטים המפתיעים של פסטיבל חיפה, ואז כתבתי עליו כך:

״סרט המסע הארוך הזה, המצולם בשחור-לבן בג׳ונגלים של קולומביה, מתאר שני מסעות שמספרים לנו שקרו באמת: האחד בתחילת המאה ה-20, והשני, שנעשה בעקבותיו, כשלושים שנה אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. החוקר הראשון היה גרמני, השני היה אמריקאי, ושניהם פוגשים את אותו שאמאן, ומבקשים שהוא יוליך אותם אל פרח מיסתורי, שיש לו יכולות רפואה יוצאות דופן, אבל הוא בעיקר מכניס את מי ששותה את חליטתו למצב של טראנס שבו הוא יכול לראות את היקום לפני בריאתו. זהו, אם כן, ״פיצקרלדו״ פוגש את ״2001: אודיסיאה בחלל״. בהפרש השנים בין המסעות המתוארים בסרט, אנחנו רואים את ההשפעה ההרסנית של כניסתו של האדם הלבן אל הג׳ונגלים. ״לכל מקום שאתם באים, אתם מביאים מוות וטירוף״, מאשים השאמאן את האדם הלבן, וזהו אכן מסע אל תוך מוות וטירוף. אבל זה גם דיון מרתק, גדוש סמלים, על ההבדל בין תפיסת העולם האינדיאנית ובין תפיסת עולם המערבית. השאמאן שמבקש מהאדם הלבן לבטל את אחיזתו במציאות ולאחוז חזק בחלומותיו, שהם מורי הדרך הטובים ביותר שלו. שוב ושוב מבקש מורה הדרך מהחוקר להיפטר המזוודות שלו, מהמטען שלו, להרפות מיצר התיעוד, האיסוף, הקטלוג, הרצון לחזור הביתה עם מזכרות, ולהישאר רק עם החוויות.״

3. ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״. 2015 היא השנה שבה למדנו עד כמה טרנס מאליק הפך ליוצר משפיע על דורנו. כשם ש״האיש שנולד מחדש״ של איניאריטו מושפע ממנו (לא מעט בזכות העובדה שאיניאריטו ומאליק עובדים עם אותו צלם), כך גם סרט הביכורים של הבמאית קלואי ז׳או, ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״. איך מזהים את השפעותיו של מאליק בשני הסרטים? בקלות: אחד, ריבוי בשימוש באור השמש הטבעי, לרוב בשעת השקיעה. בכל הסרטים של מאליק השמש כמעט תמיד תהיה באותה זוית מעל הרקיע, שעת דמדומים נצחית. ב״שירים״ זה כמעט ככה גם (עם מגבלות הזמן והכסף שיש להפקה כה עצמאית). סימן ההכר השני: קטעי קריינות פיוטיים על רקע צילומים של דמויות בוהות אל האופק. כן, זה קצת יומרני אבל זה ממש יפה. ז׳או צילמה את סרטה בשמורה אינדיאנית בצפון דקוטה, עם שחקנים לא מקצועיים, בני המקום. זה מבט נטורליסטי, על החיים בשמורה – חיים של יאוש ועוני שתמי מובילים לפשע ואלימות – אבל ז׳או מרככת את המבט הנוקשה עם שימוש נהדר של פיוט ומבט רך, מנקודת מבטה של מספרת צעירה, שגם רואה את הצדדים החיוביים באורח החיים ההולך והנכחד של בעלי הבית המקוריים של אמריקה. ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים כחלק מתחרות סרטי הביכורים של פיפרסקי, פדרציית מבקרי הקולנוע הבינלאומית, שהייתי אחד משופטיה, והענקנו לסרט הקטן והיפה הזה את הפרס הראשי.

עוד אחד מ״מטריות שרבורג״ של ז׳אק דמי

עוד אחד מ״מטריות שרבורג״ של ז׳אק דמי

ב. קולנוע אירופי משוחזר

זו המהדורה הרביעית של מיזם שאוצר דן חיוטין והמגיע לסינמטקים בארץ החל מאמש באדיבות האיחוד האירופי, המשמר בעותקים חדשים ודיגיטליים את יצירות המופת שלו ומפיץ אותן בעולם. המהדורה הנוכחית מושקת בצל התאבדותה של הבמאית שנטל אקרמן, ולכן עמוד התורן של הפסטיבל הקטן הזה הוא עותק משוחזר של יצירת המופת שלה מ-1975 ״ז׳אן דילמן״, על כל שלוש השעות ועשרים הדקות שלו. זה סרט שהמון סטודנטים לקולנוע רואים (או אמורים לראות) אבל בשנים האחרונות מן הסתם בעותקים הולכים ודוהים, במסכים הולכים וקטנים, עם סבלנות וריכוז הולכים ומתקצרים. זו הזדמנות נדירה לשבת ולראות את הסרט כמו שצריך, ואני חושב שאין חובב קולנוע אחד שיכול להרשות לעצמו להחמיץ את זה.

אבל האטרקציה העיקרית, מבחינתי, היא העותק המשוחזר ל״מטריות שרבורג״ של ז׳אק דמי, סרט שאני כה אוהב, שאני כמה לראות אותו בעותק משוחזר, שבוודאי יעשה חסד עם הצבעוניות המסחררת שלו. הסרט זכה ב-1964 בדקל הזהב בפסטיבל קאן. זו אופרטה מודעת לעצמה – מיוזיקל שהוא גם אנטי-מיוזיקל – בו הדמויות שרות כל הזמן, על מוכרת מטריות (קתרין דנב, שהתגלתה בסרט הזה) המתאהבת במוסכניק צעיר, שנשלח למלחמה באלג׳יר. דמי החתרן עסק בנושאים הכי פוליטיים וחברתיים אבל עטף אותם בסגנון הכי מתקתק ומלאכותי לסרט שהוא בראש ובראשונה פשוט סנסציה של קולנוע.

כמו כן, זו תהיה הזדמנות לצפות בעותק המשוחזר היפהפה שהוכן השנה לסרטו של אורי זהר, ״שלושה ימים וילד״. ב-1967, אורי זהר עיבד לסרט את הנובלה של א.ב יהושע, בניסיון לתרגם מונולג פנימי ספרותי לסרט קולנוע שבעצם הוליד את הגל החדש הישראלי. אורי זהר רצה לעשות גודאר אבל יצא לו קלוד ללוש, ובכל זאת הצילום הנפלא של דוד גורפינקל בירושלים המחולקת, רגע לפני מלחמת ששת הימים, המוזיקה הנפלאה של דובי זלצר והנוכחות הממגנטת של עודד קוטלר בתפקיד הראשי (עליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן) הופכים אותו לסרט ישראלי שחובה לראות, ואחת הדוגמאות לסרט שלימד את הקולנוע הישראלי מעט ניכור אירופאי.

עוד יוצגו, סרטים מוקדמים של ורה חיטילובה (מצ׳כיה), קז׳ישטוף קישלובסקי (מפולין) ומרקו בלוקיו (מאיטליה).

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “ינואר בסינמטקים: יצירות מופת עכשוויות וקלאסיות”

  1. איריס 16 ינואר 2016 ב - 16:21 קישור ישיר

    ולמה אין התייחסות להשקות הסרטים והסדרות בסינמטק עבור ציבור הסלבס? בכל שני וחמישי מגיע צוות גיא פינס וצלמי מדורי רכילויות לצלם מפורסמים שמגיעים להשקות סגורות של סרטים בסינמטק (לא לקהל הרחב ולא למנויים) באולמות הכי גדולים, 1 3 בשעות צפיית שיא. אז גם העובדה שהסינמטק הפך למשכן הבון טון של מפורסמים בשקל וחצי בשביל פרסום במדורי רכילויות – צריכה להדאיג.

  2. איתן 18 ינואר 2016 ב - 0:37 קישור ישיר

    “פעם היתה האשפאפי, והיא חיה עם אבא שלה באמבטיה”

    כששמעתי את המשפט האחרון שמסיים את “שירים שלמדתי מאחים שלי”, חשבתי על המשפט המסיים של סרט אחר, זה שציטטתי פה למעלה. במידה מסוימת, הסרט הזה הוא הגרסה האינדיאנית של “חיות הדרום הפראי”. גם כאן יש תיאור של קהילה של אנשים דחויים וזרוקים, וגם כאן יש סימפטיה גדולה לקהילה הזו, אבל הסרט הזה, בניגוד לסרט הנפלא של בן צייטלין, חסר אנרגיה. כל ההתלהבות והסחף הרגשי של קוונז’אנה וואליס והאנשים שם נעלמו כלא היו, ו”שירים שאחים שלי לימדו אותי” הוא סרט עייף שדי נסחב עד שהוא נגמר. גם כאן הסגנון אפיזודיאלי, וגם כאן יש נסיון לפיוט, כמו שכתבת, אבל יש משהו מאוד לאה בקצב, ולמרות שאני מעריך את האוטנתיות והאהבה שיש כאן לאנשים האלו, נשארתי מנותק רגשית למשך כל הסרט (מה שלא קרה לי עם הסרט של בן צייטלין, שריגש אותי מאוד בפעמיים שראיתי אותו).


השאירו תגובה