״המלבישה״. קייט ווינסלט והוגו וויבינג עוושים מייקאובר אוסטרלי

בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה תמצאו ביקורות על ״הבן של שאול״, ״ארץ פצועה״, ״גאוה ודעה קדומה וזומבים״, המלבישה וכמה מילים על הסדרה ״הנותרים״. להאזנה או הורדה לחצו כאן

===================

לאן נעלמה ג׳וסלין מורהאוס? לפני כעשרים שנה היא היתה אחת הבמאיות הבולטות בדור החדש של יוצרים אוסטרליים, הדור של באז לוהרמן (״רק לרקוד״), סטפן אליוט (״פרסילה מלכת המדבר״) ופי.ג׳יי הוגאן (״החתונה של מיוריאל״), דור שהוליד גם לא מעט במאיות. הבולטת שבהן היתה ג׳יין קמפיון, המצליחה וגם המוכשרת בחבורה, שהצטרפה ליוצרות כמו ג׳יליאן ארמסטרונג ונדיה טס, שבאו לפניה, ולקייט שורטלנד, אנה קוקינוס, סו ברוקס וג׳ניפר קנט, שבאו אחריה. ומורהאוס היתה שם לצידן, בנות דור הניינטיז, ימי הזוהר של הקולנוע האוסטרלי. בתור בת זוגו של פי.ג׳יי הוגן היא היתה שותפה ליצירת ״החתונה של מיוריאל״, וביימה את ״הוכחה״ מ-1994, סרט על צלם עיוור (הוגו וויבינג), שזכה לתשומת ליבה של הוליווד, שהפכה אותה מיד לבמאית המלודרמות הכל אמריקאיות: ״מעשה בשמיכת טלאים״ (עם ווינונה ריידר) ו״רסיסים של חיבה״ (עם ג׳סיקה לאנג ומישל פייפר). ועכשיו היא חוזרת עם סרט חדש, ״המלבישה״, שגם אותו היא יצרה בשיתוף עם בן זוגה, פי.ג׳י הוגאן, סרט ראשון אחרי כ-18 שנה שבהן היא לא ביימה סרט (מאז 1997). למה? בראיון הזה לאתר חדשות אוסטרלי, מורהאוס מסבירה את המצב המסובך שאליו נקלעו החיים שלה ושל הוגאן: לזוג יש ארבעה ילדים, מתוכם שניים סובלים מאוטיזם קשה. הרופאה הורתה לה לעזוב הכל ולהתמקד בטיפול בילדיה (את הנוכחות שלה על המסך היא עשתה כתסריטאית ושותפה להפקה בסרטיו של הוגאן, שהמשיך לעבוד, אבל בקצב נמוך). על פי הראיון, עושה רושם שמורהאוס בחרה נכון, ושהיא הצילה את חיי ילדיה ואת יכולת התפקוד שלהם.

ועכשיו היא חוזרת לעניינים, והיא מביאה איתה את התותחים הגדולים: קייט ווינסלט, ליאם המסוורת, ג׳ודי דיוויס, הוגו וויבינג. ״המלבישה״ גם פתח השבוע את פסטיבל הקולנוע האוסטרלי בסינמטקים, והוא דוגמה טובה למצב הסרטים הנוכחי ביבשת הדרומית: צולע. את ״מקס הזועם, כביש הזעם״, פאר היצירה האוסטרלית של השנה הזאת, לא תמצאו בפסטיבל. אבל ״המלבישה״ הוא דוגמה לא רעה לאיך אפשר לקלקל סרט שהכל, לכאורה, עבד לטובתו.

נדמה שמורהאוס והוגאן, שכתבו יחד את התסריט, חשבו על תמהיל שמזכיר את ימי ״החתונה של מיוריאל״ ו״פרסילה מלכת המדבר״: להביא גלאם לאיזורים הכי פחות מטופחים של אוסטרליה. ב״המלבישה״, המתרחש בתחילת שנות החמישים, קייט ווינסלט מגלמת אשה שחוזרת לעיירה המדברית והנידחת בה גדלה, אחרי שנים של עבודה בעולם האופנה בלונדון ובפריז. היא רוצה לנקום בעוולות שאנשי העיירה עשו לה, אבל היא גם רוצה לעשות לעיר הזאת מייק-אובר. לתת להם קצת סטייל. מורהאוס והוגאן כתבו תסריט כה נוסחתי ושבלוני, אפילו הטריילר נראה נורא:

אחד הז׳אנרים הכי מסובכים לבימוי הוא הקומדיה השחורה. הטון של הסרט צריך להיות מאוזן ומדויק. בקומדיה רגילה אנחנו צוחקים כשמישהו נופל ונפצע, כי ברור לנו שזה לא באמת כואב לו (כי הוא בקומדיה), ולכן מותר לנו לצחוק. קומדיה שחורה אמורה לגרום לכאב ולמוות של הדמויות לכאוב גם לצופה, וזאת תוך כדי שהוא ממשיך לצחוק, צחוק קצת מייסרֿ, צחוק לא נוח, שגורם לנו להתפתל בכסא. וזה להטוט לא פשוט. האחים כהן הם אשפים בתמהיל הזה – לצחוק בזמן שהדמויות סובלות, חוטפות ומתות. דני דה-ויטו, כבמאי, היה מאסטר בקומדיות שחורות (״מלחמת רוז ברוז״, למשל). אבל ג׳וסלין מורהאוס נכשלת בכך לגמרי. לא רק שהבדיחות עצמן בסרט שלה ירודות ומאוד נדושות, גם החיבור בין הומור ובין מוות נעשה ביד גסה. הסרט שלה כל כך משובש, שלא לגמרי ברור איזו סוג של בריה הוא. ולכן, במקום להיות קומדיה שחורה הוא הופך לפארסה, סרט על סבל, יסורים, רוע ורשעות, שעטופים בבגדים מהודרים ונוצצים, ועם תמהיל שיוצר כעס אצל הצופה, במקום צחוק.

=====================

אבל תראו איזה פסטיבל יפה של שנות החמישים יש בבתי הקולנוע: ״קרול״ֿ, ״ברוקלין״, ״גשר המרגלים״ ועכשיו גם ״המלבישה״ מתרחשים באותן שנים בדיוק. הסרטים של בילי וויילדר, ובייחוד ״שדרות סאנסט״, מוזכרים ברובם.

ציוץ