11 פברואר 2016 | 12:44 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

״ארץ פצועה״, ביקורת

רועי אסף ב״ארץ פצועה״ של ארז תדמור. צילום: אוהד רומנו

רועי אסף ב״ארץ פצועה״ של ארז תדמור. צילום: אוהד רומנו

ארז תדמור חתום – לבד או במשותף – על ארבעה סרטים עלילתיים, רובם מוצלחים ומצליחים, בשמונה שנים האחרונות. היום יוצא הסרט הרביעי, ״ארץ פצועה״, החמישי (״נמל בית״) כבר כמעט גמור, השישי (״בעלה של ראש העיר״) כבר קיבל מענקים לפיתוח. יש את היוצרים שיושבים ובוכים שלא נותנים להם, ויש כאלה שפשוט רצים באמוק ובכשרון רב אל הסרט הבא. תדמור וחבריו ושותפיו מימיהם כסטודנטים בקמרה אובסקורה (גיא נתיב ושרון מימון) הם שגרירי הדור החדש של הקולנוע הישראלי. תדמור ביים עם נתיב את ״זרים״ ואת ״הבן של אלוהים״ (ועוד שלושה סרטים קצרים) ועם מימון את ״סיפור גדול״ (מימון ביים אחר כך עם טל גרניט את ״מיתה טובה״). בשמונה השנים האחרונות שלושתם יוצרים סרטים שהם גם חביבי הקהל וגם סרטי איכות, חביבי פסטיבלים, שלא נרתעים מנגיעות חברתיות. ״זרים״ התחרה בסאנדאנס, ״סיפור גדול״ היה בטרייבקה (ויש רימייק אמריקאי שלו שאמור לקרות מתישהו). עוד נתון מרשים: ״סיפור גדול״, ״הבן של אלוהים״ ו״ארץ פצועה״ זיכו את שחקניהם בפרסי אופיר. אבל לא פחות חשוב, בעיניי: בעבודותיהם ביחד ובנפרד, הם תמיד מציגים קולנוע ויזואלי מאוד, עם תצוגות הצילום הכי יפות של השנים האחרונות. תדמור, נתיב ומימון, ביחד ולחוד, עבדו עם הצלמים הכי טובים בארץ: דוד גורפינקל, טובי הוכשטיין, רם שוויקי, בנג׳י כהן. את ״ארץ פצועה״ צילם אסף סודרי (״למלא את החלל״), ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהסרט, אני לא יכול שלא לפתוח בזה: הסרט הזה נראה מדהים.

״ארץ פצועה״, למעשה, פותח את השלב השני בקריירה של תדמור, בה הוא עובר לעבוודות סולו, אחרי 13 שנים שבהן תמיד ביים בשותפות עם מישהו אחר. כשצמדים מתפרקים אחד הדברים שמעניין לראות הוא איך כל אחד מחברי ההרכב יסתדר לבד, ואולי להבין בדיעבד מי מאנשי הצמד היה דומיננטי יותר. בינתיים, זה עובד לתדמור היטב: הוא זכה בפרס אופיר על הבימוי של ״ארץ פצועה״ בטקס האחרון (ואנחנו מתקרבים לעידן שבו לא יקרה יותר מצב מביך שכזה, שבו זוכה פרס אופיר לבימוי יוצא לבתי הקולנוע רק חמישה חודשים אחר כך).

״ארץ פצועה״ מתחיל כמו מותחן משטרתי ז׳אנרי עשוי היטב: רועי אסף מגלם שוטר חיפאי שמקבל הזדמנות מחברו ומפקדו (דביר בנדק) להשתתף במעשה מרמה פלילי שיכול לשדרג את מעמדו הכלכלי, אבל הוא גם מקבל משימה מהיחידה לחקירת שוטרים לחשוף את פשעיו של הקצין הסורר. רגע לפני שיהיה עליו לבחור צד, מרעיד פיצוץ את העיר התחתית והסרט פונה לכיוון חדש. פיגוע במסעדה חיפאית מותיר את המחבל המתאבד בחיים ובמצב אנוש, ועל השוטר שלנו מוטלת משימה חדשה: לשמור על המחבל הפצוע בעת שהוא זוכה לטיפול בבית החולים, מפני מעשי לינץ׳ של משפחות הפצועים, הנמצאים בחדר הסמוך. השאלה המוסרית שהסרט מציג היא: למה לדאוג לשלומו של מי שרצח?

הפתיחה של הסרט מרהיבה. כך נראה קולנוע שאני מריע לו: רואים שיש במאי על הסט, שיודע לעבוד גם עם הצלם הכי דומיננטי, ויחד איתו להעמיד שוטים באופן דינמי, מרשים ורב עוצמה, לגייס מוזיקאי בעל נוכחות (חיים פרנק אילפמן, שממקום שבתו בלוס אנג׳לס הלחין השנה גם את ״אבוללה״, ״המדרשה״ ו״מגש הכסף״), ולהביא לתהליך עורכת בעלת שם (עינת גלזר-זרחין), שתשייף את הסרט עד העצם. כל הצוות הזה, כולל השחקנים, יוצרים סרט שהתכונה העיקרית שלו היא כריזמה גדולה. עוד לפני שאנחנו יודעים מה קורה בו ואיך הוא, זה סרט שאנחנו נהנים להיות במחיצתו.

אלא שאז משהו שם משתבש. כל האלמנטים החיצוניים עובדים לטובת הסרט, אבל משהו פנימי חסר בו: התסריט, כנראה. אחרי שכל מרכיביו הונחו מולנו, ״ארץ פצועה״ מתחיל להסתובב בתחנות התסריטאיות הכי נדושות (במקרה הטוב) ומקוממות (במקרה הרע). הוא מפזר את הסיפור לצדדים, ומכניס את הגיבורים לסיטואציות דרמטיות שרק מדללות את הפוטנציאל הדליק-מספיק שאיתו פתחנו. המניפולציות התסריטאיות המעט מעושות שהתסריטאים זורקים על דמויותיהם הכניסו אותי למצוקה גדולה בזמן הצפייה. היו רגעים שהרגשתי חוסר רצון להיות שם יותר, במרתפי בית החולים הזה. הפער בין ההתפעלות מהפתיחה למצוקה בנקודת החצי מעוררת בי פליאה והשתוממות. הבעיה היא שלא רציתי לנטוש את המקום בגלל שהרגשתי לחץ מהסיפור – אפילו הפוך, הלוקיישן הזה דווקא עורר בי געגועים ל״הממלכה״ של לארס פון טרייר, סרט מעורר חרדות לחלוטין. הבעיה היתה שהרגשתי שאני לא יכול לסמוך על התסריטאים יותר, ושהסרט שהם כתבו, שמנסה לזעוק זעקה של חסד כלפי בני אדם באשר הם, מחבלים או קורבנותיהם, לא מעניק לגיבוריו את החסד הזה.

יש כאן בכל זאת גם שיעור בבימוי. אחרי הצפייה הבנתי שגם עם התסריט של ״הבן של אלוהים״, סרטו הקודם של תדמור (יחד עם גיא נתיב) היו לי בעיות. בעיקר ברגעים שלא לחלוטין ברור למה דמות עושה מה שהיא עושה, דמויות לא לחלוטין מנומקות, מפותחות עד הסוף, שעוברות מסינה לסצינה באופן גחמני, ותסריטאים שעושים לעצמם קיצור דרך. אבל ז׳אנר סרט המסע של ״הבן של אלוהים״ מצליח להעלים מגרעות כאלה, כי ההתמקדות היא במסע, ברקע, בפרטים, ולא בשאלות הגדולות. וכך יצא שחיבבתי מאוד את ״הבן של אלוהים״ דווקא בזכות רגעיו הקטנים. אבל ״ארץ פצועה״ הוא סרט דחוס, לילה אחד, כמעט כולו במקום אחד, סיר הלחץ הזה חושף מיד את הבקיעים בסיפור ובדמויות ומותיר אותנו עם קלישאות מוארות היטב.

===========================

אגב, אין קשר בין ארז תדמור הבמאי ובין ארז תדמור מנכ״ל ״אם תרצו״. הם כמו דופלגנגר, דבר והיפוכו. אם כי הייתי שמח לשמוע מה חושב השני על סרטו של הראשון.

==========================

תזכורת: לרועי אסף היה נאום זכייה יפה בפרס אופיר (בו הוא התחרה מול עצמו ב״חתונה מנייר״). בגלל שמפיקי הטקס, באיוולתם, ניסו לדרבן אותו לרדת מהבמה באמצעות מוזיקה, ובגלל שממילא אף אחד לא ראה את הטקס הזה, הנה הנאום המלא כאן:

 

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “״ארץ פצועה״, ביקורת”

  1. רונה 11 פברואר 2016 ב - 13:37 קישור ישיר

    הערה למהירות העבודה המדהימה של תדמור:
    אכן מעורר קנאה
    אבל הרשו לי ניתוח קצת משונה ואולי קצת נבזי –
    אם כל הכבוד ליצרנות של פרויקטים כתובים להפקה, צריך שגם הדבר יחליק בקלות בגרונם של הקרנות. וסרטים לא אמיצים, סוחרים בקלישאות הם תמיד עדיפים על מקבלי החלטות שברשותם מעט כסף מול המון בקשות.
    לא חוכמה להיות רוג׳ר קרומן ולהשריץ סרטים … הסרטים של תדמור לבד או תדמור שותפות מוגבלת בע״מ הם חבוטים וחיוורים להחריד.. בעיניי זו בעיקר תופעה שהינה תעודת עניות לקרנות שהם המנוע האמיתי בתעשיה ולא רצונם / ״התבכיינותם״ של היוצרים…

  2. איתן 11 פברואר 2016 ב - 17:02 קישור ישיר

    בנקודה מסוימת אנחנו מסכימים: התסריטים של “הבן של אלהים” ושל “ארץ פצועה” לא טובים מספיק, והבימוי המשובח בכל זאת החיה את הסרט.
    אבל לדעתי “ארץ פצועה” עשה דווקא נכון בכך שהרחיב את היריעה. בכך שהראה שהארץ הזאת פצועה לא רק בינינו לבין הפלסטינאים (הסיטואציה בבית החולים), אלא גם בינינו לבין עצמנו (שחיתות בשלטון, במשטרה). הסוף של הסרט הזכיר לי קצת את “ללכת על המים”. ובאמת, כמו איתן פוקס, גם ארז תדמור מצליח להשתלט על כמה חוטי סיפור, על כמה וכמה נושאים, ולאחד אותם ליצירה הומוגנית אחת.

    הצרה, אם נחזור להתחלה, שסיפורי המשנה לא מפותחים מספיק, או שהיה בהם משהו, והוא ירד בעריכה מסיבות שונות (יש התחלה של הסיפור של הערבי, אבל אין לזה המשך. וקרן ברגר, טובה כתמיד, יש לה סצינת נשיקה אחת קצרה ומיותרת. היה שם משהו, בתסריט, שאולי גם צולם, אבל חסר במוצר הסופי).

    ועדיין, יש לסרט הזה הרבה יותר נקודות זכות מאשר חסרונות לטעמי. כדאי מאוד לראות.

  3. אפ 11 פברואר 2016 ב - 17:16 קישור ישיר

    רונה-אכן נבזי

    הפילמוגרפיה של הבחור ללא ספק רחוקה מלהיות בינונית. למה כל כך קשה לפרגן במדינה הזאת

  4. hamlet 11 פברואר 2016 ב - 18:10 קישור ישיר

    אחל’ה סרט…אמנם יש בעיות בתסריט
    ולא הכל עובד,אבל זה עלינו -כאן ועכשיו-
    וכמו המציאות…לא הכל שחור או לבן..הרבה
    אפור.
    כמו שכתבת-סרט עם כריזמה ..

  5. דודי מיכ 18 דצמבר 2016 ב - 3:26 קישור ישיר

    התסריט והביצוע מצוינים, מה שחסר פה זה יד במאי שתוסיף אמינות ותוסיף לדיאלוגים יותר אמינות וחום.
    יצא סרט רובוטי, דידקטי, וגם לא אמין מספיק.
    וחבל, היה פה פוטנציאל למשהו מצוין.


השאירו תגובה