״פרינסס שואו״, ביקורת
״פרינסס שואו״. קותימן בביתו במדבר
אופיר קותיאל עבר לתל אביב מזכרון יעקב ומשם לקיבוץ צאלים בדרום. בערוץ היו-טיוב שלו הוא מציג את עצמו בתור קותימן. סמנתה מונטגומרי עברה לניו אורלינס משיקגו, ומשם לאטלנטה. בערוץ היו-טיוב שלה היא מציגה את עצמה בתור פרינסס שו. קצת כמו קומדיה רומנטית מוזיקלית, שני הזרים האלה, הנמצאים משני צידי העולם, שניהם מתחבאים מאחורי שמות במה, שניהם מפיצים את היצירות המוזיקליות שלהם באמצעות יו-טיוב, ייפגשו באופן מקרי, ומשהו חדש וקסום יוולד מהמפגש הזה. זה, בקווים כלליים, מה שקורה בסרט התיעודי הישראלי ״פרינסס שואו״, שעולה השבוע להקרנות מסחריות בישראל, רגע לפני הפצתו המסחרית בארצות הברית. זהו סרט שכולו אהבה – למוזיקה, לבני אדם – ושמכיל כמה מהרגעים המרגשים ומעוררי ההשראה שנראו לאחרונה בקולנוע, בוודאי הישראלי. בתקופה שבה סרטים ישראליים נשלחים לאולמות הקולנוע כדי למות מבדידות, אני מהמר (ומקווה) ש״פרינסס שואו״ יתגלה כאחד הלהיטים הגדולים של השנה. זה סרט, אני משוכנע בכך, שכל מי שייצפה בו ייצא ממנו נרגש, נלהב, ימחה דמעה מעיניו, ויסמס לחבריו שהם חייבים לראות אותו.
מונטגומרי היא אחות בבית חולים גריאטרי, אבל היא חולמת להתפרסם בתור זמרת ומוזיקאית. היא מקליטה שירים מקוריים ומעלה ליו-טיוב, שם היא זוכה למספרי צפיות זעומים. כשהוא הולכת לערבי מיקרופון פתוח במועדונים, היא מופיעה מול חדר ריק. נראה שהחלום שלה עומד להתרסק. וככל שאנחנו מכירים אותה ואת סיפור חייה העגום, חיים של עוני וניצול, מתחילה להיות מובנת הכמיהה שלה לזכות בפרסום והצלחה: היא רוצה שיישמעו אותה, שקולה יישמע, היא רוצה להפוך מדמות שולית ורמוסה, לכוכבת. מאדם פשוט, לאצולה, לפרינסס.
סמנתה מונטגומרי/פרינסס שו, אטלנטה (צילומים: עידו הר)
אבל יש מישהו אחד ששומע אותה: קותימן. ב-2009 יצר קותימן פרויקט רימיקס גאוני בשם ״Thru You״, בו הוא לקח קטעים מוזיקליים שאנשים העלו ליו-טיוב, ערך ובנה מהם קטעים חדשים. מעין פרויקט פאונד-פוטג׳ מוזיקלי. הרעיון הזה הפך ויראלי, והקפיץ את קותימן לפרסום עולמי – שכלל הופעות ב״טיים מגזין״ ומחווה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק. חמש שנים אחר כך יצר קותימן את פרויקט ההמשך, ״Thru You Too”’, ובו עוסק הסרט.
כשם שקותימן עוקב אחרי הדברים של סמנתה/פרינסס שו עושה ביו-טיוב, כך יש גם מי שעוקב אחר שניהם, ויערוך מהסיפור הזה מיקס משלו: הבמאי עידו הר, שאחד מסרטיו הקודמים, ״מלון 9 כוכבים״, הוא עדיין אחד מסרטי התעודה הישראליים האהובים עליי. להר יש סבלנות ואינסטינקטים של צייד: הוא עקב אחרי שתי הדמויות האלה במשך חודשים, עמד והתבונן וצילם ואסף וחיכה, עד שהסיפור הזה הבשיל מול מצלמתו. וממש כמו קותימן, הוא כמעט יחידת יצירה עצמאית: הוא מצלם ועורך בעצמו.
על פי דפי המידע של הסרט, הר הכיר את קותימן מזה שנים (בתיווכו של מפיק הסרט, לירן עצמור). כשהמוזיקאי בתחיל ללקט את החומרים ואת הדמויות לפרויקט היו-טיוב השני שלו, החליט הר להתחיל במקביל לעקוב אחרי כמה מהאנשים שקותימן מתעסק עם עבודתם. המחשבה המקורית היתה ליצור סרט פסיפס – לעקוב אחרי כמה מוזיקאים וסיפור חייהם, בשעה שבישראל, מבלי שהם יודעים, מישהו רוקח מהקטעים הביתיים שלהם משהו שיזכה לתהודה גלובלית. אבל עד מהרה, הר – ממש כמו קותימן – נשבה בסיפור ובכשרון של פרינסס שו. וממש כמו שקותימן הפך אותה לעמוד השדרה של שיריו החדשים, לא רק הסולנית, אבל למעשה גם התמלילנית והמלחינה, כך גם הר ויתר מתישהו על הקונספט המקורי והתמקד בה. וכך, בעוד קותימן ממקסס וצורף בביתו במדבר, נדד הר במשך תשעה חודשים הלוך ושוב על ציר ישראל-ניו אורלינס כדי לצלם אותה ולחכות לרגע שבו קותימן יעלה את הסרטון שלו והיא תגלה שגילו אותה.
השיר של פרינסס שו וקותימן, ״Give It Up״. 2.5 מיליון צפיות.
כמעט כל מי שצופה ב״פרינסס שואו״, או שומע על הסיפור, יוצא מהסרט עם שאלות קבועות. כמו למשל: האם אף אחד מהמוזיקאים לא תבע את קותימן על כך שעשה שימוש ללא רשות בקטעים שלו? מתברר שלא. יש כאן מפגש רצונות. אם כבר, הוא מותיר את המשתתפים גאים על כך שנבחרו ושובצו בתוך פרויקט כזה. אבל זה עמוק יותר: קותימן מציג תפיסת עולם עכשווית, מעין סייבר-סוציאליזם, שמנסה לייצר קהילה יצירתית שיתופית, בה אין בעלות אחת על התוכן, אלא בעלות משותפת. קהילה שחולקת תכנים בחינם, מתוך אינטרסים הדדיים.
השאלה השנייה עוסקת בתהיה איך ידע הר לעקוב דווקא אחרי פרינסס שו? ״אינסטינקט״, הוא ענה בדפי העיתונות לסרט. אפשר להתפלפל ולתהות, עד כמה כנה היה הבמאי עם מושא הסיקור שלו, שהרי הוא ידע מה עומד לקרות, אבל לא הסגיר את הסוד בפניה. שאלות על אתיקה, אמת, כנות והעמדת פנים עולות מהצפייה בסרט, אבל גם כאן – האינטרסים הדדיים. ויש להניח שרצף הזמן המוצג בסרט (כפי שנהוג בסרטים רבים) אינו נאמן לחלוטין לרצף הזמן של הצילומים. גם האופן שבו הר בונה את גיבורי הסרט נראה כמו עבודה מתוכננת, כמעט מתוסרטת, של במאי המציג ניגודים אנושיים להדגשת האלמנטים הדרמטורגים. אל מול הדברנות הכמעט כפייתית של פרינסס שו, מציג הר את קותימן כמעין נזיר מתבודד, שקט כמעט לחלוטין, שקוע במחשב שלו, מביט בעדו אל העולם, מנותק כמעט לגמרי ממגע אנושי.
״פרינסס שואו״ הוא סרט על הכוח הגואל שיש באינטרנט, הגלובליזציה ככוח ריפוי, אבל הוא בראש ובראשונה סרט על העוצמה שבמוזיקה, סרט שכולו נבנה, תיבה אחר תיבה, הרמוניה אחר הרמוניה, לעבר קתרזיס נהדר שהופך אותו לסרט שקשה לעמוד בפני קסמו וחינו. אבל זה גם סרט שהשאלות שהוא מעורר אצל צופיו, הופכים אותו ליצירה עמוקה יותר. כי הרי הר עושה לפיסות המציאות את מה שקותימן עושה לפראזות מוזיקליות: מאתר אותן ועורך מחדש. כשם שהשאלות עולות לגבי מהו המקור ומה הוא השכתוב ביצירה של קותימן, ומה תפקידו של היוצר, כך גם הר מפנה את תשומת ליבנו לכך שיצירת סרט תיעודי, ממש כמו סרט עלילתי, היא תהליך של בחירה ותזמון. ״פרינסס שואו״ הוא מאותם סרטי תעודה חד פעמיים, ניסיים, שמספרים סיפור כה קסום, שהם מציעים את האפשרות שלפעמים החיים הם הפנטזיה הכי גדולה, האפקט המיוחד הכי אמיתי, שיגרום לנו להאמין, ולו לתשעים דקות, שסיפורי נסיכות וסינדרלות יכולים לקרות באמת, או לפחות עם קצת עזרה מבמאי מוכשר.
