מרי אליזבת ווינסטד וג׳ון גודמן ב״דרך קלוברפילד 10״. מציל או מנצל?

בעוד אנחנו מתאוששים ממתקפת הרעש העצומה של ״באטמן נגד סופרמן״, נסחף אל חופינו סרט ז׳אנר נוסף שהוא תרגיל מבדר מאוד באיך לעשות הכל הפוך. מול תקציב הענקים של ״באטמן נגד סופרמן״ – ארצות הברית היתה יכולה לקנות שני מטוסי אף-16 ולחסל את דומסדיי בכמה דקות בתקציב של הפקת הסרט הזה – מגיע ״דרך קלוברפילד 10״ שעלה עשירית ממנו, וש-85 אחוזים ממנו מצולמים בתוך סט אחד. ג׳יי.ג׳יי אברמס, שחתום על להיט שני מיליארד הדולר של החורף האחרון, ״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״, ממשיך את הקו שהוא השיק עם חבריו, מט ריבס ודרו גודארד, ב״קלוברפילד״ ב-2008 ומוציא סרט שלא קיבלנו מידע על הליהוק שלו, על צילומיו, והטריילר שלו נחשף רק חודש לפני הבכורה. ההפך הגמור משיטת העבודה ההוליוודית המקובלת. מבחינת תקציב, הפקה ושיווק הסרט מתנהג כמו סרט עצמאי, קטן (מחתרתי באופן כמעט מילולי) רק מבחינת הפצה הוא סרט הוליוודי סטנדרטי. אבל הוא ממש מגיע כתרופת הנגד לסרטים שכל מערכת השיווק עסוקה לבנות סביבם ציפיות. זה סרט שכל מטרתו הוא להפתיע. והנה הקטע: הוא מצליח. בלי ציפיות, בלי לדעת כלום, רק מתוך אמון בשמות היוצרים (וסקרנות מול מותג ״קלוברפילד״ שלא ממש ברור איך הוא בכלל קשור כאן), ״דרך קלוברפילד 10״ הוא סרט קטן וחכם, שמצליח להיות מהנה – השילוב הז׳אנרי המושלם בין הצפוי לחלוטין ובין הבלתי ניתן לצפות מה יקרה כאן בכלל.

רוצים לקבל עדכונים במייל על ביקורות ופוסטים חדשים? הירשמו כאן

מרי אליזבת ווינסטד (״סקוט פילגרים״) מגלמת מעצבת אופנה צעירה מניו אורלינס* שמחליטה להיפרד מבן הזוג שלה ולעזוב את הבית. אחרי תאונת דרכים היא מתעוררת, חבושה ומחוברת לאינפוזיה, במקום זר ומאיים: מקלט אטומי מצויד היטב במזון ותרופות. זה כמו מאורה של דוב, מצוידת במצרכים לקראת תרדמת החורף, ועם דוב בתוכה: ג׳ון גודמן. הוא מבשר לגיבורה שלנו שהוא הציל את חייה, לא רק מתאונת הדרכים אלא גם בכך שאסף אותה אל המקלט שלו ממש בזמן: מלחמה עולמית, שלא ברור אם היא מלחמה אטומית או משהו אחר, הביאה להחרבת העולם בחוץ וזיהום האוויר. כולם מתו, ורק היא והוא והשכן, שלושה אנשים במקלט, שרדו.

מכאן מתחיל מותחן פסיכולוגי שאם רק אציין כאן מה הז׳אנר האמיתי שלו זה יהיה ספוילר. נאמר זאת כך: אם ״קלוברפילד״ היה סרט מפלצות, הרי ש״דרך קלוברפילד 10״ יכול להיחשב גם הוא ככזה, אבל רק על דרך ההשאלה: הפעם המפלצת היא אנושית. הסרט מבוסס על תסריט שכתבו שני קולנוענים צעירים, שתכננו לצלם סרט עצמאי זול מאוד ועצמאי. ג׳יי.ג׳יי אברמס לקחת את התסריט שלהם והעביר אותו לדמיאן שאזל, נער הפלא מ״וויפלאש״, ששיכתב אותו. במאי הפרסומות דן טרכטנברג קיבל את עבודת הבימוי. אבל במידה רבה, זה סרט שכולו תחבולות תסריט, שסטודנטים לתסריטאות יכולים ללמוד מהם. ניקח את נקודת המוצא מהפסקה הקודמת: יש לנו כאן שתי אופציות. או שג׳ון גודמן דובר אמת, ובחוץ התרחש אסון אפוקליפטי והוא הציל את חייה; או שהוא משקר ואנחנו בעצם עכשיו ב״חדר״ – דרמה על צעירה שנחטפה על ידי גבר מבוגר, מן הסתם למטרות ניצול. השפה העברית כל כך נוחה לנו כאן, כי הסרט שם את הדילמה בראשה של הגיבורה באופן שקל לנסח מילולית – האם יש כאן ניצול או הצלה? התסריט המהודק מאוד של שאזל מחליף את ההבנה שלנו (ושלה) בכל כמה דקות. אירועים שונים שקורים במקלט, וההתנהגות המשתנה של המציל/המנצל, גורמים לה לנוע בחוסר ביטחון בין התרחישים האפשריים. ובסופו של דבר הדילמה של הגיבורה תצטמצם לבחירה אחת פשוטה: איפה חייה יהיו בסכנה גדולה יותר: בפנים או בחוץ?

בגלל שהתסריט עובר אחת-אחת, את כל הדילמות האפשריות שהתרחיש הזה מציג – ובונה את הדמות של גודמן לרגעים כמלאך ולרגעים כאולי שטן – הסרט נע בין כל הרגעים, הביטים, שהצופה עשוי לצפות להם. הכל מכוסה. זה הופך את ״דרך קלוברפילד״ למעין משחק-קופסה: כל מה שאתם חושבים שיקרה, אכן קורה. והגיבורה ניצבת, שוב ושוב, בצמתים שבהם עליה לבחור: האם לפנות ימינה או שמאלה? האם לבטוח או לחשוד? האם להיות אסירת תודה או מבוהלת עד מוות? אמנם, חלק מרגעי המתח מבוססים על סיטואציות נדושות, ששולבו פנימה כדי להעלות את המתח, ולא להשאיר את הסיטואציה רק ברמה התיאורטית – להוציא את המתח מהפסיכולגיה וגם קצת אל הממשות, אבל בשאר רגעיו, זה סרט שנקודות המפנה שלו נבונות מאוד, ובאמצעים מינימליים – כמעט בלי אפקטים או אפילו אלימות – יוצרים סרט שמצליח להעביר את הצופים לא מעט תחנות אמוציונליות, כמעט מבלי לזוז מהמקום.

===========================

*) עולם קטן. זה הסרט השני שעולה השבוע ומצולם בניו אורלינס. הראשון הוא הסרט התיעודי הישראלי המומלץ מאוד, ״פרינסס שואו״.

ציוץ