28 אוקטובר 2009 | 16:15 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

הספרים בדרכם של הסרטים

קראתי את הכתבה של מיה סלע ב”גלריה” על המלחמה בין צומת ספרים (והוצאת כנרת/זב”מ) ובין סטימצקי, ולא הבנתי כלום. כנרת-זמורה-ביתן-מודן הודיעו שמיום ראשון הם יפסיקו לשווק ספרים לסטימצקי, במחאה על כך שסטימצקי – לטענתם – מתנכלת לכותרי ההוצאה כדי לפגוע ברשת המתחרה, “צומת ספרים” שנמצאת בבעלות כנרת-זב”מ. סטימצקי טוענים שמי שמתנהג בבריונות ודורש דרישות לא הגיוניות היא ההוצאה, ושסטימצקי לא יכולים להיענות לדרישות שלהם, שיפגעו בשיוויון שהם מנסים לייצר ברשת בין ההוצאות השונות. בקיצור, כל הכתבה היא שזה אומר שההוא מתנהג בבריונות, והשני אומר שההוא מתנהג בבריונות. ואין אף אחד, מתבונן מהצד, פרשן, מישהו שבקיא בעניין ברמה הכי אינטימית, שיכול להסביר לי – כצרכן – מי צודק. הנטייה שלי היא לראות בסטימצקי מונופול דורסני שמרגיש שהוא יכול לשעות מה שבא לו, אחרי שנים של שליטה מוחלטת בשוק. לכן, הכניסה של צומת ספרים לתחום מכירת הספרים, והעובדה שזו כעת הרשת המובילה בארץ, משמחת אותי. מונופולים נועדו לקרוס. מצד שני, דווקא החרם של כנרת-זב”מ הוא האקט הבריוני והאגרסיבי והלא מידתי בסיפור – בעיקר כי הוא לא פוגש ממש בסטימצטקי, אלא בראש ובראשונה בסופרי ההוצאה. אם ההוצאה מחליטה להקריב את סופריה למען מלחמה קמעונאית, אני חושד בה. אבל הייתי רוצה לדעת בדיוק מה קרה כאן ומי התחיל. למשל, כדי שאוכל להיות צרכן נבון. אם סטימצקי אכן מתייחסת בבעלתנות ואדנות כלפי ההוצאות הייתי שמח לדעת ולהשתדל לא לקנות שם יותר. ואם צומת ספרים הגיעה למעמדה באמצעות אגרסיביות ודורסנות, אשמח לדעת גם את זה, ואולי להימנע מסניפיהם (אני מודה שכרגע, סתם על פי הנדסת האנוש של הסניפים, אני מחבב את צומת ספרים יותר מאת סטימצקי). אבל ב”גלריה” לא קיבלתי תשובה. אז סליחה שאני מרדד מה שהוא כנראה עניין חשוב, אבל מישהו יכול להסביר לי מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה?


מה שכן, המלחמה הזאת משעשעת אותי, כי נראה לי שתחום המו”ל והספרות בארץ נמצא בפיגור של כ-8-9 מאחורי עולם הקולנוע וההפצה בארץ, ושמה שקורה עכשיו אצלם קרה לפני כעשור, והתפרץ החוצה בתחילת שנות ה-2000, בתחום הפצת הסרטים. לדעתי זה אף פעם לא הגיע לחרם מוצהר או למלחמה קולנית, אבל זה כן הגיע לבדיקת הממונה על ההגבלים העסקיים, שבדק מה קורה בין שתי רשתות בתי הקולנוע גדולות בסוף שנות התשעים, אבל הפסיק את החקירה לפני שהגיע למסקנות משמעותיות. נדמה שגם בדיקת הממונה הנוכחית על מה שקורה בין צומת ספרים לסטימצקי נגמרה במעין “תעזבו אותי” כזה. תכל’ס, זה קטן ולא משמעותי ולא ממש מעניין עבורה כדי להתעסק בזה.


בתחום הקולנוע התייצבה בשנות התשעים המציאות שלפיה יש שתי רשתות קולנוע עיקריות (ועוד שתיים קטנות), ולכל רשת יש חברת הפצה משלה. וכל רשת הציגה באולמותיה את הסרטים של חברת ההפצה. כל מה שצריך כדי שתחום הספרים יעתיק את זה סופית הוא שסטימצקי יקנו את הוצאת ידיעות ספרים (למעשה, נדמה לי שידיעות ספרים צריכה לקנות את סטימצקי), וכך לשני המו”לים הגדולים יש גם רשתות גדולות, והם משווקים בכל רשת באופן בלעדי את ספרי ההוצאה שבבעלותה. ככה זה התנהל שנים בקולנוע, והיו מעט מאוד יוצאי דופן, שבהם סרט שמפיץ אחד הוקרן בקולנוע של המפיץ המתחרה. רק אם מדובר בלהיט ענק.


חוץ מעניין הנוחות (והטמטום), הקהל לא באמת נפגע ממצב כזה. המלאי שלו מתחלק בין שתי רשתות שגם ככה דרות כמעט תמיד זו לצד זו בקניונים. מי כן עשוי להיפגע מהמצב? ההוצאות הקטנות. הם עשויות להיות חשופות למלחמות טריטוריה שינוהלו על גבן, וינסו לגרום להן להתחייב (בעל פה, אני מניח, ובאופן לא פורמלי) לבלעדיות לרשת אחת. והם יצטרכו לבחור: זאת או זאת. זה קרה גם בסרטים. נוצרו מחנות.


איך המצב הזה יוצא מקפאונו? ברגע שייכנס גורם שלישי לתמונה שיהיה הסינמה סיטי של הספרים. סינמה סיטי באה וערבבה את הקלפים. הוקם בית קולנוע שזקוק להמון סרטים, כמעט לכל הרפרטואר המוצג ברגע נתון בארץ. המפיצים, בתגובה אינסטינקטיבית, ניסו להתמודד עם כניסתו לתחום באמצעות חרם. פורום פילם, שאני מתרשם שחרמות היא שיטת העבודה האהובה עליה, לא הסכימה במשך תקופה לספק סרטים לסינמה סיטי (היה כאן – כמובן – עניין של אגו פגוע: לפורום פילם יש רשת בתי קולנוע במזרח אירופה בשם “סינמה סיטי” והם שכחו לרשום אותו כמותג בארץ ונעלבו כשהאחים אדרי השתמשו בו). גם קולנוע לב היסס תקופה ארוכה מאוד עד שהתחיל לשתף פעולה עם סינמה סיטי. בסופו של דבר, ההצלחה של המתחם שכנעה את המתחרים שכדאי להם לתת לו סרטים כי הוא מייצר עבורם הכנסות עצומות. אם תיכנס רשת שלישית של חנויות ספרים ארצה, שתציע את כל המחר של כל ההוצאות, והציבור ינטוש את הרשתות הקיימות ויעדיף רק את הרשת הזאת, כל חרם ונתק בין צומת ספרים וסטימצקי יתמוסס אל מול מציאות ששתיהן יצטרכו להיכנע לה. זה בדיוק מה שקרה בסרטים. אחרי סינמה סיטי הגיעו בתי הקולנוע של יס פלאנט, ופתאום בתי הקולנוע צריכים לעשות עסקים עם המפיצים המתחרים, כי הם חייבים סרטים למילוי מסכים. אבל אל תטעו לחשוב שמשקעי העבר והעוינות הוותיקה התפוגגו. אהבה גדולה אין שם, וכל אחד זומם מאחורי גבו של מתחרהו, אבל הם משתפים פעולה, באופן שנראה נורא יוצא דופן לשוק הישראלי שהתרגל לטריטוריאליות: פתאום סרטים של יונייטד קינג עולים בקולנוע גת, המזוהה עם סרטי פורום-פילם וא.ד מטלון. פתאום סרטים ישראליים בהפצת אדרי מוחזקים בכוח באולמות של יס פלאנט ולא נזרקים אחרי שבועיים, כפי שהרשת מעדיפה לעשות, כדי שבבוא היום אדרי יחזיק בולמותיו הגדולים ביותר את סרטי האנימציה של פורום פילם. הקולנוע הישראלי (לפחות זה המופץ על ידי אדרי) הרוויח בענק מהדטאנט – פריך ועצבני ככל שיהיה – שנוצר בין המפיצים.


האירוני הוא שכל ההתנהלות הזאת – גם בקולנוע וגם בספרים – מתרחשת רגע לפני שהטכנולוגיה עושה בתחומים האלה מהפכות ענק, שיגרום לסיפור הזה להיראות כמו שני דינוזאורים המתגוששים ביניהם למוות על שטחי ציד בשעה שמעליהם, אבל מחוץ לטווח הראייה שלהם, כבר מופיע שובל המטאור שיחסל אותם. סטימצקי וצומת ספרים רבים על חנויות, נדל”ן, ספרים פיזיים, מדפים, שטחי תצוגה, וזה נראה כמו השיהוק האחרון של זן נכחד. תוך 10-15, אולי עשרים שנים, חנויות הספרים הענקיות יעלמו וסטימצקי וצומת ספרים יהפכו לקמעוניות מקוונות המוכרות קבצים דיגיטליים להורדה לקינדל הזה או האחר שיהפוך לנחלת הכלל. וגם בתחום הקולנוע זה קורה ממש עכשיו. כרטיסים עדיין נמכרים, הסרטים הם עדיין אירועים, אבל המפיצים מבינים שהכסף העקבי והרציף יגיע מעולם ההפצה, ולא ההצגה, ומחפשים תכנים שיוכלו להציע בעיקר מחוץ לקולנוע, ובעיקר במודל VOD כזה או אחר (בטלוויזיה או באינטרנט).


כך שאני לא יודע עדיין מי הצודק במאבק ביניהם, אבל כרגע שניהם מתנהגים כמו לוזרים.

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “הספרים בדרכם של הסרטים”

  1. רותם 28 אוקטובר 2009 ב - 16:42 קישור ישיר

    אני מנסה לחשוב מה שקול בעולם הספרים לשמונים ושמונה דקות ושאר הסרטים שאדרי מפיץ רק כי אנשים באים לסינמה סיטי ונגמרו הכרטיסים לאחד משבע עשרה הלהיטים והם מסתפקים בשאריות של השאריות.
    אני חושב שזה צריך להיות שילוב בין האלכימאי לצופן דה-וינצ’י. אני לא אשן שעות רק מהמחשבה הזו…

  2. אוטו פוקוס 28 אוקטובר 2009 ב - 20:10 קישור ישיר

    אני לא מאמין שבתי הקולנוע ייעלמו לגמרי מהעולם בזמן הקרוב. בעוד ספרות או מוזיקה ניתן לרכוש ברשת וחווית הקיראה/האזנה יוותרו ללא שינוי, למעשה, הצפייה בקולנוע באולם היא טקס וחוויה חברתית, שגם המסך הכי גדול והרמקולים הכי מפוצצים בסלון לא יוכל לחקות. חלק מהותי מהעניין של לראות סרט בקולנוע הוא הקהל שצופה בו איתך. הנאת הקהל, הצחוק שלו (או הבוז שלו) מעצימים את חוויית הצפייה של הצופה הבודד.

    ולרותם: בעולם הקולנוע, האלכימאי וצופן דה-וינצ’י שקולים סרטי הרובוטריקים וג’י-איי-ג’ו. זבל שההמון אוהב ונותן לו את מיטב כספו. “88 דקות” שקול לספרי ניו-אייג’ ואוספי אמרות-שפר וציטוטים בתרגום קלוקל, שהדודות קונות כמתנה זולה וחסרת טעם.

  3. עומר 28 אוקטובר 2009 ב - 20:56 קישור ישיר

    הייתה כתבה בחדשות ערוך 2 על הסכסוך בין הוצאת זמורה ביתן לבין סטימצקי. לא כל כך ברור מה הסיפור. בסופו של דבר הסופרים נפגעים ונראה שהסכסוך הוא על חשבונם.

  4. Mr. Kate 28 אוקטובר 2009 ב - 23:38 קישור ישיר

    האמת שלמרות שאני מאמין שעוד בערך 10 15 שנים נחייה בירח, יהיו לנו משרתים רובוטים וגם ערים מרחפות, בעולם הפנטזיה הזה נשארים הספרים ובגדול. למה? כי אני חושב שאנשים(כמה קלישאתי שזה נשמע) אוהבים את המגע המוחשי של הספר, את התמונה האמיתית ולא המסך הדיגיטלי, והכי חשוב-את מדף הספרים. בשביל מה שווה לקנות ספרים אם לא לשמור אותם כמו מדליות על המדף, כשחברים יבואו יוכלו להגיד:”או, זה ברנש חכם ומשכיל”?

  5. קטשופ 29 אוקטובר 2009 ב - 13:16 קישור ישיר

    לא בכל סיפור יש טובים ורעים, או נכון יותר – לפעמים כולם רעים, מי יותר ומי פחות. הסכסוך הזה בין צומת ספרים וסטימצקי מתנהל כבר די הרבה זמן, והחרם החדש (שנדמה לי שבוטל בינתיים) הוא רק עוד שיא מקומי שלו. אני לא יכולה להגיד לך מי יותר רע ממי כי זה באמת נושא מורכב שצריך לעקוב אחריו, והדעות אפילו חלוקות בשאלה אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים. בכל מקרה גם אם תופיע רשת ספרים שלישית וגם אם כמו שניבאת הטכנולוגיה תשנה את השוק מקצה לקצה, עדיין בתקופת הביניים מדובר בהרבה כסף וגם בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים, אז אי אפשר לפטור את הטווח הקצר כל כך בקלות.


השאירו תגובה ל - Mr. Kate