אחרי 48 שנים: ״מצור״ של גילה אלמגור חוזר לפסטיבל קאן
נציגות ישראלית נוספת בפסטיבל קאן השנה, שייפתח בעוד שבועיים: מסגרת ההקרנות ״קאן קלאסיקות״, המקרינה עותקים מחודשים לסרטים ישנים וסרטי תעודה על קולנוע, תציג עותק חדש לסרט הישראלי ״מצור״ מ-1969. הסרט יוקרן בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ביולי.
את ״מצור״ יזמה גילה אלמגור שכתבה את הסיפור. את התסריט כתב דן בן אמוץ יחד עם הבמאי, ג׳ילברטו טופאנו. יעקב אגמון, בעלה של אלמגור, הפיק את הסרט. טופאנו הוא במאי תיעודי איטלקי ש״מצור״ הוא סרטו העלילתי הראשון והאחרון. דוד גורפינקל, הקמע של אלמגור, צילם את הסרט. ״מצור״ הוצג בבכורה עולמית הוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-1969, לצד ״איזי ריידר״, ״והיה אם…״ של לינדזי אנדרסון, ״הלילה שלי עם מוד״ של אריק רוהמר״ ו״Z״ של קוסטה גבראס (המפיק סם שפיגל היה אחד השופטים בתחרות, 20 שנה לפני שהוא יהפוך לשם של בית ספר לקולנוע).
בפרויקט פסח של ״מאקו״, שבו בחרו כותבים שונים את היצירות הישנות שהקהל המקומי הצעיר צריך להתוודע אליהן, בחרתי בין השאר ב״מצור״, וכך כתבתי עליו:
״מצור״ יצא בישראל בקיץ 1969, אחרי הקרנת בכורה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. הוא קיבל מהמבקרים בישראל ביקורות מצוינות ואף זכה להצלחה נאה בקרב רוכשי הכרטיסים, זאת למרות העובדה שמדובר בדרמה עגומה ולא קונבנציונלית על שכול ומלחמה. ב-48 השנים שעברו מאז, נדמה שהסרט הזה נשכח על ידי הקהל הרחב, וכיום הוא נותר נחלתם של סטודנטים לקולנוע שצופים בו במסגרת לימודיהם, ומופתעים כל שנה מחדש שסרט שהם מעולם לא שמעו עליו נותר אחת הדרמות הישראליות הכי רלוונטיות, עדכניות ויוצאות דופן.
״מצור״ נולד ביוזמת גילה אלמגור, שהגתה את הסיפור וכתבה אותו יחד עם דן בן אמוץ (שגם משחק בסרט). בסרט, שהופץ בימי מלחמת ההתשה, אלמגור מגלמת אלמנת מלחמה שבעלה נהרג במלחמת ששת הימים. שנה וחצי אחר כך, מפגש אקראי עם קבלן עפר תל-אביבי (בן אמוץ) מאותת לליבה שאולי היא כבר יכולה להוריד מעליה את בגדי האלמנה ולחזור לחיים, לעבודתה כמורה, ואולי אף לאהבה. אבל חבריו של בעלה ליחידה הצבאית, ובראשם יהורם גאון, לא במהירה מוכנים לראות אותה מתאוששת ומתגברת. למרבה מזלם, המציאות הישראלית היא כזאת שהטרגדיה הבאה נמצאת מעבר לפינה.
יעקב אגמון, בעלה של אלמגור, הפיק את הסרט, והשניים העניקו את מושכות הבימוי לבמאי האיטלקי ג׳ילברטו טופאנו, שהתמחה בסרטי תעודה וש״מצור״ היה הסרט העלילתי הראשון והאחרון שלו. בהשפעת הקולנוע הצרפתי של סוף שנות ה-60 (או ״שלושה ימים וילד״ של אורי זוהר) טופאנו יצר סרט שמערבב בין הזמנים ובין מצבי תודעה. הוא יוצר פלאשבקים המוצגים בסאונד בלבד, ונשמעים כמו המחשבות המתרוצצות בראשן של הדמויות. והוא מערבב בין צילומים עלילתיים (בשחור-לבן יפהפה של דוד גורפינקל) וקטעי ארכיון ותעודה. הסרט גם מציג את כניסת הטלוויזיה לסלון המשפחה הישראלי, ומבעד למסך הציבור הישראלי הקרתני מגלה שהמלחמות המקומיות – מששת הימים ועד ההתשה – הן רק פיסה אחת בשרשרת עולמית של מקרי אלימות ודיכוי – מלחמת וייטנאם באסיה, הכיבוש הסובייטי בפראג, מהומות הסטודנטים, מתנגדי המלחמה ופעילי זכויות האדם באמריקה. טופאנו, מנקודת מבטו הבינלאומית, מציג את סוף 1968 כתקופה של קטסטרופות כלל-עולמיות, בה סיפורה של אשה אחת הולך לאיבוד כטיפה בים מול נחשולי כותרות והרוגים בארץ ובעולם.
יש משהו מקסים ונוגע ללב ב״מצור״ גם כיום. יש בו אלמנטים שנראים מאולתרים, לצד רגעים של הנדסה קולנועית מורכבת. בזכות הצילום של גורפינקל, יש בו יופי קולנועי שמצליח לתעד את התקופה בה הוא נוצר, אבל שמצליח להיראות עדכני גם כיום.
וכן, מתברר שהנכס הכי גדול שיש לקולנוע הישראלי להציע לעולם ב-2017 זה את הקלאסיקות שלו. ״מצור״ וצג בקאן, אחרי שעותק מחודש של ״אוונטי פופולו״ הוצג בפסטיבל ברלין האחרון. ״מצור״ ו״אוונטי פופולו״ מצטרפים ל״שלושה ימים וילד״ של אורי זהר (שהוצג בקאן ב-1967), כחלק מהפרויקט המבורך והחיוני של סינמטק ירושלים וארכיון הסרטים שלו, לארגן שיחזורים מוקפדים לקלאסיקות ישראליות. אני רק מקווה שאחרי פסטיבל ירושלים ״מצור״ יזכה להקרנות בבתי קולנוע ובסינמטקים בכל הארץ, כדי שקהל חדש יוכל לצפות בסרט ולהיות מופתע ממנו, כפי שאני רואה את הסטודנטים שלי מופתעים ממנו, שנה אחר שנה.
===================
״מצור״ יוצג במסגרת ״קאן קלאסיקות״ שמוקדשת השנה לסרטים שהוצגו בעבר בפסטיבל, לצד סרטים כמו ״כל הג׳אז הזה״ של בוב פוסי (זוכה דקל הזהב), ״אימפריית החושים״ של נגיסה אושימה, ״הבלדה של נריאמה״ של שוהי איממורה (זוכה דקל הזהב), ״יול״ של ילמז גונאי (זוכה דקל הזהב), ״איש הברזל״ של אנדז׳יי ויידה (זוכה דקל הזהב), ״יצרים״ של מיכאלאנג׳לו אנטוניוני (זוכה הפרס הראשי בקאן, לפני שקראו לו דקל הזהב). רשימת הסרטים המלאה כאן.