11 נובמבר 2009 | 12:23 ~ 43 תגובות | תגובות פייסבוק

קולנוע יש, עכשיו מחפשים חזון

המקום להיות בו הבוקר הוא סינמטק ירושלים, שם נפתח זאת כנס קולנוע ראשון מסוגו, ומרתוני באורכו, שנערך לציון תחילת חגיגות יום הולדת 20 לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במשך רוב שעות הבוקר והצהריים יציגו מיטב קולנועני ישראל מעל במת הסינמטק הצעות שלהם לחזון שלהם לקולנוע הישראלי, ומ-20:00 (במשכנות שאננים) יתקיים פאנל לא פחות מסקרן, שבו מדברים במאים על מערכת היחסים עם הקהל. בבוקר, כל אחד יציג בתורו את חזונו, ויהיה מרתק לשמוע איך מדמיינים קולנוענים, אנשי אקדמיה ומנהלי פסטיבלים את עתיד הקולנוע הישראלי – מה תקוותיהם שיקרה, ומה חששותיהם מפני מה שעשוי לקרות. חלק מהדוברים מסקרנים אותי מאוד – חלקם לא. ויהיה מעניין לראות האם אחרי הכותרת בעמוד הראשון של “הארץ” מהבוקר, יתפתח גם ויכוח – שלא לומר תגרת אגרופים, באולם.


אני מניח שב”הארץ” רצו לעשות פריוויו לכנס ולדבר עם כמה מהדוברים שם, ואז דובר קוסאשווילי סיפק להם ציטוט זהב שדילג בקלות מהדפים האחוריים של חדשות התרבות אל העמוד הראשי. הכנס הזה בא לא רק לחגוג את יום ההולדת של סם שפיגל (בית הספר, לא המפיק של “חופי הכרך” שעל שמו הוא נקרא, ולא אחיו של ספייק ג’ונז, שעל שמו הוא לא נקרא), אלא גם להריע לאחת התקופות המפוארות בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל קוסאשווילי מבטא תחושות בלתי חגיגיות: “חוגגים כאילו זו הצלחה אמיתית. זה קשקוש בלבוש. מדברים על הצלחה? אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש אווירה שלא במקומה, וזה ייפסק. האופוריה שבאה בעקבות ה’הצלחה’ טומנת בחובה סכנות קשות. אנושות. הכל יקרוס, כי הכל מנופח על כלום. כשהמציאות תטפח על הפנים יבואו הייאוש והאכזבה”.


זה טיעון לגיטימי, והוא בוודאי גם נכון מאוד. לא הייתי קורא לקולנוע הישראלי “בועה”, הצלחותיו ממשיות מאוד, אבל כל אחד יודע שאחרי שמגיעים לשיא יש נפילה. לפני שנתיים וקצת כתבתי בפרויקט סיכום שנה ב”עכבר און-ליין” שהחשש שלי הוא שיום אחד, בקרוב מאוד, נתעורר ונגלה שאנחנו ב-1980. אחרי השנים הגדולות והמפוארות של הפרסים וההצלחות של שנות השבעים, ששיאם היה ב-1978 (עם מיליון צופים ל”אסקימו לימון” ומועמדות לאוסקר ל”מבצע יונתן”), הגיעה קריסה איומה של הקולנוע הישראלי ובריחה המונית של קולנוענים לחו”ל, שהשאירו אחריהם ואקום שלקח לתעשייה עשרים שנה להתאושש ממנו. בגלל שאני מאמין שהחיים מחזוריים, אני גם חושש שהנפילה בוא תבוא. מכאן זה רק עניין של גישה ותפיסת עולם. יש כאלה שכשמזג האוויר מצוין ונעים שמחים ומחייכים ויוצאים לפיקניקים ולמסיבות, ויש כאלה שרק רואים את זה שכמה ימים אחר כך תהיה סופת גשמים ומתבאסים מזה למפרע. הרי כתרי שחורי, באותה כתבה, אומר דברים דומים לזה של קוסאשווילי, אבל בנימה אחרת לגמרי: “בהחלט יש גם אופנות. אנחנו כרגע באופנה, ואני לא בטוח שזה יימשך לנצח”. וזה נכון, ובלתי נמנע. השאלה היא מה עושים עכשיו, ואיך מתכוננים – בלי פניקה – לקראת הבלתי נמנע.


עכשיו, לעניין הטענה השנייה של קוסאשווילי, שהוסיף ואמר: “הבעיה היא שהיוצרים בינוניים. איך עושים יוצרים לא בינוניים? רק אלוהים יודע. אין שיטה. אבל יש גם בעיה בכך שהקרנות תומכות בסרטים שיש להם יותר אפיל בעולם: סרטים שהם יריקה על עצמנו וכיבוס פומבי של הכביסה המלוכלכת. סרטים בנושא שכנות. לא תומכים בקומדיות, לא בסרטים על החברה הישראלית”. זה כבר עניין של טעם. אם קוסאשווילי לא מחבב את “ואלס עם בשיר”, “בופור” ו”ביקור התזמורת” זה עניין אחר. זה כמובן גם קצת עצוב וטיפה אירוני, כי בעיניי – ובוודאי בעיני רבים אחרים המתובננים בקולנוע הישראלי מן נחוץ – “חתונה מאוחרת” הוא חלק בלתי נפרד מהגל הקולנועי הדו ראשי, של “ביקור”, “בשיר”, “בופור” מצד אחד, ו”אביבה אהובתי”, “איים אבודים” ו”סוף העולם שמאלה” מהצד השני. אי אפשר להגיד על אף אחד מהסרטים האלה שהוא לא הצליח אצל הקהל בארץ.


מה שכן, עם 20-25 סרטים בשנה, הקולנוע הישראלי מייצר חמישה סרטים טובים עד מצוינים בשנה, וכל השאר נעים בין הבינוני לרע. אבל זה נתון הגיוני. מה שכן, אני מסכים עם קוסאשווילי שלא עושים כאן מספיק קומדיות. ואני מוסיף לזה: סרטי אימה, מפלצות, ערפדים, מדע בדיוני. קוסאשווילי, כמו רבים, מאשים בכך את קרן הקולנוע. אני מאשים בכך את הקולנוענים עצמם. אני חושב שרוב יוצרי הקולנוע בארץ נורא כבדים, ושהסרטים הנוצרים כאן הם מראה נאמנה להלך הרוח של היוצרים, ולא להלך הרוח של הקרנות. האם יש מישהו שיכול לדווח על נטייה גורפת של הקרנות לפסול קומדיות? האם הוגשו לקרנות כמות עצומה של תסריטים לסרטי אימה שנפסלו? אם כן, זה אכן דורש טיפול מערכתי. אבל עד כמה שאני יודע, תסריטים כאלה כמעט ולא מגיעים לקרנות. אם מישהו מהקוראים כאן יודע אחרת, או הגיש בעצמו קומדיה או סרט אימה שנפסלו בקרנות, אנא עדכנו.


ויש לקוסאשווילי עוד טעות, די נפוצה אגב: הטענה שבשנות השבעים זה היה אחרת. אני מסכים שבשנות השבעים היו יותר קומדיות. אבל המצב היה כמעט סימטרי למה שקורה היום. הטענה שבשבות השבעים עשו סרטים לקהל והיום עושים סרטי איכות היא חלוקה דיכוטומית מעט מסולפת שמונצחת על ידי האסכולה הביקורתית של ג’אד נאמן ואורי קליין. אז, כמו היום, עשו מצד אחד סרטים שמצליחים בעולם (אל תשכחו שבשנות השבעים סרטים ישראליים היו מועמדים ארבע פעמים לאוסקר, ובמאי ישראלי זכה באוסקר – על סרט צרפתי. סרטים ישראליים זכו בגלובוס הזהב. סרטים ישראליים הוצגו בפסטיבלים בקאן ובברלין ואף זכו בפרסים, אמנם לא בפרסי בימוי ופרס הסרט), ומצד שני סרטים שמצליחים אצל הקהל המקומי. וזה נע בזיגזגים, והזרמים מצטלבים, ללא חוקיות חד משמעית: “השוטר אזולאי” גם הצליח אצל הקהל בארץ, וגם זכה לפרסים בעולם (גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר). “אסקימו לימון” לא הצליח בפסטיבלים, אבל הצליח אצל הקהל, בכל העולם (בעיקר גרמניה ויפן). וכו’ וכו’ וכו’ דוגמאות, לכך שהיחס של העולם לישראל בשנות השבעים מאוד דומה לזה של היום.


תכננתי להיות היום בכנס בירושלים ולנסות לדווח בחי אם נאמרים דברים מעניינים, אבל לבסוף לא הצלחתי להגיע. אם מישהו מקוראיי נמצא שם, ספרו איך היה ומה נאמר. אם אתם בירושלים, קפצו לסינמטק עד 20:00, ולמשכנות שאננים מ-20:00, ועדכנו בתגובות מההיה מעניין ומה לא. אני מצידי אנסה למצוא דרך לעדכן בשלט רחוק.

נושאים: בשוטף

43 תגובות ל - “קולנוע יש, עכשיו מחפשים חזון”

  1. יוסי 11 נובמבר 2009 ב - 13:05 קישור ישיר

    כל מילה בסלע אבל יש כמה טעויות לטעמי.
    קודם כל הבעיה היא ביוצרים אבל גם בקרנות, אין הסתכלות על הקולנוע במובן של רייטינג, Shaun Of The Dead לעולם לא היה מקבל כאן תמיכה כי יש כאן זלזול נורא בכל מה שהוא סרט ג’אנר. בזמן שאחוז גדול מהסרטים המיוצרים מחוץ למזרח התיכון הינם “סרטי קופה ” (high concept)
    מצד שני היוצרים כאן באמת בינוניים,בשנות השבעים ותחילת השמונים בועז דוידזון ומנחם גולן ייצרו סרטים שנראוכמו הסרטים שייצרו הקולגות מעבר לים, הויזואל הקולנועי היה עדיין פרימיטיבי בסרטי הפעולה או האימה.
    היום אין סיכוי כמעט לבמאי ישראלי להתחרות בהבעה הקולנועית של במאי צרפתי או אמריקאי, לכו לבדוק כמה במאים ישראלים מייצרים כיום בחוץ סרטי פעולה מחוץ ל NU IKAGE ,אין.
    מפיקים יש, צלמים יש, ליין פרודיוסרים יש, אין כמעט במאים.
    החינוך הקולנועי בארץ בניגוד לזה בארה”בקנדה, הוא חינוך לקולנוע ארופאי של לפני 50 שנה, אין הכוונה לכיוונים מסחריים, לצערי.
    שימו לב להכנסות של סרטים ישראליפ בעולם, 3-8 מיליון דולר במקרה הטוב, בועז דוידזון לא קם בבוקר בשביל סכום כזה, באירן כבר עברו אותנו מזמן שלא לדבר על הולנד.
    חייבת להגיע מהפכה מלמטה, חייב להיות כאן דור שייקח את ההגה לכיוון אחר, אולי קבוצה צעירה שתייצר ויז’ואל אחר שייתורגם ברבות הימים לכסף מי שמצפה שהגוארדיה השולטת כיום תעשה את זה ,זה לא ייקרה, וכל קולנוען שמנסה להכנס לשוק מכיר את זה, כולם שומרים על כולם ואין סיכוי לכישרון חדש להכנס אלא אם זה ממש במקרה.
    אני מקווה שאנשים כמו סקנדאר קופטי וירון שני יתחילו איזשהו גל שימשיך עצמו, גל קולנועי שלא עוסק בהאשמות פופוךיסטיות כדי להבנות עליו, אלא עוסק בהומניות נקייה, אנשים נועזים כמו דויד דזאנשווילי שגם אם לא הגיעו עדיין לבשלות ,מסמנים אהבה קולנועית שלא עוצרת באדום ומוכנים לקחת סיכון למעמם הרבולוציה.
    ואולי לא.

  2. רונן 11 נובמבר 2009 ב - 13:23 קישור ישיר

    אני חייב לציין שההערות של קוסאשבילי מכעיסות אותי, מכמה סיבות. ראשית, קשה לומר שהוא עצמו עושה ‘סרטים לקהל’ (‘חתונה מאוחרת’ ממש לא היה קומוניקטיבי או קומי), ואם זה כך, מי שמו לבקר אחרים? שנית, האמירה הכללית ש’היוצרים בינוניים’ (למה? כי ככה דובר אמר) נראית יותר כמו התמרמרות על כך שגל ההצלחה האמיתית החל אחריו ושהוא עצמו לא נכלל בכך. שלישית, הביקורת על ‘סרטי המלחמה’ נראית כמו ניסיון מכוון להתחבב על ‘הקונצנזוס הציוני’ ולומר במלים גבוהות את מה שמטקבקי ויינט אוהבים להגיד (‘הקרנות ססססמולניות, העולם ססססמולני, השחקנים לא שירתו בצה”ל’) – וז בעיני ביקורת שמטרתה להתחנף לקהל הישראלי (מה גם שהיא רחוקה מלהיות מדויקת).

  3. ערן 11 נובמבר 2009 ב - 13:32 קישור ישיר

    הקרן דוחה תסריטי קומדיות, משום שלתפיסתה המאובנת והאנכרוניסטית קומדיה הוא קולנוע פחות איכותי. ואני מדבר מנסיון אישי שלי ושל חברים. הלקטורים הנפוחים שיושבים שם פשוט חוששים להמליץ על קומדיה משום שנראה להם שכך הם יתפסו כרדודים, שטחיים וקלי דעת. הרבה יותר בטוח ומכובד להמליץ על תסריט מהורהר וכבד על מלחמה או משפחה קורסת. תבדקו נתונים מהשנים האחרונות: במה קומדיות הקרן תמכה? ומי שאומר שלא הוגשו קומדיות או שהן לא טובות פשוט משקר. טוב שדובר חושף את זה.

    ===========

    רוה לערן: זו אכן הסטיגמה, אבל אני מחפש עובדות ולא תחושות. תן לי שמות. תן שמות של פרויקטים קומיים שלא אושרו (אפשר במייל, אם אתה לא רוצה לחשוף שמות בפומבי. לפחות שאני אוכל לעקוב ולברר). אם אכן מוגשות חמש קומדיות בשנה לקרנות ואף קרן לא מאשרת אף אחת מהן, יש כאן בעיה חמורה. אבל אני מהמר שזה יותר קרוב לקומדיה אחת כל חמש שנים.

  4. ערן 11 נובמבר 2009 ב - 13:35 קישור ישיר

    אגב, ההצלחות הכי גדולות בקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות הם קומדיות. תסריט כמו “ברוכים הבאים לצפון” לעולם לא היה עובר את הלקטורים הישראליים.
    תבדקו כמה גילגולים עבר “ביקור התזמורת” ואיך בכוח ניסו להפוך את זה לכבד ומהורהר, כולל אמירה על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. מזל שהבמאי (לאחר 9 דרפטים) התעשת והתעקש להשאיר את זה קומי וקאמרי.

  5. יוסי 11 נובמבר 2009 ב - 13:51 קישור ישיר

    רונן.
    קוסאשווילי לטעמי היה אחיזת עיניים מלכתחילה שרק הולכת ומתבהרת לאט לאט ומעולם לא קלטתי מה ההתלהבות שם.
    אבל זה לא עניין סמולאני, באמת נמאס לכולם מהטחינה הפוסט ציונית, רוצים לעשות קולנוע כמו בכל העולם, אני לא רואה זומבים מסתובבים באור יהודה, אבל מותחן פעולה, או קומדיה רומנטית תעשה לנו רק טוב.

  6. במחשבות 11 נובמבר 2009 ב - 13:53 קישור ישיר

    “חזון” היא מילה קצת גדולה בעבורי אבל אשתף במחשבה: נראה שהכיוון הוא הפקות עצמאיות. אין ברירה, הקרנות אכן מקובעות בכל מה שקשור לתכנים אבל גרוע מזה הוא שפשוט אין מספיק כסף.

  7. יואב 11 נובמבר 2009 ב - 14:00 קישור ישיר

    “זוהי סדום”, היא קומדיה קולנועית נכתבה ומשוחקת ע”י הכוכבים של “ארץ נהדרת”, ומסתמנת כסרט שעשוי להצליח הצלחה היסטרית בקרב הקהל – והיא נתמכה ע”י הקרנות. גם “ביקור התזמורת” היא קומדיה, מהסוג העדין, ואל תשכחו שממש השנה תמכו ב-“סיפור גדול”. שתיהן, אגב, קומדיות של במאים צעירים. מסתבר שיש קומדיות ישראלית, וגם יש להן תמיכה ממלכתית.

    אבל זו באמת שאלה מעניינת: מה הוא אחוז התסריטים לקומדיות שבכלל מוגש לקרנות? הרי כל אחד שתסריטו נדחה ע”י הקרן משוכנע שזה בגלל שהלקטורים נפוחים (או מאובנים, או מטומטמים, או גזענים, או סמולנים, או סתם שונאים אותו אישית), ולעולם לא יעלה על דעתו את בדל אפשרות הדימיונית והמופרכת שהתסריט שלו פשוט לא תסריט טוב. לפעמים הוא יחליט ששונאים קומדיות. נושא אחוז הקומדיות הוא נתון שצריך לבחון באופן סטטיסטי, ולא על סמך התרשמויות אישיות של חברים.

  8. יוסי 11 נובמבר 2009 ב - 14:06 קישור ישיר

    יואב.

    זה נכון שרוב התסריטים המוגשים הם פשוט לא מספיק טובים בלי קשר לג’אנר.
    אבל זה לא חוכמה להביא את ארץ נהדרת כדוגמא, תמיד אפשר לקרוא לזה סאטירה, וגם ויטמין פי עזר קצת.
    סיפור גדול אכן יוצא מהכלל כאן.

  9. יואב 11 נובמבר 2009 ב - 14:25 קישור ישיר

    אבל “זוהי סדום” נשמע כמו סרט שעם קצת מזל יכול להיות בדיוק הסרט הישראלי האבוד שכולם משתוקקים לו – הקומדיה הראשונה מאז שנות ה-70 שתסחוף המונים ותגרור ציטוטים במשך עשורים. מה כל כך רע בזה? גם בסרטים כאלו צריך לתמוך, במקביל לקולנוע האמנותי ה”רגיל”, על מנת שאכן יהיה קולנוע פופולארי בישראל.

    אז “זוהי סדום” היא קומדיה, אבל יוצאת מהכלל, ו”ביקור התזמורת” היא קומדיה, אבל יוצאת מהכלל, ו”סיפור גדול” היא קומדיה, אבל יוצאת מהכלל… אז לאיזה קומדיה מחכים שהיא לא יוצאת מהכלל, ואפשר יהיה סוף-סוף להתחיל ולספור אותה במניין הקומדיות הקולנועיות בישראל?!

    אגב, פתאום נזכרתי ב”אהבה קולומביאנית”. גם אותה צריך להוציא מהכלל?

  10. יוסי 11 נובמבר 2009 ב - 14:38 קישור ישיר

    אני לא חושב שקומדיות זה הבעיה שלנו בחיים

  11. עינת 11 נובמבר 2009 ב - 14:55 קישור ישיר

    צרילך לנתק את הפוליטיקה והתמיכה המיושנת הזו, הלאומית, מהקולנוע. יוצרים צריכים להיות מתוחכמים יותר ולדעת להתמודד כלכלית ולהכניס כסף לתעשייה הזו, אם זה המפיצים או גוף פרטי אחר. אי אפשר לתלות רעיונות וקריאטיב בתמיכה ממשלתית או ציבורית.

  12. עילום שם 11 נובמבר 2009 ב - 15:07 קישור ישיר

    אני מסכים מאוד עם דובר.
    הכל מנופח על ריק. אומץ הוא תכונה מאוד נדירה אצל יוצרי קולנוע בארץ ועוד יותר נדירה בקרב הקרונות.
    הסרטים הישראלים של השנים האחרונות מלאים בהכל חוץ מנשמה אמיתית ומקוריות.
    הכל הוא שעתוק ושכפול, וגם התגובה הזאת שלי היא שעתוק ושכפול של אלף תגובות אחרות שכתבתי כאן.
    גם בופור, גם תזמורת, גם באשיר וכ’ו. כולם בעיני סרטים לא אמיצים וחד גוניים. הם כולם מלהטטים נורא יפה במבנים תסריטיים וסגנון בימוי שבע שנים אחורה, במקרה הטוב, אחרי ארה”ב ואירופה.

    זה מדהים כמה קשה להיות מקורי בקולנוע וכמה הקולנוע הישראלי נכשל בזה. דובר צודק, בינוניות היא שם המשחק פה.

    סליחה על הארס שיוצא ממני. אני פשוט מאמין שאין לב בסרטים שלנו. מרגיש שאין לב.

  13. פידלר 11 נובמבר 2009 ב - 15:31 קישור ישיר

    אמנם לא תסריטים אבל אני יכול לספר על פיתוח: כמה וכמה פעמים הגשתי קומדיה ואימה לקרן הקולנוע הישראלי ותמיד נדחיתי. בפעם האחת שהגשתי דרמה קיבלתי פיתוח.

    זה שאני לא כותב כאן בשמי האמיתי זו תעודת עניות בעיקר לי אבל גם למערכת הקולנועית בארץ שבה אתה תמיד חושש מצל צילו של סכסוך עם מישהו בקרנות.

  14. ערן 11 נובמבר 2009 ב - 15:35 קישור ישיר

    יש עוד סיבה שהקרן דוחה תסריטי קומדיות: משום שנראה להם שזה מסחרי. הם חושבים: זה מצחיק וזה ילך בקופות גם בלי העזרה הכספית שלנו. וחוץ מזה, למה שנעזור למפיק להתעשר? מובן שזו תפיסה מוטעית, כי אף מפיק לא ישקיע היום בסרט שהקרן דחתה, מסחרי או לא. וככה המצב הזה מונצח.
    והיוצאים מן הכלל מעידים על הכלל.
    ולרווה, אין טעם שאתן שמות כי היוצרים מרגישים מושפלים גם ככה. אתה הרי היית לקטור מספר שנים, כמה קומדיות הגיעו אליך וכמה מהם אושרו?

  15. יעקב 11 נובמבר 2009 ב - 15:39 קישור ישיר

    יאיר, דובר לא אמר שיש פריחה והצלחה ולכן יש להזהר מסחרור וכשלון. דובר אמר שההצלחה מדומה, והסרטים בינוניים. הוא מתעלם מההצלחה, גם בקופות, גם בעולם וגם בפסטיבלים.

    אז אמר. קרוב לודאי שהוא פשוט מתוסכל אחרי הכשלון האישי שלו. כמה אנשים ראו את היצירה האחרונה שלו שהוא מדבר על כשלון של היוצרים בקופות?

    האג’נדה הפשטנית הזאת, שמתעלמת מהצלחות ומתרצת אותן בפוליטיקה, מופרכת. לזכות בפרס בין לאומי זה פאקינג הישג! שופטי הפסטיבלים זה אומנים, לא אנשים פוליטים. יש תחרות קשה מול סרטים מכל העולם, ואם הישראלי לקח – כל הכבוד. זה אומר שהוא הרשים את הצופים, נקודה.

    דוקא שיש במה להתגאות אפשר למנף ולעודד עוד!! הצלחה ופריחה. במקום זה, דובר בוחר לגדף את התעשיה כמו הטוקבקיסטים הכי פרימיטיבים, שרוצים גם את המעט שהמדינה מעניקה ליוצרים, לפסול ולהטיל ספק בתוצאות.

    ול”עינת” וכל אנני הטעם שכנראה רק הם מבינים איכות מהי – אם אתם מבינים באומנות, תעשו לבד סרטים כלבבכם ללא תמיכה (כי אתם אומרים שתרבות אמורה לפרנס את עצמה), אולי תלמדו את היוצרים פה משהו חדש. עד אז תבינו שכנראה שמי שיודע לעשות פה אומנות לא תמיד מצדיע לדעות הפוליטיות שלכם. מעבר לכך, בכל העולם יש תמיכה בתרבות, כי כל אדם עם מעט תבונה יסכים שתרבות חיונית לחברה נורמלית.

    ואוי ליום שבו רק רייטינג יקבע את התכנים שמוקרנים על המסך. מי שלא מסכים עם זה ראוי לתעודת “אני אדיוט” רשמית עם עיטור מוזהב.

  16. נאור 11 נובמבר 2009 ב - 16:29 קישור ישיר

    יאיר, כתבת:
    “אני מאשים בכך את הקולנוענים עצמם. אני חושב שרוב יוצרי הקולנוע בארץ נורא כבדים, ושהסרטים הנוצרים כאן הם מראה נאמנה להלך הרוח של היוצרים, ולא להלך הרוח של הקרנות.”

    ובכן, מה לגבי בתי הספר לקולנוע בארץ? הלוא אותו “סם שפיגל” הוא בית הספר שמוביל את הלך הרוח הכבד הזה שעליו דובר מדבר. ידוע שבסם שפיגל מי שכותב קומדיה לא יגיע לשלב ההפקה. הדחיפה המתמדת היא לעשות דרמות משפחתיות וסרטים אישיים. פלא שאח”כ הקולנוע הישראלי נראה כך?
    החינוך לפתיחות עלילתית בתסריטאות מתחיל בבתי הספר התיכונים, ובאוניברסיטאות.

  17. עילום שם 11 נובמבר 2009 ב - 16:56 קישור ישיר

    נאור, בחיאת נאור.
    הדבר המאוס ביותר שאפשר לעשות הוא להאשים את בתי ספר הקולנוע בארץ בהלך הרוח של היוצרים. אולי סם שפיגל הוא מעט מרסן אותם, מפחיד אותם, אבל יוצר ואמן אמיתי ימצא את דרכו, כך אני מאמין. פרצופו של הקולנוע הישראלי הוא הפרצוף של היוצרים ולא של הקרנות ולא של בתי הספר. אני מסכים מאוד שיש כבדות עלילתית וחוסר מקוריות, אבל זה נובע בגלל שמות פרטיים של אנשים ולא של תופעות כלליות שקורות כאן בבתי הספר.

    המציאות היא כזאת שגם להיות מקורי מאוד וגם קומיונקטיבי זאת משימה מאוד קשה. הקרנות משמשות כמסננת ודוחות מעליהן, בצדק מסויים, את הפרוייקטים הלא מקוריים, אבל הלא קומיוניטקיבים ונותנת אור ירוק לפרוייקטים, בינוניים, פוליטים, דרמטיים שהיה קל יותר לכתוב אותם והמבנה שלהם מריח כמו משהו מספיק מוכר שהצליח בחו”ל.
    הצער הוא שכנראה אין מספיק פרוייקטים מקוריים ומוצלחים באחת ואולי יש מעטים, אבל אין מספיק אומץ להפיק אותם.

    זאת בינוניות.

  18. נאור 11 נובמבר 2009 ב - 17:07 קישור ישיר

    עילום היקר,
    מתי בפעם האחרונה למדת במגמת קולנוע בתיכון?
    ובכן, לפני כמה שנים אני למדתי בכזו. ואני מכיר המון סטודנטים לקולנוע שהתחילו את דרכם וגילו את אהבתם מאותם עשרות על עשרות מגמות קולנוע שצצות בתיכונים בארצנו. מכאן שהקולנוענים הצעירים- לפחות של העתיד- נובעים בתיכונים.

    ובכן, כשילד בכיתה י’ מגיע למגמת קולנוע בתיכון, ומעודדים אותו לעשות סרטים קטנים, סרטים על המשפחה שלו, סרטים על הנושאים הקטנים בחייו, ומנגד, לא שותלים בו את שתלי השאיפה למקוריות, לגיוון ולדמיון- אז הוא גדל להיות סטודנט שמאוהב בסרטים המספרים את סיפור חייו (מתנצל על המשפט הארוך). מסטודנט הדרך לקולנוען צעיר שמגיש לקרן תסריט על משפחה מתפוררת היא קצרה מאוד.

  19. sbh shi 11 נובמבר 2009 ב - 17:16 קישור ישיר

    אהבה קולומביאנית היא באמת קומדיה שהפכה לסרט קאלט, אבל פי מה שקראתי בראיון עם שי כנות ורשף לוי הם לא קיבלו תמיכה של קרן קולנוע, זה סרט שנעשה רק מכספים פרטיים. אגב לגבי איים אבודים של אותם יוצרים – אתם סופרים אותו בקומדיות או בדרמות? לדעתי גם אביבה אהובתי הוא קצת קומדיה.
    מה שבטוח שמותר לדובר לחשוב שואלס, ביקור ועג’מי סרטים בינוניים של יוצרים בינוניים, אבל למה להגיד את זה בעיתון? הרי הרבה חושבים אותו דבר עליו ומשתדלים לכתוב את זה רק בטאקבקים אנונימיים ולא כמוהו בעיתון מקדימה.

    ובקשר לקומדיות – זה נורא תלוי גם בקהל. יש לי חבר שנורא צחק בבופור. אבל הוא כנראה זקוק לאישפוז. קצת כמו דובר.

  20. עילום שם 11 נובמבר 2009 ב - 19:02 קישור ישיר

    נאור יקירי,
    כשלמדתי במגמת קולנוע לא עודדו אותי לעשות סרטים על שום דבר. זה נכון, שאם אתה חסר תשוקה ולא יצירתי, אז ברירת המחדל נעה באיזורים האלה שדיברת עליהם, אבל אלו לא יוצרי הקולנוע.

    היום אני מורה לקולנוע במגמה ומעולם לא המלצתי אפילו לתלמיד אחד לעשות סרטים בנושא מסויים. אני לא מרגיש שהייתה לי בכלל איזו יד מכוונת. הראתי להם את הסרטים שאני אוהב, ואת אלה שנחשבים קצת למוצלחים ובסופו של הם יצקו את עצמם לסרטים, חלק בכנות, חלק בחוסר כנות ובשעתוק של מה שכביכול מצופה מהם.

    שוב, כשאתה אדם חסר מעוף ואינך אמן אמיתי, כל קלישאה וציפייה מדומיינת תהפוך להיות אבן מרכזית ביצירה שלך ואז ההאשמות הם כמובן למוסד המחנך, אבל אם פותחים את העיניים אתה בעצם מבין שאף אחד מעולם לא אמר לך על מה לכתוב את הסרט שלך, זה הריקנות והפחדנות שלך ששאבו כל קלישאה אפשרית.

  21. sbh shi 11 נובמבר 2009 ב - 19:12 קישור ישיר

    עילום שם – עם כל הכבוד, בית הספר סם שפיגל לא הצליח בעשרים שנה להוציא ממנו קולנוען חשוב אחד. חוץ מאופק שהוא יותק דוקומנטריסט. כל הקולנוענים המצליחים או שבאים מתל אביב או שלא למדו.

  22. סניור 11 נובמבר 2009 ב - 19:41 קישור ישיר

    לנאור
    כבוגר סם שפיגל נכחתי בימי לימודי בפגישה עם רנן שור אשר הבטיח (וגם קיים) תוספת חונכיות בכל תחומי העשיה הקולנועית, תוספת חומרי גלם (דבר בעל ערך כלכלי רב כשאתה מצלם בפילם) וכמו כן מענק כספי להפקה, לסטודנטים אשר יכתבו קומדיות. חיזוק זה ניתן מכיוון שלדעת רנן ז’אנר הקומדיה הוזנח עם השנים בבית הספר
    לידיעתך

  23. רז 11 נובמבר 2009 ב - 20:19 קישור ישיר

    לנאור: נכחתי, לפני שנתיים בערך, במרתון סרטי-גמר של מגמת לימודי קולנוע בתיכון כלשהו (לא אנקוב בשמו), ואם הסרטים שראיתי שם מעידים על משהו, הרי שהם מעידים על כך שאת התלמידים במגמות האלה לא דוחפים לכיוון סרטי-הקרנות-הישראליים. מתוך שישה סרטים שהוקרנו שם, רק אחד ענה איכשהו לקריטריונים של יהודים-ערבים-מזרחים-אשכנזים-משפחה-אינתיפאדה (הכל ביחד באותו סרט מסכן של עשר דקות. היה רע בערך כמו שזה נשמע). כל יתר הסרטים היו דווקא נסיונות לעשות סרט עלילתי בהשראת מה שקורה בעולם הגדול – מסיינפלד (היה טוב), ועד לטרנטינו (היה לא טוב). בקיצור, הרושם שקיבלתי הוא שדווקא במגמות הקולנוע בתיכונים ישנה פתיחות גדולה יותר כלפי תכנים.

  24. נאור 11 נובמבר 2009 ב - 20:54 קישור ישיר

    סניור,
    צעד בכיוון הנכון של שור- אך אני סקפטי, ובנוסף זה מאוחר מידי, כי דורות של קולנוענים כבר נהרסו בריקבון הקלישאות ששור ניהל.

    רז,
    לא יודע. רוב סרטי התיכון שאני נחשפתי אליהם, כולל בפסטיבלים למיניהם (עם דגש על דוקומנטרים), היו קלישאתיים ולא מקוריים בעליל.

  25. איתן 11 נובמבר 2009 ב - 20:56 קישור ישיר

    http://e.walla.co.il/?w=/6/1605938&m=1&mid=78058

    בלינק, דיווח מוואלה.

    כן, ראיתי הבוקר את מה שקוסשוילי אמר. נותרתי משתומם. אני מעדיף לא להיסחף לפרובוקציות. ואני אומר חד משמעית: אני אוהב קולנוע ישראלי. מבחינתי, הקולנוע שנעשה פה בעשור האחרון הוא באיכות גבוהה מאוד, ועומד בכל סטנדרט עולמי. קראתי את הכתוב בלינק, ואני חושב שהבנתי מה אוכל את קוסשוילי: “אנשים לא מתפרנסים פה !” הוא אומר (רוצה לומר: אני לא מתפרנס מזה). לדעתי, יש משהו במה שהוא אומר. יש משהו במכניקה של קרנות, סדרות טלויזיה, והנחות לזכייניות שעדיין לא מספק את הצרכים של היוצרים בארץ. ועדיין יש מקום לשיפור (שימו לב כיצד סיפור ערוץ 10 עדיין נגרר, כשהזכיון שלו אמור לפוג בעוד כ-3 חודשים). אבל מכאן ועד להשפרצת הארס חסרת הפרורופציות הדרך ארוכה.

    מחר יוצא “חמש שעות מפריז” לאקרנים. לא סרט גדול, אבל קטן ונעים. לכו לראות (ובמקביל יוצא “500 ימים עם סאמר”. הישראלי יותר טוב).

  26. אוטו פוקוס 11 נובמבר 2009 ב - 21:59 קישור ישיר

    “לא מתפרנסים פה!” בגלל שיש עודף ביקוש ענק של יוצרים לעומת מיעוט היצע משאבים להפקה. יש בישראל יותר מ-20 מוסדות להשכלה גבוהה בתחום הקולנוע, אבל שלושה ערוצי טלוויזיה מסחריים ועוד אחד וחצי ממלכתי. זה אבסורד, והמצב הולך ומחמיר.

    כל שנה יוצאים לשוק העבודה מאות (!) צעירים שהשקיעו לפחות שלוש-ארבע שנים מחייהם בלימוד קולנוע, אבל מפיקים כאן כ-20 סרטים בשנה – ובתוך 20 אלו צפוי והגיוני שמרבית הסרטים ייעשו ע”י במאים ותיקים.

  27. גל 11 נובמבר 2009 ב - 23:19 קישור ישיר

    אני דווקא חושב שבישראל הקרנות ממנות מעט, מעט מאוד סרטים שאינם עמוק בתוך מיינסטרים תסריטאי. זאת לא שאלה של קומדיה או דרמה, אני לא רואה שום הבדל במובנים האלה בין קומדיה מיינסטרימית לדרמה משפחתית מיינסטרימית, לסרט פוליטי מיינסטרימי. השאלה כמה יצירות הרפתקניות וחדשניות במובנים הצורניים נעשות וממומנות פה (לא סרטי ז’אנר) והתשובה: כמעט כלום

  28. sbh shi 12 נובמבר 2009 ב - 0:21 קישור ישיר

    אולי כדאי לעשות קודם מינסטירים לפני שעושים סרטים חדשניים שממציאים את הקולנוע מחדש. גם סרטים שבזמנו יצאו ונדמו כמהפכניים בצפיה רטרוספקטיבית הם מאד מינסטרים – כמו כלבי אשמורת של טרנטינו. ואם הם לא מינסטרים אז אף אחד לא רואה אותם אחרי עשרים שנה. סרטים נוסחתיים ושבלוניים כמו ביקור התזמורת הם סרטים מעולים שצריך לעשות לפני שמנסים להמציא את הגלגל. אין בושה בנוסחאות זה מקור ההצלחה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות – במאים שעשו סרטי ז’אנר טובים. כמו עג’מי שהוא מצוין והוא סרט פעולה על שכונות, עם העלילות המקבילות והסוף המפתיע – בדיוק כמו מלא סרטי ז’אנר כאלה שראינו בעבר, ועובדה זה עובד. מצד שני סרטים שהם מתיימרים להיות אומנותיים יוצאים בדרך כלל בעברית איומים ונוראיים.

  29. רותם 12 נובמבר 2009 ב - 1:11 קישור ישיר

    בכל הקשור לסטודנטים, אז גישת “סרטים חמורי סבר” קיימת חזק בעולם. זה הסטנדרט בפסטיבלים בכל העולם- גם של קצרים וגם פיצ’רים. כמה קומדיות זוכות לפרסים? או הערכה ביקורתית?
    וד”א, מדהים אותי איך כולם כאן שכחו אולי את שני הסרטים הישראלים הטובים ביותר בשנים האחרונות (ובכלל): אור ועטאש. כאילו בין כל הבינוני כפי שדובר מכנה שכחו את שתי יצירות הפאר הללו. שפשוט לא שייכות לפה אלא סטנדרטים אחרים לחלוטין.

  30. גל 12 נובמבר 2009 ב - 1:53 קישור ישיר

    ל- sbh shi אני לא מבין את כל המושגים האלה: עובד בעברית, לא עובד בעברית, עובד… זה איזה נסיון לפרמט עשייה אומנותית שהיא משהו מאוד אישי, ושככזאת ראוי שתייצג גוונים שונים ששייכים לאנשים שונים. אני חושב שראוי שיעשו גם סרטים שמנסים לבחון ולאתגר צורות וסגנון קולנועי. אני לא מבין את הערך שיש בלעשות קומדיה רומאנטית שתעבוד בעברית, או סרט אימה שיעבוד בעברית כשלעצמם. זה נשמע כמו הרצון להוציא מכונית ראשונה תוצרת הארץ. רק שסרט זה לא תעשיית מכוניות. מי שרוצה לעשות קומדיה רומאנטית שיעשה, ומי שחושב באופן שלקוח מעולם האימה, שיכתוב את זה וינסה לביים וראוי שיהיה מקום גם ליצירות יותר יחודיות או פרועות או יוצאו דופן מבחינה סיגנונית. בעולם אחרי הכל, יש למרבה השמחה, גם בלה טאר וברונו דומון וקרלוס רייגדס וכו’. יש קולנוע רומני מרתק גם מבחינה צורנית. צריך שגם יצירות שכאלה יקבלו גיבוי מהקרנות.

  31. sbh shi 12 נובמבר 2009 ב - 2:48 קישור ישיר

    לגל – למה? אף אחד לא רואה את הסרטים האלה, לא בארץ ולא בעולם. זה בועת פסטיבלים. למה שיוציאו כסף ציבורי על משהו שאין לו שום קהל. לא עדיף שיעשו סרטים שאנשים רואים אותם? הרי עשיית סרט זה לא טיפול פסיכולוגי של מישהו שסתם רוצה לצלם תמונות מגניבות. זה לספר סיפור לקהל. השוק כל כך קטן, יש כל כך מעט כסף שהוא צריך ללכת ללחם ולחמאה – לאנשים שמספרים סיפור ישראלי שמעניין את הקהל בארץ. כל השאר שיפיקו אנשים בהתנדבות. אגב – מרבית הסרטים שמפיקים בארץ נופלים אצלי בקטגורית יש להם קהל – מואלס עם בשיר ועד חתונה מאוחרת, וביקור התזמורת ולבנון. אני פשוט מתייחס לכל המושג הזה של פורצי גבולות, וכל הקשקושים שמנסים לתאר סרטים שנעשים פשוט בחוסר מיקצועיות – כמו הסרט הרומני על ההפלות. מצולם בחושך לא רואים כלום – אומנותי? פשוט מצולם רע..

  32. ספוילר 12 נובמבר 2009 ב - 8:48 קישור ישיר

    דובר קוסאשווילי יצא סופר קול. אפילו אם לא מסכימים אם מה שהוא אומר לא ניתן להכחיש שהוא הבמאי היחידי בארץ שמצליח להפתיע בכל פעם שהוא פותח את הפה. ההתנהלות שלו מזכירה התנהלות של כוכב רוק, ורק על זה צריך להעריך אותו.

  33. מיקי 12 נובמבר 2009 ב - 10:33 קישור ישיר

    מסכים עם גל. יותר מ”ואלס”, “בופור” ו”ביקור התזמורת” – “עטאש-צמאון” ו”אור” היו הסרטים הבאמת מרשימים שהיה לקולנוע הישראלי להציע בשנים האחרונות. את “עג’מי” עדיין לא ראיתי, אבל לפחות במקרה שלו, הבנתי שמדובר בהתלהבות מאוד מוצדקת.

  34. מיקי 12 נובמבר 2009 ב - 10:38 קישור ישיר

    אופס. יצא שאני מסכים עם רותם דווקא. אבל כדי להתייחס גם לתגובה של גל – הקולנוע הרומני, למשל, הוא למיטב הבנתי כישלון מסחרי בארצו. בנוסף ל”גל החדש” הזה, יש עדיין סרטים רומניים שיוצאים וזוכים להצלחה. אני משער שזה ככה בעוד ארצות (כולל במקסיקו למשל). בארץ, מתוך 20 ומשהו הפקות שיצאו לאור השנה, אפשר לציין שני סרטים: “עג’מי” ו”סיפור גדול”. את רוב הסרטים האחרים אני בספק אם בכלל נראה על האקרנים. אז להגיד שאין פה בעיה, זה לא מדויק. קולנוע עושים בשביל אנשים, לא בשביל פרסים.

  35. דני 12 נובמבר 2009 ב - 16:22 קישור ישיר

    דווקא השנה הוא בחר לרדת על הקולנוע ההישראלי שיש את סיפור גדול…

  36. גל 12 נובמבר 2009 ב - 19:39 קישור ישיר

    מה קשור אנשים? פרסים? קולנוע הוא גם אומנות, ואומנות לא יכולה להישפט רק לפי קריטריונים של היצע וביקוש. הקשר בין הספרים הנקראים ביותר או האמנים שבתערוכותיהם יש את כמות המבקרים הרבה ביותר הוא חלקי ומוגבל. בקולנוע העניין מסובך יותר בגלל העלות שלו. כמעט כל מדינה בעולם הבינה שאם רוצים שקולנוע לא יהיה כפוף אך ורק לשיקולי רייטינג, צריך להשקיע בו כסף ציבורי שינתן לא רק לפי ספקולאציות רווח של אנשים פרטיים. בכסף הזה חשוב לעשות גם סרטים שלא הולכים בתלם הישר, עד כמה שההגדרות האלה הן תמיד מורכבות ובעייתיות ולא ברורות. זה כל כך מובן מאליו שמשעמם לכתוב את זה.
    ולמי שחושב שארבעה חודשים הרומני או דנטה לזרסקו הם סתם סרטים שמצולמים רע או משהו כזה, אז אני יכול להגיד שלמרבה השמחה יש לך טעם שונה מלי, ולמרבה השמחה גם לטעם הזה וגם לטעם הזה יש שותפים רבים, ולכן גם זה וגם זה צריך למצוא ביטוי ומקום בעולם העשיה הקולנועית

  37. מיקי 12 נובמבר 2009 ב - 22:43 קישור ישיר

    גל, אבל אתה חייב להודות שזה לא מצב טבעי שמתוך 20 ומשהו הפקות אתה בקושי מכיר חמישה. ושרק שלושה מהם בטח מוצלחים ומצליחים (ואגב, גם ברמת תפוצה הגיונית – אם אני גר, למשל, קצת רחוק מתל אביב, כמעט שאין סיכוי שאני אראה את הסרטים האלה). אני כל הזמן קורא את יאיר רווה, גם בבלוג וגם בפנאי פלוס, שם הוא מדבר על סרטים ישראלים שהוא ראה ואני משתומם. קשה לדבר על תעשייה במצב כזה, ולכן אני חושב שיש משהו בדברים של דובר. תעשיה בריאה מייצרת את המוצרים בשביל האוכלוסייה שלה. המנהלים והפועלים שלה מתפרנסים מזה.
    נכון, יש והיו סרטים טובים והם רבים יותר מבשנים עברו, אבל אם האווז הזה לא יתחיל לייצר ביצי זהב (וביצי זהב זה גם שקלים) – מאוד יכול להיות שבאמת תהיה רגרסיה.

  38. מיקי 12 נובמבר 2009 ב - 22:45 קישור ישיר

    ואגב, אני לא חושב שהסרטים הרומנים מצולמים רע. אני חושב שהם סרטים מדהימים, שמצליחים ומדברים יותר לקהל שמחוץ לרומניה.

  39. דובר צדק 13 נובמבר 2009 ב - 1:05 קישור ישיר

    דובר צודק. לכתריאלים נדמה שהם מצאו נוסחא מנצחת בדמות סרטי יורים ובוכים משומשים. אלא שבשלב מסויים זה ימאס, ואם לא ישנו כיוון, מהר מאוד יתחילו לאבד עניין בסרטים ישראלים. גם בארץ וגם בעולם.

  40. משה נה נה נה 13 נובמבר 2009 ב - 1:36 קישור ישיר

    אנשים, כולם פה מדברים על תעשייה שמרוויחים ממנה, תעשייה שעושה סרטים לאוכלוסייה, בחו”ל זה לא ככה וכל מיני הבלים…

    ברור שדובר צודק בזה שאומר שההצלחה בעולם נובעת מאופנה שתחלוף בקרוב. כמו שיחלוף לו הטרנד הרומני, כמו שחלף לו הטרנד האיראני, כמו שחלף הטרנד היפני. אז יהיה המבחן האמיתי. אילו יוצרים ימשיכו להיות מעניינים ואילו יישארו לוקאליים בעיקר.

    בעניין סרטים עבור הקהל – השנה יותר מתמיד נעשו סרטים עבור הקהל. בקרוב יצאו סרט המתח קירות, סרט האימה כלבת, יצטרפו לקומדיה סיפור גדול ולסרט האקשן פשע עג’מי ויוכיחו שיש לנו קולנוע ז’אנריסטי לקהל המקומי.

    מעצמת קולנוע אנחנו לא. אנחנו ארץ קטנה שההשקעה שלה בתרבות היא מהנמוכות בעולם.
    אין טעם לבחון את התעשייה במונחים כלכליים או בכלל כפי שבוחנים תעשיות כגון זו האמריקאית, הצרפתית וכולי וכולי. יותר ראוי לבדוק מה קורה באיראן או ברומניה לצורך העניין. וביחס אליהם אנחנו ממש סבבה.

  41. מיקי 13 נובמבר 2009 ב - 7:02 קישור ישיר

    משה – בסדר, אבל אני כל הזמן מחכה ל”בקרוב”. “קירות” יצא בקרוב, “כלבת” יצא בקרוב ו”ארץ נהדרת” גם. כשיצאו, נדבר עליהם…

  42. Lynnette Africa 4 פברואר 2011 ב - 3:26 קישור ישיר

    My brother recommended I might like this website. He was totally right. This post actually made my day. You can not imagine simply how much time I had spent for this info! Thanks!

  43. Ofelia Allendorf 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    Hi I found your site by mistake when i was searching Google for this issue, I have to say your site is really helpful I also love the theme, its amazing!. I dont have that much time to read all your post at the moment but I have bookmarked it and also add your RSS feeds. I will be back in a day or two. thanks for a great site.


השאירו תגובה ל - משה נה נה נה