28 פברואר 2018 | 07:46 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“לחיות בקטן”, ביקורת

שיחה על “לחיות בקטן” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו/הורידו כאן

לחיות בקטן” (“Downsizingבמקור) נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה (בשנה שעברה זה היה לה לה לנד“) ומיד עם בכורתו הוכרע בתקשורת האמריקאית שהוא אכזבה. כבר באותו שבוע היה ברור שלסרט אין שום סיכויים באוסקר (הציפיות ממנו הכי גבוהות) וגם להיט מסחרי לא יהיה כאן. זה מדהים לפעמים איך גורלו של סרט נקבע ברגע בכורתו, כאילו שזו מוסכמה מוחלטת ומוסכמת על כולם. אלא שאני, בניגוד לרוב עמיתיי, חושב שזה סרט נהדר, ולרגעים אפילו מבריק. נכון, יש לו סוף חלש, אבל ההברקות שלו בתחילתו כל כך רבות והן נותרות משמעותיות יותר מאשר הסוף שהתמוסס.

זה סרט שמבוסס על רעיון גימיקי משעשע למדי, הנשען על סיטואציה היפותטית – “מה אם“. מה אם בעתיד יפתחו טכנולוגיה שתאפשר להקטין בני אדם לגודל אצבע. תחשבו על היתרונות העצומים שהטכנולוגיה הזאת תאפשר. מבחינה אקולוגית, זו תהיה הצלה לכדור הארץ – אנשים קטנים מייצרים מעט זבל, צורכים מעט אנרגיה ומשאירים טביעת רגל אקולוגית קטנה יותר. וגם מבחינה כלכלית: אם הצרכים קטנים יותר (מעט נדל”ן, מעט מזון), כך גם ההוצאות. משפחה עם חסכונות שיספקו לה קיום מצומצם למשך חייה תהפוך למשפחה עשירה אם היא רק תבחר בהתכווצות. וזה בדיוק מה שעושה דמותו של מאט דיימון, הוא רוצה להיות חלק מהחלוצים האמריקאים החדשים, שותף בתנועת פרברים חדשה, וגם קצת נמאס לו מחייו הישנים, וגם הפרנסה דוחקת – אז הוא וזוגתו (קירסטן וויג) מחליטים להתכווץ. במשך דקות ארוכות אנחנו מלווים אותו במסע אל החיים המוקטנים – תיאור מפורט, מבריק ומצחיק של שלבי ההכנה והביצוע, וכן של שלבי ההסתגלות, ואיתם ההבנה שהגוף אולי התכווץ פי עשר, אבל האופי נשאר בדיוק אותו דבר. מי שהיה חסר מזל בתור גדול, יישאר חסר מזל בתור קטן.

לחיות בקטןהוא סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי אלכסנדר פיין (שזכה כבר פעמיים באוסקר על כתיבת התסריטים של דרכים צדדיותוהיורשים“), אחד התסריטאים הגדולים של ימינו. מבחינתי, הוא ממשיך דרכו של בילי וויילדר, באופן שבו הוא מספר סיפורים אנושיים מאוד, אבל עם תבלין סרקסטי. באיזשהו אופן מבריק ונדיר הוא מצליח להיות גם הומניסט וגם מיזנטרופ בו בזמן. בני אדם הוא אוהב, זו האנושות שהוא לא מתלהב ממנה.

אחרי רצף סרטים נפלאים שעסקו בהווה האמריקאי (“נברסקההיה סרטו האחרון) חלק מהתגובות הצוננות כלפי הסרט בוודאי קשורות לכך שפיין בחר הפעם לזנוח את הריאליזם ולייצר מציאות ספקולטיבית, סרט הנושק למדע בדיוני ולפנטזיה. מבחינתי זו סיבה לאהוב אותו אף יותר.

הרי מה אומר לנו המשל הסאטירי הזה – שיש בו משהו מאצבעוניוגוליברגם יחד? שאנחנו בעצם כולנו אנשים קטנים, ושהגודל שלנו לא משפיע על הגורל שלנו, אלא רק המעשים. בסופו של דבר אנחנו גדולים רק כפי גודל המעשים שאנחנו עושים והאחריות שאנחנו לוקחים על העולם ועל עצמנו. הדמות האפרורית שמגלם מט דיימון מגלה שמי שיש לו צרות גדולות ומחליט לברוח ולכווץ את עצמו, יהפוך לאיש קטנטן, אבל הצרות הגדולות יבואו איתו. וזה גם המסר החברתי: בסופו של דבר גם במה שמוצג לנו כאוטופיה חדשה, נגלה את אותן המצוקות שלא טרחנו לטפל בהן קודם: אפליה, חוסר צדק ובעיית הפליטים.

צריך להודות שאחרי שהרעיון המקורי מוצג בפנינו בפרוטרוט, וכולו מלא הברקות, אבחנות ותובנות, הסרט מתחיל להסתחרר סביב עצמו בחצי השעה האחרונה עם רצף אירועים שחוזר על עצמו. זו חצי שעה חשובה, שמדברת על כך שאנחנו אף פעם לא קטנים מדי כדי לשנות למישהו את החיים, אבל דווקא החלק הזה נעשה בטון קצת נודניקי, ומאבד את מידת ההנאה שהיתה ב90 הדקות הראשונות. פיין הוא יוצר כה מבריק שאני מריע להישגיו ומקבל את חולשותיו. לבטל את “לחיות בקטן” רק בגלל סופו? ובכן, זה קצת קטנוני, לא?

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 27.2.2018

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה