"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל". 12 שלבים

"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין והוצג בישראל לראשונה בפסטיבל ירושלים בסוף יולי. הוא היה אמור לצאת למסכים בארץ בתחילת אוגוסט, ולכן כבר כתבתי עליו ביקורת ל"כלכליסט" והקלטתי עליו פרק בפודקאסט שלי אלא שאז יציאתו נדחתה ורק עכשיו הוא מגיע. בול בזמן, כי יש בו את ג'ק בלאק, שמככב עכשיו גם ב"הבית עם השעון המסתורי" וגם את ג'ונה היל, שמשחק עכשיו ב"מניאק", אחת הסדרות החדשות של נטפליקס.

אז הנה הפודקאסט כאן

והנה הביקורת:

מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט טוב של גאס ואן סאנט? בתחילת שנות התשעים ואן סאנט היה אחד הבמאים שעזרו להגדיר את הקולנוע האמריקאי העצמאי החדש, וגם את הקולנוע הקווירי האמריקאי החדש, בזכות סרטיו "דראגסטור קאובוי" ו"איידהו שלי". מאז, ב-17 סרטיו, הוא מזגזג כמו נהג שיכור בין כל מיני סוגי סרטים. פרסיו יעידו עליו: יש לו גם את פרס דקל הזהב מפסטיבל קאן (על "אלפנט", יצירת המופת הגדולה שלו, מבחינתי) וגם שתי מועמדויות לאוסקר כבמאי (על "סיפורו של וויל האנטינג" ו"מילק" – שני סרטים שזיכו גם השחקנים וגם את התסריטאים שלהם באוסקר). כלומר, יש לו גם את הצד שמחפש קולנוע בעל גוון ניסיוני, אבל גם את היכולת לעשות דרמות אמריקאיות מסחריות וקומוניקטיביות. כמו כן, בחיפושיו אחרי הרפתקאות קולנועיות, היו לו גם כמה וכמה נפילות די מביכות (הרימייק ל"פסיכו", למשל). ומכיוון שלא ראיתי סרט של ואן סאנט שחיבבתי בעשר השנים האחרונות (מאז "מילק") תהיתי האם יש טעם לטרוח עם סרטו החדש, "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל". וכך כמעט החמצתי את אחד הסרטים היפים של העונה, ואחד הסרטים הטובים של ואן סאנט כבמאי.

אפשר אולי לפצח את הקודים הסמויים של הקריירה של ואן סאנט ולתת בה סימנים: כל סרטיו הטובים ביותר צולמו בפורטלנד, אורגון – העיר בה גדל, ושהפכה למעין סימן היכר שלו; והוא היה שותף לכתיבת התסריט של כל סרטיו הטובים ביותר. במקרה של "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" ואן סאנט גם היה שותף לתסריט, גם שותף לעריכה והוא גם צילם אותו בפורטלנד. התוצאה היא סרט שמתפקד גם כדרמה ביוגרפית נוגעת ללב על אמן שנלחם במגבלותיו הגופניות, וגם סרט שמחפש באופן תדיר מקוריות צורנית.

חואקין פיניקס – שהסרט הזה הוא עדות נוספת לכך שהוא הרוברט דה נירו של ימינו – מגלם את דמותו של ג'ון קאלאהן, בן העיר פורטלנד, בטלן אלכוהוליסט, שנהיה משותק כתוצאה מתאונת דרכים. בעודו מנסה להשתקם הוא מגלה את כישרון האיור שלו, והוא הופך בשנות השמונים לאחד המאיירים והקריקטוריסטים המוכרים בארה"ב. קו האיור שלו רועד, בגלל השיתוק בידיו, וההומור שלו שחור – ופוגעני למי שלא יודע שהוא עצמו נכה – אבל הוא מצליח להפוך את ריבועי האיור וההומור האלה למעין בועות מחשבה שעוזרות לו לנסח את העולם, ולהציג את האבסורד שבו. וזה המקום שבו סרטו של ואן סאנט מפסיק להיות דרמת שיקום נוסחתית ומתחיל להיות ניסוי קולנועי מרתק. יש משהו קוביסטי בסרט הזה: קאלהאן, דברן כפייתי, סיפר את סיפור חייו שוב ושוב ושוב. ואן סאנט (שגם ערך, להזכירנו) מייצר סיפור אחד שלם מתוך סצינות שונות שבהן הגיבור מספר את סיפורו. העריכה קופצת בתוך אותו משפט בין תקופות שונות, אבל מספרת סיפור ליניארי רצוף. זה די מבריק. בנוסף לכך, ואן סאנט – שמעבד את האוטוביוגרפיה שכתב קאלאהן (שהלך לעולמו ב-2010) – הופך כמה מהקריקטורות שלו לסרטי אנימציה קצרצרים, שמתפקדים לא רק בתור אתנחתאות קומיות, אלא כהצצה אל המחשבות והתת–מודע של הגיבור.

הקריקטורה של ג'ון קאלהאן שהעניקה לסרט עליו את שמו

ויש דבר נוסף: אני לא יודע מה סוד הקסם שלו, אבל ואן סאנט הוא מאסטר בבימוי שחקנים. האוסקרים של רובין וויליאמס ושון פן הם עדות, אבל גם התפקידים של קיאנו ריבס, ריבר פיניקס, מט דיימון, בן אפלק וניקול קידמן בסרטיו הציגו את מיטב עבודתם. בסרט הזה ואן סאנט מלהק שני שחקנים קומיים לתפקידים רציניים והם עושים עבודה מבריקה ומרגשת: ג'ק בלאק וג'ונה היל. הטרנספורמציה של היל מופלאה: עם שיער ארוך וזקן, ואחרי דיאטה מאסיבית, היל מחזיק את הלב של הסרט בתור מין גורו מקומי שמתפקד בתור המנטור של קאלאהן, ומי שמלווה אותו בניסיונותיו להיגמל מאלכוהול והרס עצמי. כן, למרות היצירתיות הרבה, יש בסרט גם כמה וכמה סצינות נוסחתיות מעולם סרטי המחלה, אבל הוא גם עדות די מפורטת, אם מישהו חיפש, למהלך המלא של תוכנית 12 השלבים האמריקאית והיסודות הפרוטסטנטיים שלה. התפקיד של ג'ונה היל, הדמות המקאברית של קאלאהן והבימוי רב–המקוריות של ואן סאנט הופכים את "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" לסרט שקשה להגות את שמו, אבל גם קשה לעמוד בקסמו.

(פורסם ב"כלכליסט", 6.8.2018).

ציוץ