12 דצמבר 2009 | 10:30 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

"ארץ יצורי הפרא", הביקורת


פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.12.2009



השנה ימלאו עשור לקריירה הקוךנועית של ספייק ג’ונז (שנולד בתור אדם שפיגל). אחרי שהיה סקייטר, צלם, ואז במאי קליפים ופרסומות, הוא עבר ב-1999 לבימוי סרטים עלילתיים עם “להיות ג’ון מלקוביץ’”, שיתוף הפעולה הראשון שלו עם צ’רלי קאופמן. אבל זה לא היה הסרט הראשון שהוא תכנן לביים. את הקריירה הקולנועית שלו ג’ונז רצה להשיק עם גרסה קולנועית לספר הילדים “אהרון והעיפרון הסגול”. על פי הדיווחים אז, הוא אפילו התחיל לעבוד על האפקטים של הסרט, אבל לבסוף זה לא קרה. לי זה נשמע אז בחירה משונה לפתיחת קריירה, ובכלל, איך מעבדים ספר כה דקיק לסרט באורך מלא? אבל אחרי עשור ושלושה סרטים הבחירה בספר ההוא נראית הגיונית יותר – ולמעשה אני כעת מייחל שהוא עוד יחזור אליה. עכשיו אני כבר יודע מה מעניין את ג’ונז הקולנוען, ו”אהרון והעיפרון הסגול” ישתלב באופן מושלם בגוף עבודותיו הקולנועיות. עם העיבוד שלו ל”ארץ יצורי הפרא” נראה שג’ונז חזר לכוונתו המקורית, לעבד ספרי ילדים איקוניים לסרטים שמיועדים, כך נדמה, לא לילדים אלא למבוגרים שגדלו על הספר כילדים.


הרי במה עוסקים שלושת סרטיו של ג’ונז (“להיות ג’ון מלקוביץ’”, “אדפטיישן”, “ארץ יצורי הפרא”)? קודם כל בדמויות ילדותיות מאוד. שנית, בדמויות שמעבירות את חייהן בדמיונות, ולמעשה עוברות לגור בתוך המוח, בתוך הדמיון של עצמן. אלא שסרטיו של ג’ונז מתאפיינים במבט נטורליסטי על החיים, כך שלרגע לא ברור לנו מתי אנחנו בתוך הדמיון של הדמויות ומתי במציאות. ג’ונז מטשטש את קווי התפר בין רמות התודעה.



זה אחד הדברים שהופכים את “ארץ יצורי הפרא” לסרט יחודי, ולחלוטין לא ילדותי: המעבר מעולם המציאות לעולם הדימיון לא קיים. ג’ונז מסרב למסגר אותו, מבחינתו זהו עולם אחד. אפילו מוריס סנדק, בספר הקלאסי שכתב וצייר, מאותת לנו באמצעות עיצוב ועימוד מתי מקס נשאב לתוך הדמיון שלו, אליו הוא בורח מתוך מחאה לעונש שקיבל מאימו.



“ארץ יצורי הפרא” הוא ספר קטנטן שעוסק בילד שמתחצף לאימו, היא קוראת לו “פרא אדם”, והוא נשלח לחדר לעונש ללא ארוחת ערב, ומהחדר – שהופך לים ולג’ונגל – הוא מפליג אל ארץ יצורי הפרא – המקום בו הוא יפגוש את הטמפרמנט שלו קורם עור וגידים. שם יצורי הפרא – יצורים פרוותיים ענקיים, אבל הילדותיים והפרועים ממנו – הם אלה שמשתוללים והוא זה שצריך לאלף ולהסות אותם. הם משתוללים יחד, פורקים כל עול. עד שנמאס לו, והוא רוצה הביתה. שם מחכה לו ארוחת הערב, שעדיין אפילו לא התקררה. זהו. זה הספר. משהו כמו 300 מילה. עכשיו לכו תייצרו מזה סרט עם תסריט של כ-10,000 מילים ותקציב של מאה מיליון דולר. ג’ונז גייס לכתיבה את דייב אגרס, שלקח את נקודת המוצא של סנדק (ארץ דמיונית שבה הילד יכול לחוות היפוך תפקידים – הוא המבוגר האחראי, הם הילדותיים – ודרכם הוא מתמודד עם תחושות הניכור, הבדידות והכעס שלו). התוצאה היא אחד מסרטי הילדים המופלאים והמשונים שאי פעם נראו, סרט שפונה לילדים שכבר הפכו הורים. סרט שמוותר על עלילה מהודקת לטובת רצף אמורפי של סיטואציות עדינות, שהן הרבה יותר דייב-אגרסיות מאשר מוריס-סנדקיות (את מגע ידו של אגרס כתסריטאי כבר ראינו הקיץ בתסריט שלו ל”לצאת לדרך”). התוצאה נראית כמו סרט הילדים שטרנס מאליק היה עשוי לביים אם הוא היה מתעניין בילדים ובילדות. דמיינו את “ימים ברקיע” בביצוע החבובות. כזה. זה סרט מסע פנימי, פיוטי, טבול בתאורת שמש טבעית (הצילום של לאנס אקורד הוא מהיפים שראיתי השנה), ושהגיבורים שלו הם בובות ענקיות ומתוקות, שמתנהגות כאילו הן בגן ילדים. זה פרויקט אנטי הוליוודי לחלוטין, למרות תקציבו העצום, שיש בו מגלומניה עצומה לצד צניעות מפתיעה, ובאופן משונה, זה אחד הסרטים יוצאי הדופן והניסיים שראיתי השנה.


“ארץ יצורי הפרא”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

20 תגובות ל - “"ארץ יצורי הפרא", הביקורת”

  1. ח ל י 12 דצמבר 2009 ב - 10:46 קישור ישיר

    נכון,
    רק שהסוף כל כך, כל כך העציב את בת העשרה שלי….:(

  2. ריקי כהן 12 דצמבר 2009 ב - 12:30 קישור ישיר

    ובן הכמעט שמונה שלי בכה בכי תמרורים בסוף. אבל מסכימה עם כל מה שכתבת, סרט ניסי ומקסים.

  3. ר.ל 12 דצמבר 2009 ב - 13:22 קישור ישיר

    מזכיר את תגובתי לפוסט הקודם – *לא לראות את הסרט בקולנוע לב דיזינגוף*! הוא מוצג באולם 4, שהוא בגדר פשע נגד אמנות הקולנוע והארכיטוקטורה.

  4. מיקי 12 דצמבר 2009 ב - 14:57 קישור ישיר

    אני בן 28, לא הצלחתי לעצור את הדמעות גם דקות אחרי שהסרט נגמר. אפשר לפתוח קבוצת תמיכה. למרות שהוא לא סרט מושלם וכנראה הוא לא ישנה את עולם הקולנוע, אני חושב שהוא אחד הסרטים המיוחדים והיפים שראיתי.

  5. מוטי 12 דצמבר 2009 ב - 16:17 קישור ישיר

    בניו יורק טייס כתבו פעם על סינקדוכה ניו-יורק “a mircale movie” ואני חושב שאם הייתי צריך לתת ביקורת של שלוש אותיות זה בדיוק מה שהייתי כותב על ארץ יצורי הפלא.

    פשוט נס

    זה לא סרט מרתק, הוא פשוט נכנס למקומות הכי דקים בנפש הילד שקיימת אצל כל אדם ומוציאה משם נהר של דמעות.

  6. דוד 12 דצמבר 2009 ב - 22:29 קישור ישיר

    הגעתי עם המון ציפיות ולא נורא התרגשתי. חבל.

  7. עדן 13 דצמבר 2009 ב - 13:40 קישור ישיר

    אני מצטער אבל הסרט לא מרגש.
    הוא יפה, הוא מרשים, הוא מקורי, הוא נועז ועוד המון סופרלטיבים. אבל לא מרגש.

  8. יעל 15 דצמבר 2009 ב - 14:20 קישור ישיר

    הסרט ארוך מדי, אפשר היה לקצר אותו בחצי שעה ארבעים דקות, היתה תחושה שהסיטואציות מתמשכות ומתמתחות מעבר לרצוי

  9. יוסיפוב 15 דצמבר 2009 ב - 14:44 קישור ישיר

    מהמם. הייתי מת לראות את הגרסה של ספייק לפני שבקשו ממנו להפוך את הסרט לראוי יותר לילדים.

    לי זה לא היה ארוך ולא נמתח לרגע.

    ההפך. הייתי שמח אם היה לי עוד ועוד ועוד מהסרט המיוחד הזה.

  10. איתן 16 דצמבר 2009 ב - 9:31 קישור ישיר

    אז אתמול גם אני ראיתי את “ארץ יצורי הפרא”. כן, זה סרט יפה. כן, הסוף מרגש (בעיקר בזכות ג’יימס גנדולפיני הגדול). אבל כנראה שאני לא קהל היעד של הסרט. אני נשארתי קצת מסויג כמעט לכל אורכו של הסרט.
    מה לעשות שאני תמיד הייתי ילד-מבוגר (וקצת מבוגר-ילד).אני שיחקתי שש-בש, ושח-מט, ודומינו, ודוקים. אני לא שיחקתי במשחקי מלחמה למינהם. אף פעם לא הייתי ילד פרא שכזה. ואני לא מתחבר לילד הזה.

    לפני 20 שנה היה סרט שנקרא “ביג” (המועמדות הראשונה של טום הנקס לאוסקר. הפסיד לדסטין הופמן ו”איש הגשם” שלו). לקראת סוף הסרט יש שם סצינה שבה הנקס, שנמצא במשבר ומתגעגע הביתה, חוזר אל סביבת המשחקים של ילדותו, ומביט בילדים משחקים. אני זוכר כשראיתי את הסרט לראשונה (הייתי בן 13-14), וחשבתי שכאן צריך הסרט להיגמר. הוא ביקש משאלה, הוא קיבל אותה, הוא חי את החלום, על צדדיו הטובים יותר ופחות, והוא מתמודד עם הקשיים. אבל כצפוי, הסרט ממשיך עוד קצת, אל הסוף ההוליוודי שלו: הנקס חוזר להיות ילד, וחוזר אל אמא. גם ב”ארץ יצורי הפרא” זה ככה: הילד חוזר הביתה. ואני תמיד מתאכזב מזה. ואולי זה פשוט לא סרט בשבילי.

    בנוסף: הסצינה הראשונה בסרט נפלאה בעיניי. מרדף של הילד אחרי הכלב בתוספת מוזיקה נהדרת. לאחר מכן הטריק חוזר על עצמו בסצינת מלחמת כדורי השלג(סביר). כשהטריק חוזר על עצמו בשלישית (וברביעית, ובחמישית וכן הלאה) האפקט נעלם, וזה די נמאס עלי. הבובות חביבות עד לנקודה מסוימת, אבל רק הקשר עם ג’יימס גנדולפיני באמת מחזיק מים (לפחות לגבי).

    אני יכול להעריך את “ארץ יצורי הפרא”, אבל לא ממש להתחבר אליו.

    וחוץ מזה, ראיתי עוד סרט אתמול. עליו בתגובה נפרדת.

  11. נוי קוגמן 16 דצמבר 2009 ב - 20:00 קישור ישיר

    אהבתי את “ארץ יצורי הפרץ”, אבל בצורה קצת מסויגת. הילד משחק מצוין, גם הבובות, הפסקול יפה מאוד וגו’. נדמה לי שהוא הלך רחוק אפילו יותר משני סרטי ילדים לא ממש לילדים שראיתי השנה- ‘למעלה’ ו’קורליין’. גם הם וגם ‘ארץ יצורי הפרא’ משתמשים בתבנית קלאסית של מסע-של-הגיבור-לעולם-קסום-שגורם-לו-להשלים-עם-חייו-ו/או-לשפר-אותם, אבל ‘ארץ’ הלך הכי רחוק עם הרעיונות שמופיעים בשלושתם: חלומות לא תמיד מתגשמים, גם כשכן זה לא תמיד כמו שאנחנו רוצים, ואנחנו לא מרכז העולם (אפילו בני תמותה). הקטעים בהם מדברים על “מלך כל יכול” מקסימים, גם אלו עם השמש.

    אבל…

    מה שאיתן אמר- הקטעים דמויי הקליפ יפים וחוזרים על עצמם. יש בסרט יותר מדי עליות וירידות רגשיות. ולפעמים הרגשתי שאני צריך להכריח את עצמי להתרגש. מסקנה סופית: יפה, ייחודי, לא מושלם.

  12. זיו 17 דצמבר 2009 ב - 20:31 קישור ישיר

    אותי דווקא עניין אחר העסיק.
    במהלך הצפייה בסרט הרגשתי תחושה מטרידה של שלווה עכורה, של במאי שמביא מולי ילד שנסיבות חברתיות הפכו אותו לבודד וחסר יחס, והפראיות היא השלכת הבדידות שלו.

    אם חד-הורית, אחות שעסוקה בענייני התבגרות והמורה מספר לו שהשמש עתידה להתפוצץ. והילד בגיל 9. ההשלכה הפסיכולוגית לא פספסה אותי: הרגשתי כאילו ספייק ג’ונז מעמיד אותי למבחן אם אצליח להבין את הילד ולא רק לסלוד מן הפראיות שלו.

    אני לא בטוח שהצלחתי. לא ברור לי מה הסרט דורש מהצופים שלו. אני לא מסכים עם האמירה שהסרט הזה מתאים לילדים: שומר נפשו של רך ירחק עם הילד הרחק מהא/עולם של “ארץ יצורי הפרא”. המסר לא יעבור והטראומה תחזיק עוד כמה שנים טובות.

    גם חוסר העלילה קצת יעייף. יצור פרא שמבואס מהחברה שלו, עוד יצור שלא מרגיש מספיק פראי ובחור שנראה פראי למראית עין אך למעשה שברירי מבפנים ופוחד מתדמיתם של פראיים. המפלצות האלו, אשר מרכיבות את אישיותו של מקס, למעשה יוצרים את העולם הזה אשר נמצא במוחו. המפגש עם הדמויות שמרכיבות אדם לא עובר בצורה סטראוטיפית, אבל הוא מפחיד.

    וגם אם הילדים לא מבינים את כל זה, והם פשוט רואים ילד בפיג’מה ביזארית בורח מאמא- יש משהו מאוד קשה ועוכר שלווה בסרט הזה, החל מסצנת הפתיחה המהירה והאכזרית ועד הסיום הטראומטי.

    מכל הבלאגן שרץ לי בראש אחרי הצפייה בסרט הזה, אני חושב על זה שמקס בוודאי ימשיך עם הפראיות וימשיך לנבוח כפי שסוף הסרט מראה לנו. אני תוהה אם גם המבוגרים ימשיכו לנבוח על ילדיהם אחרי שהסרט הזה ידרוש אותם להבין את הילדים לעומק.

  13. דנית 24 דצמבר 2009 ב - 17:41 קישור ישיר

    אחד הסרטים המוזרים שראיתי אי פעם. הלכתי אליו כי קראתי ביקורת טובה, שעשתה לי את זה (נדמה לי ב”מעריב”), פלוס תמונה בה נראה אחד ה”יצורים” – תמונה ששבתה אותי לגמרי, ונראתה לי.. פואטית. פואטית זו המילה. אבל.. ואמנם נכון שאיחרנו לסרט בכמה דקות בגלל התור בפופקורן.. לכל אורך ההקרנה לא יכולתי להפסיק לחשוב שהסרט פשוט מוזר. מוזר בטירוף. הסרט הזה מצולם בצורה שמרגישה מחופפת (וכן, אז מה אם זה “בכוונה”),ולא היה בו שום שוט שהעתיק את נשמתי. פואטית, אני מתכוונת. אני לא מתכוונת דווקא מרשים או מפיל, זאת אומרת מעוצב, כמו רוב הקולנוע, האדריכלות, ובכלל התרבות בת זמננו. ומה באשר לדמויות ולעלילה? בסרט הזה אין מבנה עלילה קלאסי, ואולי זה הרס אותי בגלל שבזמן האחרון עזרתי ליותר מדי תלמידים לכתוב תסריטים. אין מבנה עלילה קלאסי – אבל גם אין משהו חלופי ראוי. יש רק מן.. מן… אוף זה הסרט הכי מוזר שראיתי בחיים. די השתעממתי אפילו. רק מה, בחלקו האחרון, כאילו משום מקום, אני וזה שהיה איתי, פתאום התרגשנו, האמת עד דמעות. כשהילד נפרד מהיצורים וחוזר הביתה. למה? ואיך זה כ”כ נגע בי אחרי שכל הסרט השתעממתי וניסיתי לא להצטער על זה שקניתי כרטיס?
    hell if i know.
    beats me.

    זה שהיה איתי אמר, שילדים עלולים להיבהל מהסרט הזה, שהוא מפחיד, ולפי תגובות הקוראים כאן הוא צדק. הוא גם אמר, שזה אנחנו הילדים האלה, היצורים הפראיים האלה, שכך בדיוק מתחולל בתוכנו כל הזמן. ואם אחרי שעה ומשהו של נסיון לא לפרוש באמצע, התחלנו פתאום לבכות, כנראה שגם בזה הוא צדק.

  14. אסי 29 דצמבר 2009 ב - 1:00 קישור ישיר

    משעמם, מעייף ובעיקר – כל כך אמריקאי שזה כבר יוצר אנטי.

  15. איילת 31 דצמבר 2009 ב - 10:30 קישור ישיר

    סרט מדהים.פיוטי כל כך.

    יופי של ביקורת יאיר!!

    בהחלט לא לילדים. עצוב מדי.
    וכל כך לא הוליוודי.

    הביקורת היחידה שלי על זה שלפעמים
    היה מעייף הלך הרוח ההתבגרותי הזה שמאוהב בדיכדוך של עצמו ובפואטיות
    קצת מתיפיפת. אבל זה היהרק חלק מהצד השיפוטי שבי.
    מצד שני התחברתי התרגשתי ואהבתי.
    וגם הצטערתי שלא הייתי חלק מהצוות
    שעשה את הרט המופלא הזה

  16. אילנה 2 אפריל 2010 ב - 20:24 קישור ישיר

    שטוח, דימויים וסמלים ברורים מידי למבוגרים ומפחידים מידי לילדים.סוף שבלוני (האריה המכשפה וארון הבגדים – נרניה).

  17. מיטל 14 יולי 2010 ב - 15:50 קישור ישיר

    איזה סרט מקסים. אני בת 28 אבל הייתי ילדה שכל הזמן הייתה בורחת אל מקומות המסתור שלה על עצים ויערות מאחורי הבית. התחברתי לסרט ולדמויות המקסימות ולאורך כל הסרט חשבתי על עצמי בתור ילדה וכמה שסרט כזה יכל אז לדבר אלי כמו אז גם היום.

  18. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:52 קישור ישיר

    Thanks pal. It was fun knowing

  19. Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 2:39 קישור ישיר

    I happen to be writing to let you understand of the extraordinary discovery my princess enjoyed reading your web site. She came to understand a good number of details, not to mention how it is like to possess an amazing coaching character to get many others completely learn selected problematic topics. You really did more than her expected results. I appreciate you for churning out such beneficial, healthy, explanatory as well as unique tips about this topic to Kate.

  20. Courtney Branting 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    You may have not intended to do so, but I think you have managed to express the state of mind that a lot of people are in. The sense of wanting to help, but not knowing how or where, is something a lot of us are going through.


השאירו תגובה