"חיות הפלא: הפשעים של גרינדנוולד". מעט הסצינות של ג'וני דפ מוצלחות

סצינת הפתיחה הנמרצת והמלהיבה של "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יצרה את הרושם שאולי סרט ההמשך ל"חיות הפלא היכן למצוא אותן" מ–2016 יהיה יותר טוב מקודמו. התקווה הזאת התפוגגה בסצינה השניה.

זהו הסרט השני במה שהיתה אמורה להיות טרילוגיה חדשה – שאז הפכה לסדרה בת חמישה סרטים – שמחזירה את ג'יי.קיי רולינג לעולמות הכישוף שבהם התרחשו סדרת ספרי "הארי פוטר" שלה. אבל יש שני הבדלים בין "הארי פוטר" ובין "חיות הפלא": הסדרה מתרחשת בשנות העשרים, הרבה לפני זמנו של פוטר, ונעה ברחבי העולם (הסרט הראשון התרחש בניו יורק, הסרט הנוכחי נע בין לונדון לפריז); ההבדל השני הוא שהפעם רולינג החליטה לוותר על כתיבת ספרים וכותבת מלכתחילה את התסריטים. שזו טעות: לרולינג יש אמם כישרון גדול ומוכח בבניית עולמות מרובי דמויות ופרטים, אבל יש לה גם נטיה ללכת סחור סחור, להתפתל בעלילות משנה ובדמויות צדדיות, ולהרבות במידע ואנקדוטות. כל זה תענוג לקריאה בספר, אבל מיותר בסרט. לכן, שיתוף הפעולה שלה לאורך סרטי "הארי פוטר" עם התסריטאי סטיב קלובס, שהיה בעצם העורך הספרותי הכי קפדן שלה, היטיבה עם שניהם. כעת, בלי ספרים כטיוטות ובלי קלובס כתסריטאי, שני סרטי "חיות הפלא" נראים כמו רצף סיפורי רנדומלי למדי שנע הצידה במקום קדימה.

גיבור הסרטים האלה הוא ניוט סקמנדר (ניוט סלמנדרה בתרגום לעברית), בגילומו של זוכה האוסקר אדי רדמיין, חוקר חיות פלא שבסרט הקודם חושף במקרה את מקומו של מכשף העל גריט גרינדלוולד – על אודותיו כבר למדנו ב"הארי פוטר ואוצרות המוות" – ואת מזימתו להרוס את עולם המוגלגלים (האנשים שאינם קוסמים, כלומר אנחנו). בתחילת הסרט החדש גרינדלוולד (ג'וני דפ) בורח מכלאו, באותה סצינת פתיחה מוצלחת, וסקמנדר מתבקש – אם כי לא ברור למה, כי הוא הרי זואולוג בסך הכל – לסייע בלכידתו.

סרטים נוטים לאמץ לתוכם את האופי של הגיבור שלהם. ובגלל שניוט הוא ככל הנראה הדמות הכי פלגמטית שנקראה להוביל סרט הוליוודי, כך גם אופיו של הסרט כולו, שלא מצליח להישיר מבט לעיני הצופים שלו, וכל גיבוריו רק לוחשים כל הזמן, במניירת המשחק הכי מעצבנת ששולטת עכשיו בהוליווד. לא משנה כמה הרס מתחולל סביבם ועד כמה המצב מסוכן ודרמטי, כל שחקני רק מדברים ביניהם בלחישות.

זה הסרט השישי שדיוויד ייטס מביים מתוך כתביה של רולינג, אחרי שביים את ארבעת הסרטים האחרונים והמצליחים בסדרת "הארי פוטר". יש לצידו כבר צוות קבוע, משובח ומיומן – כולל הצלם פיליפ רוסלו, המלחין ג'יימס ניוטון הווארד ומעצבת התלבושות קולין אטווד, כולם מבכירי הוליווד – וכולם דואגים שהסרטים האלה ייראו מצוין. לייטס יש את הכשרון לבנות רגעי שיא מוצלחים, כשהוא מצליח בקושי לגרור את הסרט בן 134 הדקות הזה אל הרגעים הבודדים האלה.

המצב משתפר דרמטית בכל פעם שהסרט מגיע אל גרינדנוולד ואל המאבק שלו עם חברו לשעבר, אלבוס דאמבלדור. כן, הסרט הזה הוא כבר ממש פריקוול לסיפורי "הארי פוטר", כולל כמה גיחות להוגוורטס, 70 שנה לפני שהארי פוטר הגיע לשם. כשהעלילה מגיעה אל דאמבלדור וגרינדלוולד אי אפשר שלא לחוש עד כמה כל מה שקרה לפני כן היה בזבוז זמן. זה הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע, אלה הדמויות שצריכות להוביל, אלה השחקנים (ג'וד לאו וג'וני דפ) שהסרט צריך במרכזם. אבל רולינג וחבריה מושכים את הזמן ומגלים קמצנות גדולה כשזה מגיע לסצינות המוצלחות בסרט, המלוות בהבטחה – היתשנו אתכם כעת, אבל את השואו–דאון בין שתי הדמויות המעניינות בסרט תוכלו לראות בסרט הבא. אם עוד יהיה לכם כוח לבוא אליו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 18.11.2018)

ציוץ