03 אפריל 2019 | 06:24 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“דמבו”, ביקורת

“דמבו” 2019. ריפוי בעיסוק

דיברתי על “דמבו” ועל הפסקול היפה שלו (עם מוזיקה של דני אלפמן ושיר של ארקייד פייר) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מהדקה ה-25. האזינו בספוטיפיי או כאן

האם יצא לכם לאחרונה לראות את דמבו“, סרט האנימציה הקלאסי של אולפני וולט דיסני? “דמבו“, מ-1941, היה סרט האנימציה הארוך הרביעי שוולט דיסני, האיש והאולפן, הפיק והוא הגיע מאת הצוות ששנה לפני כן הוציא את פינוקיו“. אם יש לכם ילדים, יש סיכוי שראיתם איתם את הסרט הזה בפורמט ביתי מתישהו בעשרים השנים האחרונות ואז בוודאי שמתם לב ש: 1) הוא נורא קצר, בסך הכל שעה אורכו; 2) יש בו המון שירים. 3) הוא לא מאוד מעניין או טוב במיוחד. “דמבוהמקורי הוא דוגמה לכך שמותג ומוניטין לעיתים קרובות מאפילים על תוכן ואיכות. הדימוי הזה הפיל שעף באמצעות אוזניו אכן נכנס לתוך אוצר הדימויים הקולנועי העולמי, אבל בסרט המקורי הוא כמעט ולא קיים. דמבו הפיל הקטן והדחוי מגלה את יכול התעופה שלו רק ממש בדקות הסרט האחרונות. חמור מזה, הסרט הפך בעייתי לצפיה בשנים האחרונות בגלל דמות של עורב, שבתחילה מציק לדמבו אבל בהמשך עוזר לו, שקיבל את השם גים קרואו (גים העורב). משחק מילים משעשע ל-1941, צלקת גזענית למאה ה-21. גים קרואו היה שמה של דמות שחורה ונלעגת שגולמה על ידי שחקן לבן בעולם הבידור של המאה ה-19. חוקי ההפרדה הגזעית בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית קיבלו בהשראתה את הכינוי חוקי גים קרואו“. אבל היה זה העורב מדמבושהכניס את השם הזה, את המותג הנודע לשמצה הזה, לתודעה המיינסטרימית האמריקאית (ולתודעת הילדים) במחצית השניה של המאה ה-20. מה שכן, הסרט בהשראת ספר הילדים שעליו הוא מבוסס אכן הכיל מסר מעצים לילדים, העוסק בדימוי עצמי, ביטחון עצמי והתנהלות מול בריונות והצקות – הדמות שזוכה להצקות בגלל המראה שלה, מגלה שכוח העל שלה טמון באותו איבר שכולם לעגו לה עליו. כל אלה נימוקים מצוינים לכך שהסרט הזה בהחלט ראוי לרימייק יש בו נבט רעיון מוצלח, מסר רלוונטי, אבל תכניו וצורותיו כבר לא מתאימים לדורנו. וגם את זה צריך להגיד: “דמבוהמקורי לא היה סרט טוב.

לא ברור למה דיסני החליטו לעשות רימייקים לקלאסיקות המודרניות שלהם, “אלאדיןומלך האריות” (שאלה שנצטרך להתחבט בה בקרוב ממש, כי הם ייצאו בחודשים הקרובים), אבל ההגיון לעשות רימייק לדמבודווקא ברור היטב הסרט הזה דורש עדכון. כמו גם ההחלטה לתת את המשימה לידיו של טים ברטון, הבמאי שכה הערצנו בשנות השמונים והתשעים ושכה מאכזב אותנו שוב ושוב בשנות האלפיים. ברטון התחיל את דרכו כמי שביים סרטים למבוגרים שבנויים כאגדות ילדים, כמי שחשף את הסיוטים שמאחורי הסיפורים שסיפרו לנו כילדים, והוא מסיים את הקריירה שלו כבמאי סרטי ילדים, ללא אירוניה, ללא עומק. ברטון, שפוטר בתחילת שנות השמונים ממשרת אנימטור באולפני דיסני כי החזון שלו היה קודר מדי, הפך בתשע השנים האחרונות, מאז אליס בארץ הפלאות“, לבמאי שדיסני שמחה לחזור ולעבוד איתו שוב ושוב. לקח להם 30 שנה, אבל הם יישרו אותו לחזון שלהם, מחקו ממנו כל זכר לקדרות או חתרנות. רק דבר אחד נותר לו: הוא יודע להעמיד פריימים יפהפיים. לא שוטים, פריימים. העולם של דמבומעוצב באופן מרהיב וזו למעשה מעלתו העיקרית של הסרט.

הסרט החדש כמעט נטול שירים, ארוך בארבעים דקות מהמקורי, ובנוי לגמרי אחרת. הוא מתרחש ב-1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו שני ילדים שמטפלים בפיל יוצא דופן, כמעין ריפוי בעיסוק שלהם להתגבר על מות אמן, ועל שובו של אביהם מהמלחמה כשהוא קטוע יד. עיקר הסיפור המוכר מהסרט המקורי מרכיב את החצי השעה הראשונה של הסרט, ואין בו יותר חיות מדברות את מנהל הקרקס, למשל, מגלם דני דה ויטו ולא עכבר מדבר. דמבו מתחיל לעוף בסוף המערכה הראשונה, והופך לסנסציה תקשורתית שמצילה את הקרקס מפשיטת רגל. וכאן מתחיל החלק החדש שהוא בעצם מעין סרט המשך: ההצלחה הקרקסית של דמבו מביאה אליו מנהל קרקס נכלולי ובעל מזימות, שקונה את הקרקס הקטן ומביא אותם לעיר הגדולה. את הנבל בסיפור המחודש (כי בסרט המקורי לא היו אנטגוניסטים) מגלם מייקל קיטון, בטוויסט ברטוני חביב: קיטון ודה ויטו, הגיבור והנבל של באטמן חוזר“, מחליפים כאן תפקידים. וכך, עם כמה סצינות יפות אבל מעטות מדי ועם מסרים שמתאים ל-2019 הרבה יות מאשר ל-1941 – כמו למשל, שזה לא הומאני לתת לחיות להופיע בקרקס – “דמבוהוא סרט ילדים סימפטי מאוד, ששמו של ברטון בכותרות עורר בנו תקוות שווא שהוא אולי יהיה יותר מזה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב”כלכליסט”, 2.4.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““דמבו”, ביקורת”

  1. ניר 3 אפריל 2019 ב - 23:47 קישור ישיר

    סרט יפהפה. נכון – הפריימים מרהיבים, ספציפית לאיימקס (עד היום יש משהו בפריים הברטוני שמזוהה מיד, ולא משנה שזה צלם שהוא עובד איתו פעם ראשונה)
    אני חושב שברטון לרוב מביים מצוין שחקנים וספציפית, ילדות, וזה ניכר כאן.
    אלפמן כרגיל בעבודה מעולה. התסריט והעיבוד הפתיעו לטובה. לא מבין על מה ה HATING שראיתי פה ושם על הסרט.
    לגבי המקור, הוא אכן איקוני, אבל זו לא המעלה היחידה שלו. הוא סבל מתקציב נמוך מאוד ומשביתת האנימטורים ולכן הוא חלש מבחינת עושר ויזואלי יחסית לקודמיו, אבל עיצוב הדמויות והטיפול במבע הרגשי שלהן העלה את האנימציה של דיסני עוד כיתה.


השאירו תגובה