10 אפריל 2019 | 01:01 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“בית קברות לחיות”, ביקורת

“בית קברות לחיות”. קם לתחיה

משפחה אבא, אמא, בת, בן וחתול נכנסת לבית חדש, שאמור להיות בית החלומות שלה אבל מגלה שכל הסיוטים שלה מסתתרים בו. ההמשך יהיה איום ונורא. כמה סרטי אימה ראינו שהתחילו כך? כך מתחיל גם בית קברות לחיות“, עיבוד שני לספר מאת סטיבן קינג. כמה סרטי אימה המבוססים על ספר של סטיבן קינג כבר ראינו? תחושת הדזה וו לא מסתיימת: הסרט מוסיף לקלישאת משפחה עוברת לבית חדשגם את קלישאת השכן המסתורי והקריפי מהבית הסמוךוזהירות! יש אתר קבורה אינדיאני סמוך“. עזבו סרט אימה, יש כאן סרט בעל מסר נדלני ברור: אם הצלחתם להרשות לעצמכם את בית חלומותיכם, כנראה שמישהו הסתיר מכם כמה פרטים חשובים שיסבירו למה אף אחד חוץ מכם לא רצה לגור בו.

מפסיכוועד לזמן את הרוע“, לבית המשפחה יש תפקיד מרכזי בזאנר האימה וסטיבן קינג הוא אחד המומחים בלקחת סיטואציות משפחתיות מציאותיות ולהפוך אותן לסיוט. יש כאן הגשמה דרמטית למושג האלביתישל פרויד. הרעיון שהמוכר לנו ביותר יכול להפוך לזר ומאיים – שאנחנו מכירים מלא מעט דרמות משפחתיות ישראליות – מקבל בסרטי האימה את הביטוי הקיצוני ביותר שלו: הבית ככלי הרג והרס. הבית יהיה סמל לנפש, ולכן האימה האמיתית תסתתר במרתף, המייצג את התתמודע, המקום בו מחביאים ומסתירים את כל הגאנק, את כל ההדחקות. הארגזים, הצעצועים הישנים וגם את המפלצות ורוחות הרפאים.

עברו 30 שנה מאז זכה בית קברות לחיות” – מלכתחילה אחד מספריו הגרועים של קינג לגרסה הקולנועית הראשונה שלו בבימויה של מרי למברט, שהיתה אחת היצירות הדוחות והאלימות, שסיכמה ונעלה את שנות השמונים, עשור שבו סרטי האימה נכנסו למיינסטרים הקולנועי. עכשיו שני במאים אלמונים קווין קולש ודניס ווידמאייר (אין צורך לשנן את שמותם) – מנסים לתקן עבודה של במאית אחת ועושים סרט איום עוד יותר. כל מה שהופך סרט אימה לראוי לצפייה נעדר כאן: אין סגנון ואין אווירה, ואפילו האלימות מתונה יחסית. ווידמאייר וקולש לכאורה מנסים לשים דגש על אחד המוטיבים העיקריים בספר של קינג, שמנסה לעבד את מושגי האבל והשכול למצב של טירוף והזיה שמובילים למעשים קיצוניים, אבל המבנה הדרמטי כה מעורער שהוא דוחק את הליבה הרגשית אל השליש האחרון של הסרט, בו כבר אין זמן לפתח רגשות חדשים שלא עוצבו קודם. כל שינוי שהם עשו מהספר ומהעיבוד המקורי והנאמן יותר, היה שגויה, ובעיקר ההחלטה הלא מובנת להעביר את מרכז הסיפור מהבן הקטן לבת.

לעיבוד הנוכחי נוסף גם רעיון תיאולוגי שאמור להיות הבסיס הרוחני לכל מסכת הזוועות שעומדת להגיע: האב הוא רופא, איש מדע והגיון. כשהבת שואלת מה קורה לנו אחרי המוות, האם מנסה להרגיע ולספר על המשכיות הנשמה, על גן עדן, על כך שיש גם משהו אחרי המוות. אבל האב נחרץ ומודיע שאין כלום אחרי המוות. סוף פסוק. לפיכך, כל מה שקורה אחר כך הוא דרכו של היקום וכנראה של אלים אינדיאנים כעוסים להוכיח אותו על בורותו ויהירותו. סטיבן קינג אכן נדרש מדי פעם להרהורים תיאולוגיים בספריו (“גרין מייל“, למשל), אבל עיקר כוחו כסופר באה מהעובדה שהוא לוקח סיטואציות עלטבעיות ומוקצנות באלימותן, כדי לדון באמצעותן ברגשות אנושיים מציאותיים כמו דחיה, בדידות, ניכור ויאוש. לפיכך, בעולם שמגלה מחדש את קינג (אחרי ההצלחה העצומה של זה“) ומתעניין מחדש בסרטי אימה (בעקבות ההצלחה של סדרת סרטי לזמן את הרוע“) “בית קברות לחיותמצליח לפספס את כל הרעיונות, את כל קהלי היעד, את כל הכשרונות ואת כל ההפחדות, ואת כל מה שהפך את הסרטים האחרים למוצלחים ומצליחים יותר.

(פורסם ב”כלכליסט”, 8.4.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה