17 נובמבר 2006 | 21:42 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

מרק ברווז

רק וודי אלן יכול לביים סרט מרושל, כמעט מביך, ועדיין לצאת מזה בחן ולייצר לא מעט הנאה, חלקה מהסוג מעורר האשמה. הנה הביקורת שלי על “סקופ”, מגיליון “פנאי פלוס”, 15.11.2006

וודי בלי באז
“סקופ”? לא ממש. הסרט החדש של וודי אלן (וסקרלט ג’והנסון) הוא יותר ברווז

ג’ו סטרומבל הוא עיתונאי כל כך טוב. כמה הוא טוב? אפילו אחרי שהוא מת הוא מצליח להשיג סקופים. סטרומבל (איאן מקשיין) מת מהתקף לב, ועל הספינה שמובילה אותו אל עולם המתים הוא מצליח להשיג עדות לפתרון תעלומת רצח שמעסיקה זה שנים את משטרת לונדון. ועיתונאי שכמותו לא יוותר על סקופ כזה, או על הקרדיט. לכן סטרומבל חושף את עצמו כרוח רפאים מול פרח עיתונות צעירה (סקרלט ג’והנסון). אלא שסקרלט זהובת השיער ותמת המבע אמנם לומדת עיתונות וחולמת לכתוב במיטב עיתוני העולם, אבל היא ההפך המוחלט מסטרומבל, היא כנראה עיתונאית די מחורבנת (אופס, השוביניזם הוותיק של אלן מרים את ראשו): כבר בסצינה הראשונה אנחנו רואים אותה מתאהבת במושא כתבתה – במאי קולנוע נודע – שוכבת איתו ומחמיצה את הראיון שלה. וכך קורה לה גם עם המידע שהיא מקבלת מהגרון עמוק של העולם הבא: היא מתחילה לעקוב אחר החשוד שלה, מתאהבת בו ומטילה ספק באמינות המידע שקיבלה. האם ייתכן שבנו השרמנטי (יו ג’קמן) של הלורד האנגלי, עם טעם כה מעודן באמנות ובאיכות חיים, הוא רוצח סדרתי? הייתי מוסיף, “אח, איזה מתח”, אלא שב”סקופ”, סרטו החדש של וודי אלן – ושיתוף הפעולה השני שלו עם ג’והנסון ועם העיר לונדון – אין רגע של מתח. יחיו, ימותו, זה לא ממש משנה. “סקופ” הוא מחזה מוסר מעורבב בטרגדיה יוונית המולבש על עלילה קומית בלשית, שבה אלן עצמו מגלם את הסייד-קיק של סקרלט העיתונאית, בתור קוסם וודווילי המתחזה כאביה ולוקח לעצמו את רוב הבדיחות. שנה אחרי “נקודת מפגש”, בו הציפה ג’והנסון את המיצים הקריאטיביים של אלן ליצירת דרמה אינטליגנטית וטעונה, נדמה שהמיצים עדיין גועשים, אבל הקריאטיביות התפוגגה. הסרט כתוב ומבוים באופן מרושל ומציג את רגעי המשחק המשונים והמביכים ביותר שבין סרטי אלן. רק מה: לחובבי וודי אלן הוא מהנה כמעט לכל אורכו (בצירוף פריטה עגומה, אך פילוסופית ומעוררת מחשבה בפני עצמה, על מיתרי ה”איך נפלו במאים דגולים לחלטורות כמעט סטודנטיאליות”). אה, גם כת לוטשי העיניים בסקרלט ג’והנסון, שחקנית שהצלמים צריכים לסגור צמצם כשהיא בפריים מרוב שהיא מסנוורת, זוכה בסרט הזה לסיפוק כמעט מקסימלי. אמנם בין הדמויות של אלן וג’והנסון אין שום קשר רומנטי או מיני, אבל קשה שלא לראות את אלן בן ה-70 עורג על שחקניתו בת ה-21 (וכבר בסצינת האקספוזיציה שלה הוא ביטא באופן בולט את הפנטזיה שלו שהיא תיכנס למיטה עם במאי שהיא מעריצה). מה עורג, מזיל ריר. הכימיה בין הבמאי והשחקנית כה בולטת, שקשה לא לראות אותם מפלרטטים מול המצלמה, מתבדחים בנינוחות איש על חשבון רעהו, וכמו שאלן עושה עם כל המוזות הקולנועיות שלו, איך היא מאמצת את תנועות הידיים ואת משיכת ההברות שלו. אפילו משקפיים גדולי זגוגית כמו שלו הוא נתן לה. אלן הוא האיש שהכניס את ה-PIG ל”פיגמליון” (ואני כותב את זה בהערצה גמורה, וכמובן גם בקנאה גדולה).
נותרה, אם כן, הבעיה הקטנה: פרט לחילופי השנינויות המבדרים מאוד בין ג’והנסון לאלן, “סקופ” הוא סרט כמעט לא מהנה. אולי זאת הבעיה: וודי אלן מצהיר שוב ושוב שהוא לא צופה שוב בסרטיו אחרי שהם הושלמו. מעריציו, לעומת זאת, כן צופים בהם פעם, פעמיים אולי אפילו יותר. וודי אלן – אולי זה הגיל, ואולי זה חוסר האמון שלו בקהל העכשווי – ממחזר את עצמו לא מעט. עלילת הסרט עצמה כבר מזכירה את “תעלומת רצח במנהטן” ואת “קללת אבן העקרב הירוקה” (שניהם, כמו “סקופ”, הם הומאז’ים לקומדיית הבילוש המענגת משנות השלושים, “האיש הרזה” עם וויליאם פאוול ומירנה לוי), והאם שכח אלן את הפרק שלו ב”סיפורי ניו יורק”, שגם בו הוא היה קוסם מצ’וקמק? הומאז’ים עצמיים? קריצות למעריצים? או תחילתו של אלצהיימר קולנועי? אבל ניחא: קומדיה של וודי אלן, גם אם היא חסרת ערך אמנותי, עדיין מצליחה לבדר אותי. בייחוד כשמופיעה בה אחת השורות הכי מצחיקות שלו: “נולדתי כיהודי, אבל כשהתבגרתי המרתי את דתי לנרקיסיזם”.

נושאים: ארכיון, וודי אלן

10 תגובות ל - “מרק ברווז”

  1. א"ש 17 נובמבר 2006 ב - 22:11 קישור ישיר

    לתשומת ליבכם,

    כדאי לפתוח ערוץ 23 (כן, ערוץ 23) יש ספיישל לופ סופ”ש של סרטים דוקומנטריים על הקולנוע האיטלקי, בין היתר על פליני, זפירלי וג’ולייטה מסינה.

  2. יניב אידלשטיין 17 נובמבר 2006 ב - 23:21 קישור ישיר

    ב”רסיסי אדיפוס” וודי אלן לא היה הקוסם… הוא הלך להופעה של הקוסם עם אמא שלו והקוסם העלים אותה.

  3. דן ברזל 18 נובמבר 2006 ב - 1:39 קישור ישיר

    יניב, דווקא ממך לא הייתי מצפה לתרגם את Oedipus Wrecks, משחק מילים על Oedipus Rex, ל”רסיסי אדיפוס”.
    אם כבר מתעקשים לתרגם את משחק המילים הבלתי-תרגים, עדיף כבר “הריסות אדיפוס”. אבל אני הייתי דובק ב”תסביך אדיפוס” הפשוט והטוב ומוותר על משחק המילים לגמרי.

  4. עידו 18 נובמבר 2006 ב - 3:44 קישור ישיר

    אבל דן – גם אתה טועה, לא? הרי Rex באנגלית הוא “מלך”, כך שאם מוותרים על משחקי תרגום, השם צריך להיות “המלך אדיפוס” או “אדיפוס המלך”. “תסביך אדיפוס” לא קשור לשם הסרט בכלל.

    ואגב, במה “הריסות” יותר טוב מ”רסיסי”?

  5. דן ברזל 18 נובמבר 2006 ב - 11:02 קישור ישיר

    הריסות – מילה בעלת משמעות שלילית מובהקת.
    רסיסים – מילה נייטרלית.

    ובסרט אין מלך, אבל יש בחור עם תסביך.

  6. רד פיש 18 נובמבר 2006 ב - 14:41 קישור ישיר

    “הריסות” מדויק יותר מ”רסיסים”, בלי קשר לשליליות/חיוביות של המילה. אבל אני בכלל הבנתי את שם הסרט כ”אדיפוס הורס”.

  7. עופר ליברגל 18 נובמבר 2006 ב - 22:47 קישור ישיר

    שם האפיזודה בתרגום של הסרט לעברית היה “אדיפוס הלמך”

  8. יניב אידלשטיין 19 נובמבר 2006 ב - 13:58 קישור ישיר

    דן ברזל – בתרגום שלי לסרט זה היה “רסיסי אדיפוס” ואין לי בעיה עם ההחלטה שלי. עניין של סגנון. אם כי לא המצאתי את השם “רסיסי אדיפוס”, למיטב זכרוני זה נקרא ככה במקור בארץ.
    עופר ליברגל – “אדיפוס הלמך” זאת הברקה! אבל לא שלי.

  9. איתן 19 נובמבר 2006 ב - 18:59 קישור ישיר

    חיכיתי קצת עם התגובה שלי עד אחרי שאראה את “סקופ”. עכשיו, כשראיתי, אני רוצה לומר: כן, זה סרט חסר חשיבות לחלוטין. כן, וודי אלן די מעצבן ברוב דקותיו על המסך (וסקרלט ג’והנסון חוזרת ואומרת לו בשמנו: תסתום את הפה כבר!), אבל: כן, זה סרט מהנה ביותר. מדי פעם צץ לו איזשהו פאנץ’ ליין מצחיק, העלילה זורמת, הכל ממש חביב. יש לי הרגשה (שאני סוחב איתי שנים) שלאחר יצירות המופת שאלן ביים בשנות ה-80, אף אחד לא מוכן לקבל ממנו שום דבר מלבד עוד יצירת מופת. לדעתי, מותר לו להשתעשע לפעמים בסרט חסר אמביציות, כל עוד הוא זורם ומהנה. כל מי שמכיר ואוהב את העולם של וודי אלן, יהנה מהסרט הזה.

    לגבי וודי אלן, בכלל, אני מחלק את הקריירה שלו לשלוש: שנות השבעים – בהן הוא ביים את הקומדיות שביססו את המותג האלני והציגו לעולם את עולם המושגים שהוא וודי אלן (ובדרך, מסרט לסרט, למד אלן להיות במאי טוב יותר). שנות השמונים – שנות המאסטרפיסים – “דני רוז”, “זליג”, ומעל כולם – “שושנת קהיר הסגולה” (שעד היום הוא מהסרטים הכי אהובים עלי. לא רק של אלן, אלא בכלל). בסרטים האלו, לא רק יכולת ההמצאה (ונכון, הקרדיט ליציאה מהמסך מגיע לבאסטר קיטון, אבל מה שאלן עשה עם זה…), אלא גם האהבה הגדולה של אלן לדמויותיו הציפה את המסך. לאחר משבר קצר ביצירה (שהגביל למשבר בחייו) חזר אלן לביים סרטים טובים, ומאז “אפרודיטה הגדולה”, הוא בעצם חזר לשנות ה-70, אבל מנקודת מבט של מבוגר, וחכם יותר. אם ב”אהבה ומלחמה”, לדוגמא, היתה לי הרגשה של במאי צעיר שרק משתוקק להראות לעולם את מה שיש לו להציע, משנות התשעים ועד היום אנו מקבלים אלן נינוח, חכם (בדרך כלל), ומהנה (בדרך כלל). לטעמי, היו לו מעט מאוד נפילות (רק את “סוף הוליוודי” לא אהבתי, ו”כל דבר אחר” לא הבריק, אבל לא היה כל כך רע כמו שכולם טענו), והרבה הצלחות (אמנותיות): “מתוק ומרושע”, “לפרק את הארי” (שהוא לא כל כך סרט במובן הקונבנציונלי של המלה, אלא אוסף בדיחות מאוד מוצלח, מחובר בחוט דק מאוד), “מלינדה ומלינדה”, “match point” (מעצבן אותי התרגום העברי), ומעל כולם, לטעמי, “קללת אבן העקרב הירוקה”. אני ראיתי בסרט הזה מחווה מלאת אהבה להוליווד הקלאסית של קאפרה, סטארג’ס, ומעל כולם- ללוביטש. ראיתי את הסרט כמה פעמים, ובכל פעם נהניתי מחדש. אם לסכם את פרק וודי אלן, הסרט הנוכחי מזכיר לי שלאחר הסרטת “עישון” (וויין וואנג/פול אוסטר), נשארו כל הקאסט לצלם סרט נוסף, מאולתר שכזה, לא מחייב שכזה (שיצא בסופו של דבר תחת השם “blue in the face”). זוהי המקבילה האלנית. לאחר “match point”, הוא מיהר לעשות עוד אחד, עם אותה שחקנית. לא מחייב, אבל מהנה.

    חוץ מזה, ראיתי עוד שני סרטים בסוף השבוע: “נערת התווים”, שהוא, כמו שכבר נאמר, סרט בינוני עם שחקנית מצוינת. די אם אומר שבאחד הרגעים המרכזיים בסרט, משתשמש הבמאי בסלואו-מןשן, בכדי שתבינו שהבמאי די הורס את הסרט, אבל דבורה פרנסואה כל כך ממלאת את המסך עם המסתורין שבפניה. היא לא מחייכת, אבל לא תטעו בה שהיא רעה או קשה. היא מפתיעה (ויפה), והיא עושה את הסרט.

    ועוד, ראיתי את “לאונרד כהן: סיפור חיים”. כאחד שמאוד אוהב את היצירה שלו, מאוד התאכזבתי מהסרט, אבל למדתי משהו דווקא ממה שאין בו: רק ללאונרד כהן, בגלל הקול שלו, יש את הזכות והסמכות לומר את הדברים שהוא אומר. השיר היחיד בביצועו בסרט הוא “מגדל שיר” (בליווי גיטרה יפהפה של the edge ויו-2, וליווי קולי מגוחך של בונו), והדבר מבליט את חוסר התוחלת שבנסיון לבצע את שיריו בהופעה המתועדת בסרט על ידי זמרים אחרים (יש שניים-שלושה יוצאי דופן, הבולט שבהם הוא “הללויה”, היחיד שבאמת ריגש אותי).

    וואו, כתבתי הרבה. I’m going to shut up now.

  10. עופר ליברגל 20 נובמבר 2006 ב - 8:37 קישור ישיר

    ני מחלק את הקרירה של אלן אחרת:
    תחילת הדרך- הסרטים המוקדמים המצחיקים, שהתבססו על רעיון אחד: אלן שם את דמותו המוכרת במקומות לא מתאימים- שודד בנקים, מהפכן, סרט מדע בידיוני, ספרות רוסית. “אהבה ומלחמה” היה הטוב בסרטים האלה וגם חתם את התקופה.
    תור הזהב- לדעתי הוא נמשך כ-20 שנה מ-1977 עד 1997. מה שאייפן את התקופה הזאות הוא חיפוש אחר דרכי יצירה חדשות, בין עם זה מבחינת ז’אנרים, מחוות לבמאים שאהב, זוויות צילום מעניינות ועוד. היו בתקופה הזו כמה סרטים פחות טובים (“קומדית סקס ליל קיץ,, “צללים וערפל”) אבל גם בהם ניתן לראות מקוריות וכמה רגעים מופתים. אני מתחיל את התקופה משנות השבעים, כי “הרומן שלי עם אנני” ו”מנהטן” מתאימים הרבה יותר אליה שלא לדבר על רגשות. אני ממשיך אותה עד “לפרק את הארי” (המופתי) בגלל שגם לאורך שנות התשעים עשה אלן סרטים שנופלים רק בקצת מסרטי שנות השמונים (למשל “כולם אומרים אני אוהב אותך” ו”קליעים מעל ברודווי”) שלא לדבר על “בעלים ונשים” שהוא אחד משיאיו.
    אחרי זה הוא מתחיל את “התקופה הממוחזרת- הוא חוזר עליה כיוצר מבוגר רק נטול השראה (למעט “מתוק ומרושע” ו”נקודת מפגש” היחידים שלא ניסו להיות קומדיות רגילות) יש בסרטים האלה רגעים נחמדים, אבל הם נמצאים בבינוניות כללית, כולל “קללת אבן העקרב הירוקה” שהוא אומנם הטוב בסרטים האלה, אבל רחוק מלהיות גדול עקב יותר מדי רגעים חלשים וליהוק של הלן האנט.


השאירו תגובה ל - יניב אידלשטיין