עיני הרנטגן של אבי נשר
אבי נשר ונתן גושן בצילומי "סיפור אחר". צילום: איריס נשר
ביום שלישי (מחרתיים) יוקרן בפסטיבל חיפה עותק דיגיטלי חדש לסרט "חוקר המס" של אבי נשר, במלאת לו 20 שנה, אחד הסרטים האחרונים שביים בגלות האמריקאית שלו, והסרט האמריקאי שעבורו קיבל את הביקורות הטובות ביותר שלו. יש לי סיפור שלם סביב הסרט הזה, שאם תעברו על כל ארכיון התכנים שלי שקשור באתר לתגית "אבי נשר" תראו שפעם כבר הזכרתי אותו, אבל עכשיו במלאת לו 20, אני חושב שמגיעה הרחבה. אבל לא כרגע.
בעוד ב"ליברל" רותם דנון בחר בנשר כאחד האנשים המשפיעים של השנה, אני הוזעקתי ל"מוסף כלכליסט" לכתוב על נשר כאחד מאותם ישראליים מצליחים שהממסד לא ידע לקבל בזמן אמת, ושבעתיד הם יאכלו את הכובע. האמת היא שאני חושב שהעתיד הוא כבר עכשיו. נראה לי שאם נשר היה מאפשר ל"סיפור אחר" להשתתף בפרסי אופיר האחרונים, יש סיכוי שהסרט היה זוכה בכמה וכמה פרסים, אולי אפילו לנשר עצמו שעד עכשיו ממש הודר על ידי האקדמיה. ובמקביל, עוד ועוד יוצרים צעירים פונים לנשר לעזרה כמנטור, ואחרי הצלחת "המוסד" יש לו מעין תפקיד חדש של "מציל סרטים" כמפיק. נדמה לי שההכרה שנשר הוא כרגע הגרנד-מאסטר של הקולנוע הישראלי כבר חילחלה. אבל אין ספק שבעתיד, היחס של קהילת הקולנוע הישראלית לנשר והצלחותיו יראה תמוה מאוד ויהיה מאוד קשה להגן עליו. הנה הגרסה המורחבת לטקסט, שכרגיל בדפוס היה קצר יותר:
אבי נשר: המנתח הרגיש של הישראליות
אבי נשר הצליח לעשות מה שכמעט אף במאי ישראלי אחר לא עשה: קאמבק. בדקו את הפילמוגרפיות של כל הבמאים הישראליים שהצליחו כאן ותגלו שההצלחה של כל אחד מהם היתה מוגבלת לעשור אחד. אסי דיין (ז"ל) ודן וולמן (יבדל"א) הם היחידים שעבדו רצוף משנות השבעים לתוך שנות האלפיים במידה כזו או אחרת של הצלחה, אבל מלבדם זה לא קרה. מנחם גולן חזר מחו"ל וניסה להקים מחדש את קריירת הקולנוע הישראלית שלו וכשל. בעז דוידזון בכלל לא ניסה. אבל אבי נשר – ששני סרטיו הראשונים, "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", לבדם הספיקו כדי להכניס אותו לפנתיאון הישראלי – חזר מהגלות והצליח. נשר הוא מרסק הקופות הישראלי האולטימטיבי. מאז 2004 הוא מוציא בכל שלוש שנים סרט חדש שזוכה להצלחה: 1.6 מיליון איש צפו בששת הסרטים שביים נשר בין "סוף העולם שמאלה" ועד "סיפור אחר".
שנת תשע"ט מסתיימת כששני הלהיטים היחידים בה קשורים לנשר: "סיפור אחר" שיצא באוקטובר 2018 ומכר 350,000 כרטיסים, ו"המוסד", שנשר חתום עליו כמפיק, ושהביא עוד 225,000 צופים. חצי מיליון כרטיסים על כתפיו של איש אחד.
אבל ההצלחה אצל הקהל לא התרגמה להצלחה בקרב תעשיית הקולנוע: נשר מעולם לא היה מועמד לפרס אופיר, לא כבמאי ולא כתסריטאי. כש"סוף העולם שמאלה" לא היה מועמד לפרס אופיר לסרט, לבימוי ולתסריט אפשר היה אולי לתרץ שחברי האקדמיה הרגישו אנינים מדי להתפעל מסרט כה פופולרי. אבל כש"פעם הייתי" היה מועמד לשבעה פרסי אופיר, ביניהם לסרט הטוב ביותר ולשני השחקנים הראשיים (שגם זכו) אבל בלי מועמות אישית לנשר, כבר היה ברור שהתעשיה סוחבת איתה אג'נדה אישית. זה ניכר גם בשיחות המסדרון שאני שומע שנים, כשוותיקי הבריגדה של הקולנוע הישראלי מעקמים את האף בהתנשאות בכל פעם שמתפרסם שסרט של נשר מקבל מענקי הפקה מקרנות הקולנוע – שבצדק מתפעלות מתסריטיו המקצועניים ומהרקורד המוכח שלו לעשות סרטים מלוטשים וקומוניקטיביים שמביאים מאות אלפי צופים בארץ ושבחמש הפעמים האחרונות הוקרנו במסגרות הנכבדות של פסטיבל טורונטו, בכיר הפסטיבלים בצפון אמריקה.
ככה נראית תעשייה שהדרייב העיקרי שלה הוא קנאה במוכשריה ופוביה ממצליחיה. תעשיה עיוורת שלא רואה את הסרטים של עצמה ולא לומדת מהתנשאויותיה בעבר. תעשיה שמקדמת באופן כפייתי סרטי ביכורים, ומגלגלת עיניים כלפי ותיקיה המצליחים. באופן פרדוקסלי, בחיפושיה אחר זרם מרכזי, התעשייה הישראלית, והאקדמיה שמייצגת אותה, מפנה את גבה לשניים מהבולטים ביוצרים העכשוויים – נדב לפיד ואבי נשר. למרות שהם הפכים גמורים – לפיד לא קומויניקטיבי עם קהל רחב, נשר מאוד – שניהם איכשהו הפכו לנציגי הפרינג' הישראלי. הם כל כך טובים במה שהם עושים, שהתעשייה המקומית לא יודעת איך להכיל אותם ומחפשת יוצרים שקצת פחות יאיימו עליה.
אבל נשר, שבשנה שעברה פרש במחאה מהאקדמיה, כבר 41 שנים ו–11 סרטים משתכלל כבמאי, כשהפקותיו נהיות יותר ויותר אמביציוזיות, ומהוות עדות להתבגרות שלו כיוצר. מליבידו הנעורים המרדני של "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה", אל השיח הבין דורי הבוגר שמתנהל בין הורים וילדיהם בכל סרטיו הנוכחיים. מעלילות המתמקדות בגברים, לסיפורים שמונעים על ידי נשים. נשר, שתמיד היה הבמאי הכי אמריקאי בישראל, מסתכל על החברה הישראלית – כמעט תמיד בסרטים תקופתיים המתרחשים בשנות מפנה בתולדות המדינה – ומחפש בה את הדרמות האנושיות ואת הקונפליקטים הפנים–משפחתיים שמושפעים ממחלוקות חברתיות: הגירה ב"סוף העולם שמאלה", טראומות שואה ודור שני ב"פעם הייתי" ו"החטאים" ודת ב"הסודות", "פלאות" ו"סיפור אחר". את הנראטיב האמוני ההולך וגובר בישראל, אותו בדרך כלל מתארים באמצעות סרטים של בעלי תשובה, אפשר לראות היטב בסרטיו של נשר, החילוני שבישראלים, שיש לו עיני רנטגן לתהליכי עומק חברתיים ויכולת אמפתית מרשימה – החל מהמבט החיצוני והחשדני של "הסודות", ועד לחיבוק המכיל והתומך של "סיפור אחר", סרט שמציג את הקרע הדתי–חילוני בתוך משפחה מפורקת אחת, ומציע נראטיב של דו–קיום אפשרי. ותמיד אצל נשר העושר של ההפקה, הווירטואוזיות של הצילום והכריזמה העצומה של השחקנים והשחקניות יתוגברו על ידי פסקול מושקע, כי במוזיקה הוא מבין.
נשר, שכל הזמן חושב איך לספר את סיפוריו באופן קולנועי שנגיש לקהל הרחב, לוקח את הקונפליקטים הישראליים וממקם אותם בתוך ז'אנרים קולנועיים מבוססים. סרט ההתבגרות ב"בסוף העולם שמאלה" ו"פעם הייתי", ומאז "פלאות", שהיה מעין טייק–אוף ירושלמי משועשע על סרטי הבלש הפרטי, כל סרטיו האחרונים בנויים על בסיס תעלומה וחקירתה, והצילום (באדיבות השותפות עם הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ) שרק הולך ונהיה אפל מסרט לסרט, הופך את נשר לבמאי שמנסח בסרטיו את הפילם–נואר הישראלי.
נשר סבל עם שובו ארצה מיחס צונן לא רק מצד עמיתיו למקצוע, אלא גם בתקשורת. כעיתונאי רציתי לראיין אותו כמה שיותר כי נשר הוא אנציקלופדיית קולנוע וכל שוט שלו מנומק ומנוסח. אבל עורכיי תמיד חיפשו סקנדלים. תביעות בבית משפט, שחקניות מעורטלות, חשבונות פתוחים – התחושה היתה שנשר הוא אימפריה, יוצר חזק ומצליח, ותפקידה של התקשורת הוא להפיל אותו. למרבה המזל, משהו משתנה. דור צעיר של מבקרי קולנוע מגלה שגם אם לא כל סרטיו טובים באותה מידה, שאין עוד במאי בארץ כמוהו (יוסף סידר הוא הבא בתור, ברגע שהפילמוגרפיה שלו תתעבה, וגם הוא כבר מקבל כתף קרה מהתעשייה שמרגישה שהוא כבר גדול עליה). ודור חדש של יוצרים מבין שנשר הוא מאסטר של קולנוע, שבשנים האחרונות משקיע לא מעט מאמץ בטיפוח יוצרים צעירים, כעורך תסריט, חונך בחממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל וכמפיק שיודע לעזור ליוצרים להציל את סרטיהם ולהפוך אותם ללהיטים ("זוהי סדום" ו"המוסד").
הרי בעוד שנים, מי יזכור שהיו אנשי קולנוע אלמונים וצוננים שעבורם הקולנוע היה משחק סכום אפס ולכן הצלחתו של אחד ככל הנראה באה על חשבון האחר. אבל זה לא ככה: כשאחד מצליח, כל התעשייה משתדרגת והקהל מבקש עוד סרטים כאלה, ולא רק אחת לשלוש שנים. זה כוחו של הבדיעבד. בסופו של דבר "פעם הייתי", "החטאים" ו"סיפור אחר" ייזכרו כשלושה מהסרטים הישראלים הגדולים של תחילת המאה ה-21. אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"מוסף כלכליסט", 10.10.2019)
