01 ינואר 2010 | 10:32 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

אולפן העשור של "סינמסקופ": פיקסאר

אי אפשר לנתק בין אמנות וטכנולוגיה. זה נכון לגבי כל אמנות – הספרות השתנתה מרגע המצאת מכונת הדפוס, ובוודאי השתנתה מרגע המצאת המחשב האישי. הציור השתנה מרגע שהומצאו צבעי השמן ואפשרויות ההדפסה. וכן הלאה. בוודאי ובוודאי בקולנוע, האמנות היחידה שהתחילה קודם כל כהמצאה טכנולוגית ורק אחר כך חיפשו לה יישום אמנותי. כל מהפכה קולנועית התחילה מפיתוח טכנולוגי: הוספת הסאונד, למשל. הגל החדש הצרפתי לא היה יכול לקרות אם לא היו ממציאים בשנות הארבעים את מצלמות ה-16 מ”מ ואת הפילם הרגיש לאור שלא זקוק לתאורה מרובה כדי להגיע לחשיפה נאותה. ההמצאה הזאת יושמה לראשונה בצוותי הצילום הצבאיים במלחמת העולם השנייה, נכנסה משם לשימוש בטלוויזיה ובסוף שנות החמישים הפכה לנגישה וזולה מספיק כדי לגרום לכל מי שרצה לעשות סרט לעשות את זה באופן זול, מהיר ובלי תאורה. וכן הלאה וכן הלאה. המהפכה הדיגיטלית לא התחילה בעשור הזה. היא נבנתה בהדרגה מאז “פירמידת הפחד” (1985). ג’יימס קמרון הזניק את העסק קדימה משמעותית עם “המצולות” ו”שליחות קטלנית 2″. אבל קו פרשת המים של העידן הדיגיטלי, הסרט שעשה מהפכה מוחלטת בכל מה שאנחנו יודעים על עשייה קולנועית היה “פארק היורה” (1994). אבל בעשור האחרון המהםכה הושלמה. הטכנולוגיה הבשילה. ובעיקר: העידן הדיגיטלי עבר מצד ההפקה אל צד ההפצה. בסיכום העשור ב-1.1.2020 זה בוודאי אחד הדברים שהכי יבלטו בו: זה יהיה העשור בו הפילם הצלולויד יעלם מחיינו. במאי שיצלם בפילם בחצי השני של העשור הקרוב יהיה שקול לבמאי המצלם כיום בשחור-לבן: זו תהיה בראש ובראשונה הצהרה סגנונית אנאכרוניסטית. אבל בשעה שחלק מהבמאים אולי עוד יתעקשו לשמור על שימוש בפילם בעשור הזה, די ודאי שכל בתי הקולנוע בעולם יזרקו את מקרנות הפילם שלהם לפח.



הנה משהו שכתבתי על התנודות בין הישן והחדש, העתידני והנוסטלגי, ועל האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על הצורה (בקולנוע הפופולרי-מיינסטרימי) לגיליון סיכום העשור של “פנאי פלוס”.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.12.2009



הנוסטלגיה היא עסק עתידני

רוצים להבין איך נראה העשור האחרון בקולנוע? עיינו בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, בכל העולם. הקולנוע קיים 115 שנה אבל 17 מתוך 20 הסרטים הראשונים הם סרטי העשור האחרון, וכולם תוצרת הוליווד. משמע: זה היה עשור של כסף ענק. עשור בו הוליווד למדה לייצר ולשווק סרטים לא כאמנות, אלא כסחורות גלובליות. אבל עיינו בדבר נוסף: כמה מתוך 17 הסרטים האלה, שנוצרו בעשור האחרון, הם סרטים מקוריים? כלומר, כאלה שלא מבוססים על ספר, קומיקס או שלא היו סרט המשך ללהיט קודם? התשובה: שניים – “טיטאניק” (במקום הראשון) ו”למצוא את נמו” (במקום ה-18). כל השאר היו גרסאות קולנועיות חדשות לחומרים קודמים. מה זה אומר? אם אתם אנטי-הוליווד, זו דרך טובה לנגח אותה ולהוכיח – במידה מסוימת של צדק – שבהוליווד לא יודעים לייצר שום דבר חדש, רק לארוז מחדש דברים מוכרים, שהצליחו בפורמטים אחרים, ולהפוך אותם למותגים סחירים. אבל זה מסביר למה הם נוצרו, לא למה הם נצרכו בכזה תיאבון. וכאן מסתתרת התשובה השנייה: הקהל הרחב אוהב לקבל את מה שהוא כבר מכיר. סרטי ההמשך מצליחים יותר מסרטי המקור (ולראייה: “עידן הקרח 3”, הממוחזר, הצליח הרבה יותר מ”עידן הקרח” הראשון, שהיה מקורי הרבה יותר). עיבודים רבי מכר מצליחים הרבה יותר מסרטים המבוססים על תסריטים מקוריים.


שני מותגים ספרותיים שלטו בעשור האחרון בקולנוע הגלובלי: “שר הטבעות” ו”הארי פוטר”. “שר הטבעות” הוא ספר בן 70 שנה ו”הארי פוטר” הוא ספר חדש יחסית, אבל שעוסק בבריחה של הגיבור מלונדון העכשווית אל עולם של כישוף שנראה עתיק, בו הרכבות עדיין נמשכות על ידי קטרי קיטור, ומכשפים ומכשפות עדיין טסים על מטאטאים. אפשר, אם כך, להגיד, שהפנטזיה שלטה בקולנוע בעשור האחרון. ואולי זו לא פנטזיה, אולי זו פשוט נוסטלגיה. נוסטלגיה לעולם של טובים מול רעים: הוביטים נגד אורקים, הארי פוטרים נגד וולדרמורטים, ועולם שיש בו מורכבות מיסטית, אבל פשטות טכנולוגית: אין מחשבים או טלוויזיות או מכוניות, אין זיהום אוויר או מיחזור. אבל יש סוסים ויצורים מכונפים מיתיים אחרים. וזה אולי אחד הפרדוקסים הכי גדולים של העשור הקולנועי הזה – פרדוקס שמגיע למיצוי מושלם ב”אווטאר” של ג’יימס קמרון: שהקולנוע, עם ההישגים הטכנולוגיים הממוחשבים העצומים שלו, בסך הכל הצליח להדביק את קצב ההתפתחות של הדמיון האנושי במאה-מאתיים שנה האחרונות. רק בזכות המחשבים הקולנוע מצליח להציג באופן אמין עולם של פרה-טכנולוגיה. רק בזכות הטכנולוגיה העתידנית, אפשר להראות את העבר. אם חשבנו שכל הטכנולוגיה הזאת תגרום לקולנוע לחפש עלילות בחלל החיצון, התברר שהקהל והקולנוענים דווקא מחפשים את העבר, שעד כה היה כה קשה לשחזר: מלחמות הטרויאנים ב”טרויה”. מלחמות הפרסים ביוונים ב”300”, פיראטים ויורדי ים ב”שודדי הקריביים”, וחיזרים עם חץ וקשת ב”אווטאר”. בעשור הזה התברר שרק כעת אפשר לגרום לכל מה שהוא לא אמיתי, סוף סוף להיראות אמיתי.



אולפן העשור: פיקסאר

כל הדיון הנ”ל, על הוליווד שממחזרת ספרים, סרטים וחוברות קומיקס, ועל קהל שבולע את הסרטים האלה בצמא, היה עובד הרבה יותר טוב אם פיקסאר לא היתה קיימת. פיקסאר התחילה את דרכה כחברה לפיתוח טכנולוגי שהקים ג’ורג’ לוקאס, אבל המנהל שלה, ג’ון לאסיטר, האמין שכדי לייצר טכנולוגיה פורצת דרך, צריך קודם לייצר את הסיפורים שהטכנולוגיה הזאת תשרת אותם, ולא הפוך. מאז “צעצוע של סיפור” ב-1995, פיקסאר אחראית למהפיכה בתחום הטכנולוגיה והאנימציה בהוליווד. הסרטים שלהם העלימו כמעט לחלוטין את סרטי האנימציה הקלאסית, זו הנוצרת על ידי עפרנות ומכחולים. אבל הם עשו עוד דבר מהפכני: אף אחד מהסרטים שלהם הוא לא עיבוד לכלום. כולם תסריטים מקוריים. פיקסאר אולי עובדת כמעבדה טכנולוגית של עידן החלל, אבל היא למעשה בית-יוצר קלאסי, במתכונת של הוליווד הישנה, שם היו מטפחים במשך שנים כל רעיון וכל תסריט, והופכים אותו בתאריך הנמשך שנים מנבט רעיוני, לתסריט מושלם. פיקסאר הפכו ליצרני תסריטים מושלמים ונפלאים, בית ספר לתסריטאות. והעשור האחרון היה מופתי. “למצוא את נמו” הוא הסרט היחיד ברשימת שוברי הקופות של העשור האחרון שמבוסס על תסריט מקורי. ועד השנה הוא גם היה סרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (“עידן הקרח 3” הדיח אותו הקיץ). וחוץ ממנו, הם הוציאו בעשור האחרון את “מפלצות בע”מ” המקסים, את “משפחת סופר על” המצוין, את “רטטוי” המושלם, את “וול-E” המרגש ואת “למעלה” הפלאי. והיה גם את “מכוניות”, הסרט היחיד שלהם בעשור האחרון שלא חיבבתי. ובכל אחד מהסרטים האלה, הם מייצגים בדיוק את הפרדוקס של הישן מול החדש: מכונית חדשה מול טראנטה שמוצלחת ממנה. עכבר שרוצה להיות שף. קשיש שמעיף את ביתו עם בלונים. וגם כשהם סוף סוף יוצאים לחלל, הם מספרים על רובוט שאוהב מיוזיקלס משנות ה-60, ועל אנושות שחולמת על כדור הארץ ירוק.


והכי מעניין: פיקסאר הצמיחה אוטרים בעשור האחרון. הבכיר שבהם הוא בראד בירד, אחד הבמאים האהובים עלי מהעשור האחרון. הוא חתום על שלוש יצירות מופת בעשר שנים (אם תתנו לי לרגע להרחיב את מושג “העשור”): “ענק הברזל” (1999), שהופק באולפני וורנר, ו”משפחת סופר על” (2004) ו”רטטוי” (2007). ומעניין יהיה לעקוב גם אחרי פיט דוקטר, שחתום גם על “מפלצות בע”מ” וגם על “למעלה”, שני סרטים שאפשר למצוא ביניהם מכנה משותף רב. בוודאי צריך להזכיר את אנדרו סטנטון, שיצר את “וול-E” האדיר ושותף לתסריט “מפלצות בע”מ”. והוא גם חתום על “למצוא את נמו”, שאני לא מצליח להבין למה הסרט הזה מעולם לא הצליח כל כך להזיז לי, בשעה שכל הסרטים האחרים הותירו את עיניי נוצצות ופעורות.



ההצלחות הנסתרות

ההצלחה של פיקסאר היתה כה גדולה עד שלמעשה אפשר להגיד שבעשור האחרון פיקסאר השתלטה על דיסני. במובן התאגידי הפשוט, דיסני הענקית ופיקסאר הקטנה התאחדו. בפועל, כל אנשי דיסני הוותיקים עפו, וג’ון לאסיטר הוא עכשיו איש הקריאטיב הבכיר ביותר בחברה כולה, לא רק לתחום סרטי האנימציה, אלא גם לסרטים אחרים, וגם לתחום פארקי השעשועים של דיסני.


לכאורה נדמה שדיסני בעשור הזה נכשלה. האנימציה הקלאסית נעלמה (הנה מנסים להחזיר אותה עם “הנסיכה והצפרדע”), אולפן האנימציה שהוקם בפלורידה נסגר, מייקל אייזנר עף ואיתו לא מעט מראשי החברה. אבל בזכות העובדה שבעשור האחרון נהייתי אבא, אני שם לב שלא כל מה שלא כל כך מצליח בקולנוע, או מקבל ביקורות טובות, הוא בהכרח כשלון. דיסני השיקו בעשור הזה שני מותגים מאוד מצליחים ורווחיים מאוד, שדווקא לא עבדו מי-יודע-מה בקולנוע. הבכיר שבהם הוא “לילו וסטיץ'”. ראם אתם מבוגרים יש סיכוי שבר שכחתם שהיה בכלל סרט כזה ב-2002: על חיזר שמגיע להוואי ושומע שירי אלביס. הסרט אמנם היה מועמד לאוסקר (והפסיד ל”המסע המופלא” של מיאזאקי) אבל הוא לא ממש נכנס לקאנון ההצלחות של דיסני. אלא אם אתם בני 5: הסרט זכה לשלושה סרטי המשך בדי.וי.די ולסדרת טלוויזיה. המותג “לילו וסטיץ'” חי וקיים. כנ”ל עם “הקיסר נפל על הראש”. סרט עוד יותר זניח מ-2000. אפילו סוג של מבוכה מסוימת כשיצא. אבל כעת הסרט הפך לסדרת טלוויזיה בשם “בית ספר לקיסר מתחיל” (חפשו בערוץ דיסני), עבור ילדים שבכלל לא נולדו בשנת 2000.


נושאים: סיכום העשור

9 תגובות ל - “אולפן העשור של "סינמסקופ": פיקסאר”

  1. ערן 1 ינואר 2010 ב - 11:14 קישור ישיר

    מסכים. כמעט כל סרט של פיקסאר נפלא.

  2. אוטו פוקוס 1 ינואר 2010 ב - 11:26 קישור ישיר

    ניטפוק קטן: פילם הצלולויד נעלם מעולם הקולנוע לפני עשרות שנים, בשל נטייתו להתלקח בקלות רבה מדי (כפי שהסביר והדגים יפה טרנטינו). את מקום הצלולויד הישן החליף פילם בטיחותי בשנות ה-50, ובשנות ה-90 הוא הולף שוב ע”י פילם שמיוצד מפולימר סינטטי. לכן, אגב, כבר לא רואים בימינו אף פעם פילם נתקע ו”נמס” על המקרנה לקול אנחות האכזבה של הקהל.

    http://en.wikipedia.org/wiki/35_mm_film#Safety_film

  3. עדן 1 ינואר 2010 ב - 12:13 קישור ישיר

    “לילו וסטיץ'” הוא סרט נהדר שלא זכה אף פעם לכבוד הראוי לו. לטעמי הוא מתחרה בהצלחה ברוב הסרטים של פיקסאר ואף עולה על כמה מהם, כמו “באג לייף” ו”מפלצות בע”מ.

  4. בן ק. 1 ינואר 2010 ב - 12:24 קישור ישיר

    יאיר,
    למה אתה מתעקש באופן עקבי ולאורך שנים לציין תמיד שפארק היורה יצא ב-1994, בזמן שהוא יצא בארה”ב כבר בקיץ 1993?

  5. מיכאל 22 1 ינואר 2010 ב - 13:01 קישור ישיר

    פיקסאר הנפיקו כמה מהיצירות הכי מכמירות לב של העשור. אין עליהם.

  6. אבי 1 ינואר 2010 ב - 15:29 קישור ישיר

    מבלי לאמר מילה על תקפותה או אי תקפותה של התיאוריה שבנית פה שמקישה על השתנות הקולנוע לאורך ההיסטוריה, לבסס אותה על סמך רשימת רבי שבורי קופות שאינה לוקחת בחשבון את השתנות ערך המטבע (שלא לדבר על משתנים אחרים), זה חסר ערך.

  7. בן 1 ינואר 2010 ב - 19:00 קישור ישיר

    אשמתם היחידה של הסרטים הבודדים של פיקסאר שלא מאוד אהבתי (“נמו” ו-“מכוניות”) היא שהם היו פשוט סרטי ילדים נטו. האחרים היו כל כך הרבה יותר.

  8. יותם 1 ינואר 2010 ב - 22:59 קישור ישיר

    אני לא מבין איזו מבוכה יכל “הקיסר נפל על הראש” לגרום. זה אחד הסרטים המצוירים היותר טובים שראיתי, שחלקים נרחבים ממנו בכלל לא מכוונים לילדים.

  9. רשקולניקוב 4 ינואר 2010 ב - 10:06 קישור ישיר

    איור נהדר שמסכם את ההבדל בין פיקסאר לדרימוורקס:

    http://www.slashfilm.com/wp/wp-content/images/pixarvsdreamworks.jpg


השאירו תגובה ל - אוטו פוקוס