21 פברואר 2021 | 16:42 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“המכשפות”, ביקורת

“המכשפות”. סופרגרופ בלי אף להיט

דיברתי על “המכשפות”, על רואלד דאל ועל 50 שנה ל”ווילי וונקה ומפעל השוקולד” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

יש רגעים בהם נדמה שמגיפת הקורונה אפשרה לכמה אולפני קולנוע לשחרר אנחת רווחה כשהתברר שבתי הקולנוע סגורים והם יכולים לזרוק כמה מהסרטים החדשים שלהם לפח המיחזור של שירותי הסטרימינג. כך היה כשאולפני דיסני העבירו את ארטמיס פאולשל קנת בראנה לדיסני פלוס, בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, מתוך הבנה שזה עשוי להיות הסרט הכי כושל ומביך שהם יוציאו, לו היה יוצא בהפצה קולנועית בינלאומית רחבה. ואנחת רווחה היא בוודאי הצליל שנשמע ברחבי משרדי ההפצה של אולפני וורנר כשהתברר להם שהם לא צריכים להפיץ את המכשפותלבתי הקולנוע, ובמקום זאת לשחרר אותו לחופשי לשירות הסטרימינג החדש של האולפן HBOMax, לשם הוא התגנב כמעט באופן בלתי מורגש באוקטובר. יש להניח שכל אנשי האולפן שראו אותו הבינו שאין לו באמת סיכוי להצליח בבתי הקולנוע. הסרט מגיע השבוע לVOD בישראל.

על פניו, “המכשפותאמור להיות פרויקט חלומות עם נייםדרופינג מושלם: רוברט זמקיס (“בחזרה לעתיד“, “פורסט גאמפ“) מביים עיבוד לספר של רואלד דאל, בהפקת אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו, שיזם את הפרויקט הזה, חתום עליו כשותף לתסריט ותכנן לביים אותו כסרט אנימציה, לפני שפרש ממנו והעביר אותו לזמקיס. שלושה במאים זוכי אוסקר מגייסים שתי שחקניות זוכות אוסקר (אן האתאוויי ואוקטביה ספסנר), זה כמו כנס של גאונים שמשום מה רוקחים יחד שיקוי שקשה לבלוע קשה במיוחד עבורי, כשאני משקלל פנימה את ההנחות שאני נותן לסרט בהתחשב בעובדה שזמקיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי בכל הזמנים מאלה שכמעט תמיד אגן עליו ועל סרטיו ושדאל היה סופר הילדים האהוב עליי בילדות.

המכשפות“, שכבר זכה ב1990 לעיבוד קודם, ולא טוב יותר, על ידי ניקולס רוג ועם אנגליקה יוסטון בתפקיד הראשי, מספר על ילד שהתייתם מהוריו וגר אצל דודתו (ספנסר) ומגלה שבמלון בו הם נמצאים מתקיים כנס מכשפות, שזוממות להפוך את כל הילדים לעכברים. הוא לא מספיק להזהיר אף אחד לפני שהמכשפה הראשית (האתאוויי) הופכת גם אותו לעכבר וכאילו לא די בכך שהוא ילד קטן נגד מכשפה גדולה, עכשיו הוא גם עכבר שצריך לעצור את המזימה שלה ולהציל את שאר ילדי העולם. בהתחשב בתמונת העולם האפילה והמיזנתרופית שעולה מרוב יצירותיו של דאל, ובהתחשב בכך שלזמקיס יש ניסיון עם קומדיות שחורות ומקאבריות בדמות המוות נאה לה“, “המכשפותהוא סרט ילדים שבו הסוף הטוב אינו מובטח מראש, וכמו עיבודים רבים לספריו של דאל, הוא מקור מובטח לסיוטים ולא לנחמה.

זמקיס ושותפיו לתסריט לקחו את הסרט שמתרחש בהווה באנגליה, העבירו אותו לאלבמה של 1968, והפכו את הילד ואת דודתו לאפריקאיםאמריקאים. וכך, הרעיון היסודי בסיפוריו של דאל שעוסקים בהישרדות של ילדים עדינים בעולם של מבוגרים גסים, הופך כאן גם לעימות בין ילד שחור ואשה לבנה, בדרום ארצות הברית שרוויה בפולקלור של וודו וכישוף, שבו מציאות של מכשפות לא אמור להישמע לאמציאותי.

המכשפותמחייב אותנו להתמודד עם ההבנה שזמקיס, אחד הבמאים הסוחפים, המבריקים ופורצי הדרך של הוליווד בשנות השמונים, התשעים והאלפיים, איבד משהו מהמגע הנדיר שלו בעשור הנוכחי, ושהמכשפותהוא הפספוס השלישי שלו ברציפות. אבל הסרט גם מחייב אותנו להתמודד עם העובדה שברוב מוחלט של המקרים, ספריו של דאהל הופכים לסרטי קולנוע בינוניים.

בימים אלה ימלאו 40 שנה לעיבוד הקולנועי המוזיקלי לווילי וונקה ומפעל השוקולד“, בו גילם גין וויילדר את ווילי וונקה ושדאל – שכתב את הספר – היה גם שותף לכתיבת התסריט שלו. הסרט, שאף פעם לא היה מוצלח או מצליח במיוחד, זכה במרוצת השנים למעמד פולחני, בעיקר בזכות שיריו היפים, שהפכו את הסיפור למעין משל לטריפ אסיד פסיכדלי. העיבוד של טים ברטון מ2005 הוא בדיעבד לא רק הסרט הכי מצליח על פי ספר של דאל, אלא גם העיבוד הכי נאמן לספרו, אולי כי טים ברטון (וחברו הנרי סליק, שעיבד את גיימס והאפרסק הענק“) מזדהים עם הפסיכוזות של דאל, שרואה בעולם מקום מפלצתי, במיוחד לילדים, כאילו הוא גרסה בת זמננו לאחים גרים.

בדצמבר האחרון, משפחתו של דאל שהלך לעולמו ב1990פרסמה התנצלות בפני מעריציו, אני ביניהם, על השקפת עולמו ואמירותיו האנטישמיות. דאל לא הסתיר את הדעות האלה ודיבר על כך באופן גלוי ומרושע למדי בראיונות, מה שבדיעבד גורם למעריציו הצעירים להבין שמלכתחילה הסופר המבריק והנורא הזה באמת הזדהה יותר עם המכשפות בספריו ולא עם הילדים. כל יוצרי הקולנוע שעיבדו את דאל ניסו לרכך את ספריו, להפוך אותם לראויים לצפייה כלמשפחתית, אבל בדיעבד מסתבר שספריו הצליחו אצל ילדים, שחיפשו את תחושת הבהלה והרדיפה שבאה עם הילדות, כי המפלצת האמיתית בסיפוריו היתה דאל בעצמו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב”כלכליסט”, 16.2.2021)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““המכשפות”, ביקורת”

  1. Amit Rubinstein 3 מרץ 2021 ב - 12:57 קישור ישיר

    עיבוד מאכזב ומיותר שלא מתקרב לגרסת ניקולס רוג. שלא כמו הסרט המקורי, שבתור ילד הפחיד לי את הצורה כמו שמעט סרטים הצליחו, הסרט החדש הוא סתם קומדיית סלפסטיק אינפנטילית על עכברים ממוחשבים. זמקיס אמנם מהנדס את קטעי האקשן במיומנות אנרגטית אבל מתקשה לשמור על הטון הנכון לאורך הסרט. אן האתוואי נותנת אובר-אקטינג מוגזם לחלוטין, ובניגוד לאנג’ליקה יוסטון שהצליחה בטבעיות ובמבט אחד להטיל אימה מצמיתה, במקרה של האתאווי המאמץ מורגש, ובנוסף למבטא הגרוטסקי הלא מוגדר שלה זה יוצר דמות מגוחכת. השיפור היחיד לעומת הסרט המקורי – מלבד האפקטים כמובן – הוא במוזיקה היוצאת מן הכלל של אלן סילבסטרי (שאחרי “הצילו עכבר בבית” ושני “סטיוארט ליטל” ז’אנר סרטי המכרסמים לא זר לו).

  2. דן 28 מרץ 2021 ב - 22:18 קישור ישיר

    המכשפות של רוג הוא סרט מדהים. ואפילו הילדים של היום, לפחות שלי, פחדו ממנו פי אלף מכל הקשקושים הממוחשבים של היום.

    לגבי צ׳ארלי והשוקולדה של ברטון הוא סרט מזוויע, עם הופעה נוראית של ג׳וני דפ. העיבוד עם ווילדר לא מוצלח במיוחד, ועדיין טוב ממנו בהרבה.


השאירו תגובה ל - Amit Rubinstein