16 ינואר 2010 | 17:45 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"זה מסובך", הביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 14.1.2010


מכירים את זה שלהקה מתפרקת וחבריה מתחילים להוציא אלבומי סולו? זה רגע די חושפני, לא? פתאום מתחוור מי היה באמת המוכשר בחבורה, מי שם היה הדומיננטי יותר. בקולנוע זה כמעט לא קיים, אלא אם יגיע יום ובו האחים כהן יחליטו שהם רוצים להתחיל לביים בנפרד. מקרה נדיר שכזה קרה לפני עשר שנים, כשצמד הבמאים/תסריטאים המצליח והנשוי, ננסי מאייר וצ’רלס שאייר, התגרש ופירק גם את הזוגיות היצירתית. אני מת על הסיפור הזה, וחוזר אליו, כי הוא מאפשר הצצה נורא מדירה אל הדינמיקה היצירתית. במשך רוב השנים הם חילקו את הקרדיטים כמו האחים כהן: היא מפיקה, הוא מביים, וכותבים יחד, כשהיה ידוע שהם בעצם עושים הכל במשותף. הם אחראים על להיטים כמו “בייבי בום”, “אבא מתארס” ו”אבי הכלה”. ואז הם התגרשו. ופתאום זה נהיה נורא מביך: שאייר ביים רצף של סרטים זניחים ובינוניים שלא הצליחו, ומאיירס כתבה ביימה רצף לא רע בכלל של קומדיות שנונות ומאוד פופולריות. ארבעה סרטים היא ביימה בלעדיו, רק אחד היה מיותר, שלושת האחרים היו שוברי קופות ענקיים וסרטים מתוקים נורא (במובן המילולי של המילה: סרטיה נורא מתוקים, כמעט סכריניים, אבל אל תתנו לציפוי הסוכר לבלבל ולהסיח, מתחתיו יש לא מעט פלפל ואבחנות אנושיות חדות כתער).


והנה מגיע סרטה החדש, “זה מסובך”, שנדמה שהוא עוסק בדיוק במה שעבר עליה בעשור האחרון ומספר על זוג גרוש (מריל סטריפ ואלק בולדווין), שעשר שנים אחרי גירושיהם תוהה האם זה יהיה רעיון נבון לעשות קאמבק ולחזור זה אל זו.
אני מחבב את מאיירס כי למרות שהיא בראש ובראשונה תסריטאית מצוינת, היא מוכיחה שוב ושוב שכבמאית היא חושבת על קולנוע בצורתו המהודת ביותר. בקומדיות, המופקות בתקציבים נמוכים יחסית, לא תמיד בוחרים את אנשי המקצוע הכי יקרים. אבל לא היא: היא בחרה כצלם את ג’ון טול, בעל שני פרסי אוסקר, וכמלחין את האנס זימר. נכון, היא לא מאוד מאתגרת אותם. הצילום נראה כמו מתוך מגזין עיצוב, והמוזיקה נשמעת כמו מוזיקת מעליות, אבל יש לסרט הדר, נפח ונוכחות שמבדילים אותו מקומדיות נשיות סטנדרטיות אחרות.


ובכלל, “זה מסובך” הוא קצת אח תאום של “ג’ולי וג’וליה” של נורה אפרון. לא בעלילה, אבל באווירה. בשני הסרטים משחקת מריל סטריפ, בשני הסרטים היא בשלנית, את שני הסרטים יצרה אישה במאית/תסריטאית, שני הסרטים נראים מושקעים למדי, ושני הסרטים נורא הצליחו. יש כאן סמן למשהו: כבר הבחנו לפני כמה שבועות ששנת 2009 היתה פנומנלית לבמאיות. שלוש מהקומדיות הרומנטיות הכי מצליחות של 2009 בוימו על ידי נשים: “ההצעה” (אן פלטשר), “ג’ולי וג’וליה” (נורה אפרון) ו”זה מסובך” (ננסי מאיירס). תצרפו לזה את את “כוכב בהיר” של ג’יין קמפיון, “מחוץ למים” של אנדריאה ארנולד ואת העובדה שיש סיכוי די מצוין שאשה תזכה השנה בפעם הראשונה באוסקר על בימוי (קתרין ביגלו את “מטען הכאב”), ונאמר הללויה.



אבל המהפכה המגדרית הזאת מרתקת כפליים כי היא לא רק סממן לכך שנשים יכולות לייצר להיטים ולזכות בפרסים כמו גברים. היא מרתקת כי יש תחושה שלמרות שהסרטים האלה נראים כמו חלק משטאנץ מוכר, עדיין יש בהם כמה אלמנטים שמוכיחים שהנשים שיצרו אותן פונות לקהל מבוגר ומתוחכם יותר שרוצה את הקלישאה, אבל גם מסוגל להתמודד עם ואריאציה טיפה יותר מורכבת שלה. וכך, למשל, “ג’ולי וג’וליה” היה סרט עם בגרות וחירות תסריטאית מרשימה, שרק מישהי עם המון בטחון עצמי היתה מסוגלת לכתוב: שתי עלילות שנעות במקביל, אבל לעולם לא נפגשות. כמו שני משלים, ללא נמשל. יש נמשל, אבל הוא יצטרך להתפענח על ידי הצופות, אם יבחרו בכך.



וכנ”ל ב”זה מסובך”. כדי לזכות בתואר “קומדיה רומנטית” על סרט לעמוד בכמה קריטריונים ז’אנריים מוסכמים. “זה מסובך” מרפרף עליהם, אבל לא הולך איתם עד הסוף. וזה דווקא חינני. שוב, יש כאן סימן לבגרות. זה הסיפור שמאיירס מספרת לנו אחרי “והם חיו בעושר ואושר”. האגדה היא שקר, היא שברון לב, זאת המציאות. והיא מלבישה את המציאות בבגדים של אגדה חדשה. באגדה הזאת המטרה הסופית איננה הנשיקה שמסמלת את הבחירה בבן הזוג האחד, אלא ההבנה איך להימנע מהטעויות שקילקלו את האגדה הקודמת. לכן הסרט מתוק לכל אורכו, אבל בסופו – המקום בו רוב הקומדיות מאבדות את ראשן – הוא דווקא שומר על שיוויון נפש, על בגרות.


אבל בדרך אל הפינאלה המאופק, מאיירס דווקא משחררת את הרסן. “זה מסובך” הוא קצת כמו קומדית סקס למתבגרים, אבל על בני 60 (בולדווין, הינוקא בחבורה, צעיר ממריל סטריפ בשמונה שנים, וב-12 שנים ממרטין). וכן, אני חייב להודות: הוא מזכיר פחות את הקומדיות הרומנטיות וקומדיות הסקרובול של ימי הזהב של הוליווד (שני סרטיה הקודמים, “מה נשים רוצות” ו”באהבה אין חוקים”, היו יותר קלאסיים) ויותר את קומדיות הסקס הבורגניות הצרפתיות, הקומדיות שאני כל כך שונא, על אנשים שבעים, עשירים ומשועממים שלא רואים דבר מעבר לאפם, וחושבים שהצרות הדומסטיות זה הדבר הכי איום בעולם. אז כן, אני צבוע, אני יודע, אבל כשזה באנגלית מתברר שאני מתענג על זה. גם כי מתחת למעטה ה”סקס והעיר הגדולה: 20 שנה אחרי”, מאיירס מצליחה להגיד כמה דברים די מושחזים על זוגיות.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “"זה מסובך", הביקורת”

  1. סבסטיאן 16 ינואר 2010 ב - 19:01 קישור ישיר

    כמו, אבל קצת אחרת…
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029&blogcode=11526778

  2. יוסי 16 ינואר 2010 ב - 19:43 קישור ישיר

    אני מקווה שהעורך בפנאי פלוס עלה על זה שאתה לא מזכיר את סטיב מרטין חוץ מבמשפט “וב-12 שנים ממרטין”.

  3. יובל 16 ינואר 2010 ב - 22:05 קישור ישיר

    סרט בלתי נסבל, ואני אוהב את אלק בולדווין, סטיב מרטין ומריל סטריפ.
    אם, כמוני, יש לכם אלרגיה לחבורה של נשים שצועקות ומצחקקות בהתרגשות, תתרחקו מהסרט.
    לשיא מסוים הסרט מגיע כשסטריפ צריכה להרגיע את שלושת ילדיה במיטה. שיא של טמטום.
    בתור תרפיה אני ממליץ על הפרסומת המצוינת של היינקן שלינקקתי אליה.

  4. עופר ליברגל 17 ינואר 2010 ב - 0:00 קישור ישיר

    לי הסרט דווקא כן הזכיר קומדיות סקרובול והוא מהווה סוג של מבט מודרני עליהן, כתבתי על כך בבלוג שלי.

  5. מבינה עניין 12 פברואר 2010 ב - 18:49 קישור ישיר

    עופר- אמת לאמיתה!


השאירו תגובה