17 ינואר 2010 | 15:06 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

מזון למחשבה

הסרט התיעודי “מזון בע”מ” לא יצא לבתי הקולנוע בארץ, אבל הוא לפחות כן יצא באחרונה בדי.וי.די מקומי ומתורגם לעברית. אן תומפסון מאמינה שהסרט הוא אחד המובילים לזכייה באוסקר התיעודי השנה (אם כי לדעתי ל”The Cove” יש סיכוי טוב ממנו). היא מראיינת את רוברט קנר, במאי הסרט, בבלוגה. שווה לראות.



ובאותו יום כתבתי על “מזון בע”מ” במדורי ב”פנאי פלוס”:



קבלו את שיטת השקשוקה האמריקאי. לא, לא רק בגלל הקשר בין הון לשלטון, אלא בגלל הקשר בין תרנגולות ומזון. כאן השקשוקה איננה מטאפורה, אם אתם רוצים לראות מאיפה מגיעים הביצים והבשר לסופרמרקט, “מזון בע”מ” הוא הסרט עבורכם. והיזהרו, הוא משכנע: אם “אוכלים בגדול” גרם לנפילה במכירות של מקדונלדס ומסעדות מזון מהיר, “מזון בע”מ” עשוי לגרום לכם להימנע מביקורים בסופרמרקט, ולרוץ לשוק האיכרים הקרוב לביתכם.


קרה משהו מעניין לקולנוע התיעודי בעשור האחרון: הוא הפך ממשקפת לחרב. במקום כלי להתבונן מבעדו על עולמות ועל אנשים הנמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו (או על איזורים נסתרים בחייהם של אנשים מוכרים), יותר ויותר סרטים תיעודיים הופכים לאיל ניגוח. למעשה, הקולנוע התיעודי הפך לכלי הנשק היעיל ביותר של האזרח הפשוט נגד תאגידי ענק. הרי לתאגידי ענק יש הכל: המון כסף, קשרים בממשל, עוצמה אדירה. אבל הם חסרי אונים כשמגיע סרט שמציג את עוולותיהם באמצעות אמנות הקולנוע, קרי באמצעות רגש, הומור והגיון ושמפנה זרקור אל מעשיהם, שאנחנו לא מודעים להם ביום יום, ואולי אפילו מעדיפים לעצום מולם עין. מהבחינה הזאת צריך להודות שהקולנוע התיעודי-האנטי-תאגידי הוא בראש ובראשונה סוג של עיתונות משודרגת, לפני שהוא קולנוע. אבל הוא לוקח חומרים עיתונאיים ותחקירניים – שרובם פורסמו ממילא כבר במקומות אחרים – ואורז אותם מחדש באמצעים קולנועיים, שמדגדגים לנו גם את אינטלקט, אבל בעיקר את הרגש. כמו כן, לסרט תיעודי, להבדיל מרוב הכתבות העיתונאיות, יש את הזכות להיות בלתי אובייקטיבי, ומונע על ידי אג’נדה, שבסופו הוא דוחק את הצופים לצאת ולעשות. זהו הקולנוע האקטיביסטי, שלא מבקש רק לחשוף, אלא גם להביא לשינוי בפועל.



במידה רבה, “מזון בע”מ” ממשיך את הדיון הקולינרי/אקולוגי/בריאותי שהותחל ב”אוכלים בגדול”. שם עסק מורגן ספורלוק ברשתות המזון המהיר, וההשפעות שלהן על הבריאות האמריקאית. “מזון בע”מ”, שביים רוברט קנר, מתחיל מהשאלה: איך מהפכת המזון המהיר של 50 השנה האחרונות יצרה למעשה גם מהפכה באופן שבו מעובד כל המזון שאנחנו צורכים? אם חשבנו שהבשר המעובד והתעשייתי הוא זה שמגיע רק למסעדות למזון מהיר, בא הסרט ועושה לנו שחיטה כשרה למציאות: מכיוון שרשתות המזון המהיר הן הקנייניות הגדולות ביותר של בשר ותפוחי אדמה, למעשה כל פסי הייצור – גם עבור השוק הפרטי – סונכרנו לצרכיהם. מה שהיה פעם חלקאות – דימוי שנשמר רק בעולם הפרסום – הפך למעשה לתעשייה שחורה ומזהמת ונצלנית, שמזיקה לחיות, ללקוחות ולעובדים בה. למעשה, תאגידי המזון צברו כזו עוצמה באמריקה שמתברר שכל ביקורת שנמתחת עליהם תגרור אוטומטית תביעת דיבה מצד עורכי הדין. הם גררו למשפט אפילו את אופרה ווינפרי, שאמרה פעם בתוכניתה שהיא לא מתכוונת לאכול יותר המבורגרים. איך זה מתאפשר? שיטת השקשוקה: עורכי הדין של התאגידים הופכים לסנאטורים שיושבים בוועדות רגולציה שמעניקות לתאגידים כוח ושליטה, ואחרי הקדנציה שלהם בבית המחוקקים הם הופכים לחברי דירקטוריון בתאגידים האלה. ככה זה עוד בתעשיות הנשק, הנפט – וכן, גם המזון.



וזה הרגע בו “מזון בע”מ” נהיה מרתק כפליים: כשהוא מפסיק להיות רק תחקיר על תעשיית האוכל, והופך לסרט על אחריות. לאנשי תעשיית המזון יש אחריות כלפי צרכניהם, לוודא שהם לא מרעילים אותם. ועדיין, בשם הקפיטליזם והרצון להרוויח, הם מייצרים אוכל מעובד, עתיר סוכר ושומנים הנמכר בפרוטות. ולכן, ככל שהאוכלוסיה ענייה יותר ואוכלת אוכל זול יותר, כך הם סובלים הרבה יותר מהשמנה וסוכרת. והכל מתחיל בלולים ובדירים, משם הסרט מתחיל ושם הוא נגמר: כי מי שמתעלל בחיות, יתעלל גם בבני אדם.

נ.ב:

ובארץ? יש להדגיש: “מזון בע”מ” הוא סרט תיעודי על תעשיית המזון באמריקה. מה שמעורר את השאלה: מה המצב בישראל? ובכן, נצטרך לחכות שיקום הקולנוען הישראלי שיבדוק את הנושא ויחשוף בפנינו איזה מין אוכל מגיע אלינו לסופרמרקט. מה שכן, את העצות של “מזון בע”מ” למען תזונה בריאה יותר – מבחינה בריאותית ומבחינת האחריות החברתית – בוודאי אפשר להתחיל ליישם. כותרות הסיום של הסרט מאיצות בצופיו לוותר על רכישת מזון מעובד המובל במשאיות ברחבי המדינה (שוב, הכוונה היא לאמריקה) ולתמוך בחקלאים המקומיים המוכרים את תוצרתם בשווקי איכרים. וכאלה צצו באחרונה בארץ בשפע (ביוזמת שיר הלפרן ומיכל אנסקי). “מזון בע”מ” טוען שמזון טרי, אורגני ושנמכר בשווקי איכרים הוא אולי יקר יותר, אבל הוא בסופו של דבר יחסוך הרבה כסף בהוצאות בריאות (לכן הסרט קורא לממשל לסבסד מזון אורגני, במקום מזון מעובד). “מזון בע”מ” גם מראה שהמהפכה הצרכנית לקראת מזון בריא יותר כבר החלה, ורשתות השיווק כבר מבחינות בשינויים בהרגלי הצריכה, ושייתכן שתעשיית המזון הקיימת באמריקה עשויה להפוך למותקפת על ידי הממשל, כמו שקרה עם תעשיית הטבק.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “מזון למחשבה”

  1. קיבוצניק לשעבר 17 ינואר 2010 ב - 15:53 קישור ישיר

    ההבדל בין ארה”ב לישראל?
    הגישה לרפתות וללולים היא בישראל היא פחות או יותר חופשית וכל אחד יכול ללכת ולבדוק בעצמו את תנאי הגידול.
    בארה”ב זה בלתי אפשרי, והם כניראה יודעים למה לא.
    חוץ מזה עדיף לאכול פחות בשר.

  2. luke 17 ינואר 2010 ב - 22:25 קישור ישיר

    אז כמה פעמים, ראו יוצרי הסרט את fast food nation של לינקלייטר?

    בכל אופן, סרט מטריד ומעניין מאוד.

  3. מיכאל 22 17 ינואר 2010 ב - 22:38 קישור ישיר

    ‘לאכול בגדול’ של מורגן ספרלוק היה מבריק, מה שלא ניתן לומר על ‘פאסט פוד’ של ריצ’רד לינקלייטר, במאי שאני בד”כ די אוהב. הסרים הללו משפיעים בו ברגע הצפייה ולא לאחריה. אני עדיין אוכל מקדונלד’ס וקונה בשר בסופר, בידיעה ענקית לגורל החיות הקפואות.

  4. עמיצי 18 ינואר 2010 ב - 12:39 קישור ישיר

    ודווקא אני נהייתי טבעוני בסביבות היציאה של הסרטים האלה. עניין של אחריות 🙂


השאירו תגובה ל - luke